חלק ב פרק ל (באור בעניין הנחש לפי הרוגוצ'ובר. שו"ת צ"פ תניינא סי' ל"ד)

מורה נבוכים חלק ב' פרק ל':

"וממה שצריך שתדעהו ותתעורר עליו – היות ה'נחש' לא קרב כלל ל'אדם' ולא דיבר עמו ואמנם היה השתדלותו וקרבתו לחוה ובאמצעות חוה נזוק אדם והמיתו ה'נחש'; והשנאה השלמה אמנם היא קימת בין ה'נחש וחוה' ובין 'זרעו וזרעה' – ואין ספק ש'זרעה' הוא 'זרע אדם'. ויותר נפלא מזה – היקשר ה'נחש בחוה – רצוני לומר 'זרעו בזרעה' – "ראש ועקב" והיותה מנצחת לו ב'ראש' והוא מנצח לה ב'עקב' וזה מבואר גם כן:

ומהמאמרים גם כן הנפלאים אשר פשוטיהם בתכלית הריחוק וכשיובנו פרקי זה המאמר הבנה טובה – תפלא מחכמת זה המשל והסכימו למציאות הוא – אמרם "משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה; ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן גויים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן" – והנהג זה גם כן:"

(עיין מה שכתבתי בעניין הנחש בהערות על פרק ל')

.

.

ובנרבוני כתב על זה:

.

.

.

בתשובות צפנת פענח חלק ב' סימן לד, עמ' טז, דחה את דברי הנרבוני וביאר את כוונת הרמב"ם באופן נפלא.

רבינו בא לבאר לגבי גדרי עדות עגונה שמת בעלה לעניין להתירה להינשא, שבנחש אם העד רואה את הנשיכה הוא יכול להעיד שראה אותו מת, כי הנשיכה מייד ממיתה, ממקום שהארס של הנחש שם, גם אם הוא בעקב שאינו איבר שהנשמה תלויה בו, משם הוא ממית מייד. וזה לא דומה לארס אחר שנכנס בגופו באיבר שאין הנשמה תלויה בו, ששם אינו ממית, ומשם מתפשט ומחלחל עד שמגיע לאיבר שהנשמה תלויה בו ורק אז כיוון שפגע באיבר שהנשמה תלויה בו, אז האדם מת.

בנחש נחשב שכשהעד רואה את הנשיכה אז הוא רואה את המיתה, ואילו בארס אחר כשהעד רואה את הנשיכה הוא עדיין לא רואה את המיתה, וכיוון שהלך העד משם לפני שראה אותו מת, אינו יכול להעיד שמת להתיר את אשתו. כי גם בעדות עגונה שחז"ל נתנו גדר עדות לעד מפי עד במשיח לפי תומו ואפילו נכרי, אחרי שמסתבר להאמין לו, נתנו לדבריו גדר עדות, ובעדות צריך להיות ראיה ולא רק ידיעה ואע"פ שהיא ידיעה וודאית. וכמו בסנהדרין ל"ז ב'.

ובנחש זה כאילו מעשה כשפים שלא לפי הטבע, שמהנשיכה בעקבו מייד הוא מת ולא משום שהתפשט הארס לפגוע באיבר שהנשמה תלויה בו. ואיך יתכן שמת האדם משום נשיכת הנחש עוד לפני שהתפשט בתוכו הארס לפגוע באיבר שהנשמה תלויה בו.  ואת זה בא רבינו הרוגוצ'ובר לבאר.

.

.

הרוגוצ'ובר מביא את דברי המורה נבוכים, דוחה את ביאור הנרבוני בהם, ומתחיל לבאר אותם לפי דרכו.

באבות דרבי נתן נאמר שכמו שיש מלאך המוות בעולם, כך יש באדם עקב. כלומר שעקב של אדם הוא בחינת מוות.

ומוכיח ממסכת נזיר, ומוכיח ממסכת ברכות לגבי עקבו רואה את הערווה או נוגע בערווה שפוסקים להקל לקרוא קריאת שמע, מהטעם שהאיסור של איבר מהאדם שרואה ערווה או נוגע בה, יסודו בפסוק כל עצמותי תאמרנה, וזה דווקא עצמות שיש בהן חיות, ובעקב כיוון שאין בו חיות אינו נקרא "עצמותי" ואינו נכלל בכל עצמותי תאמרנה, ולכן מותר (את זה הסביר לי ר' אורי מייטליס).

.

ומביא רבינו שאיברי ההולדה בין בזכר ובין בנקבה נקראים עקב. ומבאר שעץ הדעת הוא תאווה שאינה לצורך הקיום של המין. וזה גדר העדר ומוות. וכיוון שבאיברי ההולדה שייכת תאווה שלא לצורך קיום המין, והיא מוות, ועקב הוא עניין מוות, לכן איברי ההולדה נקראים עקב.

