חלק ב פרק לב לג (נבואה, מעמד הר סיני)

התחדשו דברים יסודיים בעניין הפרק. אני קובע אותם כאן ובהמשך כשאגיע לפרק הזה על סדר הספר אי"ה אוסיף בו עוד.

מתוך מכתב:

חילקת שלשמוע קול שאינו מפורש ובלי חיתוך מילים כמו שהרמב"ם כותב ששמעו, זה ייתכן שהיה ע"י כישוף. אבל אם היו שומעים חיתוך מילים מפורשות ברורות ומובנות אז כבר לא ייתכן שהיה זה כישוף. ומה ההבדל? למה אי אפשר שישמעו מילים מפורשות ע"י כישוף? ואולי גם כל נבואת משה היתה ע"י כישוף. אולי פרעה כישף שמשה וישראל ישמעו דברים כאלה כדי שסתם יתענו כל דורותיהם בשמירת מצוות שווא שפרעה המציא.
הרי הדיבור המפורש שמשה שמע בנבואה, הקול והדיבור היה בריאה שהבורא ברא, לא חלילה שהבורא באמת מדבר בעצמו שהרי הוא לא בעל פה ולשון וגוף.
ושוב מה ההבדל בין הדיבור שמשה שמע שהוא דבר נברא מהבורא ית' לבין הקול הלא חתוך שהעם שמעו שגם הוא בריאה באותו אופן ממש.
עוד יש לשאול, אם הדיבור שמשה שמע הוא לא שהבורא בעצמו ממש דיבר איתו, אלא הבורא ברא קול דיבור ומה שהבורא ברא משה השיג. אם כן ממש כמו שהבורא ברא את אותו קול ששמע משה כך הבורא ברא את השמש ואני משיג את השמש בחושי דמיוני ושכלי, ומשיג מזה את רחמיו כמ"ש המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים. מה ההבדל ביני לבין משה בהר סיני?
ואם משום שהדיבור הוא לא דבר שכל אדם רגיל להשיג, הרי יש הרבה דברים פלאיים שלא רגילים להשיג ואינם כפי הטבע, ואם השגתי אחד מהם אני כבר נביא?
אלא העניין כך,
אם בשכל אני משיג ששתיים ועוד שתיים הם ארבע ולא חמש או שלוש, אין לי שום חשש כלשהו שמישהו כישף אותי ובאמת הם חמש ורק בגלל הכישוף אני חושב שהם ארבע. גם אין לי שום חשש אולי טעיתי, ואע"פ שכל אדם מסוגל לטעות כיוון שהוא בשר ודם ילוד אשה בכל זאת בזה אין לי ספק.
לעומת זאת אם אני רואה פרח, ייתכן שזה כישוף שגורם לי לראות אותו, ואולי זה פרח מנייר ואולי כמו שבמדבר רואים מראות שווא כאילו יש מים בגלל השתקפויות של קרני האור כך אני רואה מראה שווא של פרח ואולי זה גבעול ירוק ועליו חיפושית אדומה ונדמה לי שזה פרח וכל כיו"ב.
הדמיון הוא בעצם בעיקרו קליטת החושים. הוא נקרא דמיון כי החוש לחוד אין בו זכרון ולא יכולת לנתח ולהרכיב. הדמיון הוא ממש קליטת החוש רק הוא הזכרון של החוש, אני יכול לדמיין ממש כאילו אני רואה או נוגע עכשיו. ואם ראיתי פיל אפור ופרח אדום אני יכול לנתח את האדום מהפרח ולהרכיב אותו בפיל ולדמיין פיל אדום.
החוש מסוגל לטעות, אבל מצד שני יש בו משהו יותר ברור מהשכל המופשט. זה אופן אחר של "ברור" שאין בשכל. מה שנאמר והאדם ידע את חוה אשתו, בלי חוש אינה ידיעה גמורה. אמונה בחוש היא מעלה כי היא יותר ברורה מאמונה בשכל מופשט לחוד. מי שמסביר סברא דקה בסוגיא באופן שממש כאילו רואים בחוש את ההסבר זה יותר ברור. אם אומרים לי שאסור או מסוכן לעשות משהו ומסבירים לי באופן עיוני מופשט, זה פחות ברור לי מאשר אם אני מקבל מכה שאני חש בחוש.  וכל כיו"ב.
באמת קליטת החושים וכח הדמיון, יכולים להיות ברורים ממש כמו השכל המופשט שיודע בבירור ששתים ועוד שתים הם ארבע. רק הם חסרי שלמות כיוון שהם שקועים בחומר.  הנבואה לפי הרמב"ם נצרכת לשלמות כח הדמיון. כשכח הדמיון הוא בשלמות, הוא קולט ברור באופן שלא ייתכן שהוא כישוף או שנפלה טעות כלשהי, ממש כמו שהשכל יודע ששתים ועוד שתים הם ארבע בלי אפשרות לטעות.
(הפילוסוף דקארט טען שהשגת השכל ששתים ועוד שתים הם ארבע אינה בירור מוחלט ויתכן שזו טעות שנגרמה מכח כישוף. אבל הוא אומר שיש חשבון שכלי אחר שהוא בוודאי לא טעות ולא כישוף ולא תיתכן בו שום טעות בשום דרך שהיא, והוא "אני חושב ומזה מוכרח שאני קיים (לפחות קיים כמחשבה לחוד גם אם אין לי גוף)". הוא החמיר יתר על המידה וזה כבר לא עיון שכלי ישר, אבל איך שלא יהיה לשיטתו נאמר שהחשבון שהשכל יודע בלי אפשרות לטעות אינו שתים ועוד שתים אלא החשבון שאותו דקארט אמר. ואז נאמר שכשהדמיון בשלמותו הוא משיג באותה וודאות כמו שהשכל משיג את החשבון של דקארט. ואין בזה נפ"מ לנד"ד).
בנבואה מצטרפים השכל והדמיון ביחד, שניהם על שלמותם, ולכן השגת שניהם לא ייתכן בה שום מקום לטעות לא על ידי כישוף ולא על ידי שום טעות אחרת.
וכבר לא חשוב מה הדמיון משגי כשהוא על שלמותו, כל דבר שישיג הוא וודאות מוחלטת שאין עליונה ממנה. כי יש בה גם מהוודאות שיש בשכל ויש עוד אופן של וודאות וברירות שיש בחוש דווקא, וגם זה כשהוא בשלמות אינו נופל בוודאותו מוודאות השכל.
וכמו שכשהכל שלם ביותר הוא יכול לדעת דברים מסובכים רבים בוודאות גמורה כמו שאני יודע ששתים ועוד שתים הם ארבע, כך הדמיון יכול להשיג דברים רבים בוודאות גמורה. בפשטות זה מה שאמרו חז"ל שעובר רואה מסוף העולם ועד סופו, וכמו שראו גם בני ישראל במדבר מה יש בתוך חבית.
מי שהגיע לשלמות כח השכל והדמיון עדיין אינו נביא. כי לפעמים הקב"ה לא רוצה לנבא אדם כזה בלי שאנחנו יודעים את הסיבה. יש בנבואה משהו שבא מצידו של הקב"ה שלא תלוי באדם. אם הקב"ה בוחר באדם ורוצה לנבא אותו, כיוון שכח דמיונו ושכלו הם בשלמות, האדם יודע בוודאות מוחלטת שמה שהוא מתנבא בא לו מהבורא ולא משום מקור אחר.
באמת הדיבור ששומעים הנביאים הוא דבר נברא, וממש כמו שעץ ואבן והשמש וכו' נבראים. החילוק היחיד הוא שלא כל נברא יכול להיות מושג בכוחות האנושיים. יש מלאכים ויש חלקיקים מיקרוסקופיים וחיידקים וכו' וכו'. אם אני משיג את השמש ומשיג מזה את רחמי הבורא, גם אם שכלי ודמיוני בשלמות זו לא נבואה כי אין כאן שום דבר שבא במיוחד בגלוי מצידו של הבורא. השמש קיימת בעולם ואני בעל יכולת הסתכלות חושית ושכלית ורואה ומשיג מזה את מראה השמש ואת הרחמים שהיא מגלה.  אם למשל הקב"ה היה בורא שמש או עץ או אבן רגילים, אבל היא בורא אותם באופן שכח אנושי לא יכול להשיג אותם לא בחוש ולא בשכל. ואז הוא היה בוחר דווקא באדם מסויים וגורם שרק אותו אדם יוכל לראות את העץ הזה.  אם אותו אדם אינו בשלמות כח שכלו ודמיונו הוא יכול לחשוב שמה שדווקא הוא מכל בני האדם יכול לראות את העץ הזה זה כישוף או מקרה מיוחד או טעות וכיו"ב. אבל אם הוא בשלמות כל כוחות השגתו, הדמיון והשכל ביחד, הוא יודע בוודאות מוחלטת שמה שהוא לבדו רואה את העץ הזה ושום אדם אחר אינו רואה, זה נגרם מהבורא שבחר בו שרק הוא יראה את זה.