ביאור לדבריו, תאווה שהיא מחוברת לחיים, חלק אורגני מכללותם, היא בקדושה. החיים וכל המציאות אינם אלא תאווה, וכמ"ש אפלטון בהמשתה, וכן הוא גם בספרי קבלה שעונג הוא שורש המציאות. אם היא תאווה שהיא בתוך החיים והמציאות, היא מוגבלת על ידי האיזון של כל חלקי החיים, ויש לה סיפוק. אם היא תאווה שאינה מחוברת לחיים, זהו כח של ריק שככל שיקבל יותר כך ירגיש חסר יותר ויתאווה יותר. וכל האדם יישאב לריק הזה וייעדר כולו ויהפוך למציאות של מוות גמור.

וזה חטא עץ הדעת לפי המורה נבוכים א' ב'. לפני החטא אדם וחווה פעלו לפי אמת ושקר, שזה האמת של המציאות החיה כולה, שהם היו רק איברים ממנה. בחטא הם רצו להיות כאלהים, ועקרו את עצמם מלהיות איברים במציאות החיה השלמה, ונעשו נפרדים. ואז הם קבעו את האמת בלי שהיא נובעת מהמציאות הכללית, ואז היא כבר לא נקראת אמת, אלא רק המפורסמות. כלומר "אמת" שהיא לא מציאות אמיתית אלא מוסכמות לגבי האמת שהאדם בעצמו קובע בשרירותו.

כשהם היו איברים חיים ומחוברים במציאות הכללית, התאווה שלהם היה לצורך קיום המין, כלומר מחוברת לחיים ולמציאות ואז היא בקדושה ויש לה גבולות ואיזון נכונים. ואחרי שניתקו והפרידו עצמם מהמציאות הכללית, לתאווה יבקש נפרד, ותאוותם נעשתה נפרדת, והיא לא באה על סיפוקה ואין לה גבולות והיא נעשית זימה ועריות יותר ויותר ככל שמעמיק יותר בזימה נעשה ריק וחסר יותר ויותר, ותאווה כזו שואבת את בני האדם להעדר ומוות. היש, המציאות, החיים, הם במהותם תאווה. לכן מה שעקרו עצמם מהחיים למוות מתפרש שעקרו עצמם מתאווה בקדושה לתאווה טמאה. והתאווה הטמאה היא המוות והיא חטא עץ הדעת. ומצד זה איברי ההולדה נקראים עקב.

עקב האו הקצה הכי תחתון של הגוף, ושם כוחות החיים כבר מתמעטים כל כך שנשאר בשר קשה וחסר חיים, והוא אחיזת כח המוות שבאדם. ולכן אמרו באבות דר"נ שמה שיש בעולם מלאך המוות, באדם כנגדו יש עקב.

הגוף עצמו הוא ללא הרגליים, שהן רק תוספת לגוף. והקצה התחתון של הגוף הוא מקום איברי ההולדה. וגם בהם יש בכח אפשרות לתאווה שהיא מוות. ולכן גם הם נקראים עקב. תאווה שהיא מוות היא כזו שבאה רק מהקצה, וכמו מי שמדבר רק מהפה ולחוץ, ולא מכל ליבו ואין תוכו כברו, והוא שקרן ודיבורו מוות. ואם מדבר עם כולו, מכל ליבו, אז דבריו אמת ותורה וחיים, וכן תאווה של איברי ההולדה אם זהו עם כל הלב זה חיים וקדושה.

וזו הזוהמה שהנחש הטיל, שיש צד של מוות בכח באדם, זרע של מוות, שנמצא בעקב מצד שהוא בשר מת ממש, או בקצה של איברי ההולדה מצד ששם שייך תאווה של חיצוניות וקליפה בלי כל ליבו. ומבחינה זו איברי ההולדה נקראים עקב.

.

.

אצל בעלי החיים, הנקבה יש לה תאווה רק לצורך קיום המין, כי היא מיוחמת רק כשהיא פוריה, ובלי ייחום אין הזדווגות. ולכן גם אינה מקבלת זכר כשהיא בהריון, וכמ"ש בבכורות ח' ב'.

בבכורות כ' א' נאמר שאם לקח בהמה מעובד כוכבים ואחר כך ילדה אצלו, ואינו יודע אם ילדה כבר מקודם אצל העובד כוכבים או שמה שהיא ילדה אצלו זה הוולד הראשון, יש ספק שמא אצלו זהו הוולד הראשון ואם הוא ראשון צריך לתת אותו לכהן. ושואלים בגמרא למה לא נלך אחרי הרוב שכבר ילדה אצל העובד כוכבים. ומשיבים שזה רוב התלוי במעשה, ולכן לא הולכים אחר הרוב.