כך ירמיהו ראה מקל שקד ששום אדם אחר לא ראה. ומסתבר שלא לחינם הקב"ה הראה מקל שקד דווקא לו ולא לשום אדם, ומזה נלמד שהכוונה ששוקד אנכי כל דברי כו'. עיקר הנבואה האו ראיית המקל שקד. ההסבר אפשר שהוא דיבור שנברא וגם אותו רק ירמיהו שמע כמו שרק הוא ראה את המקל, ואפשר שהוא הסבר שהוא למד מכך שמסתבר שלא לחינם הוא הוראה מקל שקד. וכיוון ששכלו ודמיונו מושלמים לא ייתכן שטעה בהסבר למה ראה את המקל, כמו שלא ייתכן שאדם כזה יטעה בפירוש סוגיא בגמרא (אפשר שאין הלכה כמוהו אבל לא שהוא ממש טעה).
מזה נבין שאם שמעו את הקול הלא חתוך במעמד הר סיני בדרך של שמיעה נבואית די בזה שתהיה להם וודאות מוחלטת שהקול בא מהבורא, וממילא אם רק משה ידע לפרש אותו אין סיבה לחשוד שהפירוש אינו מהבורא. יותר מזה, נביא יודע שחברו הנביא מתנבא, גם אם אינו יודע את תוכן נבואתו. לכן יש חיוב על מי שכובש נבואתו, שחבריו הנביאים יודעים שקיבל נבואה כמ"ש בסנהד' פ"ט ב'.
וכ"כ הרמב"ם באגרת תימן:
לפי שאמונתנו במשה לא היתה מצד המופת כדי שנתחיב מצד זה (בשביל זה) להקיש בין מופת הנביא הזה למופת משה רבינו, אבל האמננו בו לפי ששמענו הדבר כמו ששמע הוא, ובזה האמננו בו אמונה שלמה מקוימת עד עולם, שנאמר (שמות י"ט ט'): "וגם בך יאמינו לעולם". ואנחנו בענין זה עם משה רבינו כמו שני עדים שהעידו שראו שום דבר, שכל אחד מהם יודע בודאי שהוא אמת מה שיעיד חברו ואמתות דברו, ואינם צריכים להביא על דבריהם ראיה בפני המון העם. וכן הדבר בנו: אנחנו עדת ישראל ידענו אמתות משה רבינו, לפי שראינוהו במעמד הר סיני בשעת הדבור לא מפני המופת, אבל עשה כל מה שעשה מן המופתים לפי הצורך, כמו שהתבאר מפסוקי התורה. ומפני שהעיקר הגדול הזה הוא נשכח ואינם סומכים עליו רוב אומתנו, בשביל זה אין אנו מאמינים במופתים כמו שאנו מאמינים במשה רבינו, ולא בשוה ביניהם באמונה, ובשביל זה אמר שלמה עליו השלום בלשון האומה (שיר השירים ד' א'): "מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים", אמר: אם תוכלו להעמיד לי כמו מעמד הר סיני?
הכוונה שמבחינת הוודאות של נבואה אין שום חילוק בין לשמוע את הקול בלי חיתוך מילים לבין לשמוע אותו עם חיתוך מילים. וגם מה שכתב באגרת תימן לפי שראינוהו במעמד הר סיני בשעת הדיבור הכוונה שהעם גם היו במצב של נבואה אז, ולכן ידעו שמשה מתנבא באמת כמו בגמ' סנהד' פ"ט ב'.
באמת רואים מזה שהרמב"ם לומד כמו הרשב"א שבדרך נס כל העם נעשו נביאים.
רק שלפי הרמב"ם לא יתכן בשום אופן שהעם נעשו נביאים באותה מדרגה של משה רבינו אפילו לא על דרך נס. כי אז יתכן שיבוא בעתיד נביא שיעשה ניסים ויתן תורה אחרת או יבטל מצוות בדרך קבע וכל כיו"ב, ואותו נביא יאמר שהוא באותה מדרגה של משה רבינו שהרי העם במעמד הר סיני היו באותה מדרגה של משה רבינו, וכמו שהיה אפשר שהעם היו במדרגה הזו אז, אם כן גם הנביא שיקום בדור אחרון יאמר כן על עצמו, ולא תהיה אפשרות להפריך אותו בהפרכה מוחלטת וודאית לגמרי.
אלא בהכרח לפי הרמב"ם הוא מי"ג עיקרי אמונה שלא קם נביא כמשה ולא יקום לעולם נביא כמשה ולכן לא יתכן ששום נביא יהיה נאמן להחליף את התורה. הבורא הבטיח שלא יתכן לעולם ששום אדם יתנבא במדרגת משה, שזה מונח במה שאמר שזו התורה אחת היא ולא תהיה מוחלפת.
לכן יש בעיה במעמד הר סיני, מצד אחד צריך בהכרח לומר שהם לא התנבאו במדרגת משה, צריך שיהיה הבדל מהותי בין נבואתם לנבואת משה. ויותר מזה, צריך שהתורה באה לנו מכח נבואת משה לבדו. כי אם העם שהתנבא, אם כי במדרגה נמוכה יורת ממשה עדין התנבא, והיה די בנבואתו של העם כדי לדעת מזה את התורה, יבוא בעתיד נביא ויאמר שהוא הגיע למדרגת הנבואה של העם בהר סיני והוא משיג באותה מדרגת השגה שלהם ומזה סותר את דבריהם ומחליף את התורה.
גם נבואת משה היתה כאספקלריא המאירה, שהתורה שהוא השיג היא השגה בדבר שהוא העליון ביותר בסדר המציאות, ואין אפשרות לקרוץ חומר להשיגו אלא רק על ידי הפשטה מוחלטת של החומר שהוא אספקלריא המאירה, מאירה בלי שום חציצה כלל. וזו המדרגה העליונה ביורת שבכלל תיתכן, והתורה היא דווקא יכולה להיות מושגת רק בהשגה כזו כי היא הדבר הכי עליון וזך שכל חציצה כלשהי תמנע את השגתו. לכן אם נאמר שהעם השיגו את התורה במדרגת נבואתם נוכרח לומר שהם הגיעו למדרגה הכי עליונה שאפשר, ואם כן הם השתוו במדרגת השגתם למדרגת משה וזה אי אפשר כי אז יקום נביא שיאמר שגם הוא השיג כך. לכן בהכרח הם השיגו במדרגה שהיא פחות מהכי גבוהה, ובמדרגה כזו לא יתכן להשיג את התורה, ובהכרח רק משה השיג את התורה בנבואתו. ואם כן איך ייתכן שהם השיגו בוודאות של נבואה שאין וודאות למעלה ממנה שהתורה אמת.
והתירוץ של הרמב"ם לקושי גדול זה הוא שוודאות שאין למעלה ממנה יש בכל נבואה ולא בדווקא בנבואה במדרגת משה. יש הבדל בין הוודאות לתוכן. את הוודאות יש במידה שווה, מוחלטת, בכל נבואה. את התוכן של התורה אי אפשר להשיג אלא בנבואה שהיא כאספקלריא מאירה וזה רק משה.
הם בנבואה שמעו קול בלי חיתוך אותיות. והם ידעו בנבואה שזה אותו קול עצמו שמשה שומע וידעו בנבואה שהוא משיג גם את החיתוך אותיות רק לא ידעו איזה חיתוך אותיות הוא משיג. כך שהוודאות שלהם ושל משה שווה, והתוכן של התורה זה רק משה השיג ולא הם.
ולשון המו"נ ב' ל"ב:
" ואמנם מעמד הר סיני – ואף על פי שהיו רואים כולם האש הגדולה שומעים הקולות הנוראות המפחידות על צד הפלא – לא הגיע למדרגת הנבואה אלא הראוי לה ועל מדרגות גם כן. הלא תראה אמרו "עלה אל יי אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל"; הוא ע"ה – במדרגה העליונה כמו שאמר "ונגש משה לבדו אל יי והם לא יגשו"; ואהרן – למטה ממנו ונדב ואביהו – למטה מאהרן ו'שבעים זקנים' – למטה מנדב ואביהו ושאר האדם – למטה מהם לפי שלמויותיהם. ואשר כתבו חכמים ז"ל' – "משה – מחיצה בפני עצמה ואהרן – מחיצה בפני עצמה":"
ומשמע ששאר האדם זכו לנבואה רק שזכו על פי שלמויותיהם. ובדרך הטבע כמעט כל בני האדם אין להם שום שלמות של נבואה ולא יכולים לזכות לה כלל. אלא או שהדור היו דור דעה או שהיה זה נס כדברי הרשב"א, והם זכו לשלמות שמספיקה לנבואה רק לפי מדרגותיהם, וכל המדרגות של כולם הספיקו להשיג קול בלי חיתוך מילים.

אודות nirstern

http://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה חלק ב פרק לב. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s