והטעם שהוא רוב התלוי במעשה הוא משום שלפעמים צריך שבעל הבהמה ירביע אותה, כלומר שיעלה את הזכר על הנקבה בעצמו, שלא תמיד הבהמות מרביעות מעצמן ולפעמים כדי שיולידו צריך הבעלים להרביע אותן. עיין שם ברש"י, ובתוספות ד"ה רבינא. הסיבה שזהו רוב התלוי במעשה היא שהבהמה לא תמיד יש לה תשוקה לזיווג, ולכן לפעמים הבעלים צריך להרביע. ומשום כך אין לפנינו מונח במציאות הטבע שהם מזדווגים מעצמם כדי שנאמר מכח זה שיש רוב שילדה כבר מקודם, אלא זה דבר שאולי קורה ואולי לא קורה וצריך לפעמים עזרה חיצונית וזה לא מונח בטבע עצמו ולכן איננו רואים את זה כרוב שקיים ומכריע.

אבל בבני אדם מה שרוב פעמים היתה בעילה זהו רוב שאינו תלוי במעשה, והולכים אחריו, כי הוא מונח במציאות הטבעית כמו שהיא בלי משהו מחודש מבחוץ, כי בני אדם תמיד מתאווים לזיווג. וכמו שכתבו בתוספות שם בכורות כ' א' ד"ה רבינא.

אצל חווה, חטא עץ הדעת השפיע על עצם טבעה. שלפני החטא היתה מתאווה לתשמיש רק כשהיא פוריה ורק לצורך קיום המין ולא תמיד. ואחרי החטא כיוון שנכנס בה התאווה מצד הנחש שהיא לא מחוברת לחיים ולא רק לצורך קיום המין, היא מתאווה כל הזמן.

אמנם אצל אדם גם לפני החטא הוא היה מתאווה לתשמיש כל הזמן, וזה מצד הקדושה ולקיום המין, כי תמיד הוא יכול להוליד עם אשה פוריה שתימצא לו. לכן אצלו חטא עץ הדעת לא שינה את טבעו.

מה שחטא עץ הדעת הטביע שינוי זה בטבע היה דווקא בחווה ולא באדם, ולכן הנחש פנה אליה. ואחרי שהיה שינוי בטבעה, הבנים שלה ירשו את זה ממנה וגם בהם נעשה השינוי מוטבע, אבל באדם הראשון עצמו לא היה שינוי מוטבע. [אולי להוסיף ביאור על דברי רבינו אצל אדם עצמו הועילה התשובה לתקן מייד, אבל אצל חווה ואצל בניה גם כן שירשו ממנה, כיוון שהיה שינוי בטבע כבר לא הועילה התשובה לתקן מייד וצריך עמל יותר מזה לשנות הטבע לכמו שהיה]

.

הנחש כולו מוות ותאווה רעה, קודם כל ראשו ואחריו כל  גופו. לכן כשהוא מתאווה לאשה הוא נכנס כולו בה כמו שנאמר במס' שבת ק"י א'. ואותו צד מוות שבאדם הוא בעקב, בנחש הוא הראש.

וכל הרע בא מזה כי זה ההעדר וכמו שכתב הרמב"ם חלק ג' פרקים י' י"ב שהרע בא רק מההעדר.

.

.

בבבא בתרא נ"ח א' נאמר על אדם הראשון: "נסתכלתי בשני עקיביו ודומים לשני גלגלי חמה".

בעקבו של אדם הראשון לא נטבע כח הרע. זה היה רק בחווה וממנה גם בכל זרעו של אדם.

לכן כותב רבינו שעקבו של אדם הראשון הוא מקור כל הדברים שבעולם. כי בעקב של אדם הראשון האפשרות שיצא לטומאה היתה רק בכח. יש בו שני צדדים, הוא יכול להישאר בקדושה ויכול לצאת לטומאה, לכן יש שני עקבים.

כל הדברים שבעולם, בין הקדושים ובין הטמאים, שורש מציאותם ומהותם היא התאווה, העונג, בין תאווה קדושה ובין תאווה טמאה.

בגמרא נאמר שני עקביו, ורבינו מצטט את הגמ' עקבו. אולי כיוון שמדובר על מקור התייחס רבינו לאיבר ההולדה שנקרא עקב ולא לעקבי הרגליים ואין זה ברור.

גלגל עקבו של אדם הראשון שהוא המקור של כל הדברים שבעולם, הוא גלגל השמש ובאופן כללי גלגל הגדול, כל גלגל השמים כולם. שהרי המקור לכל הוא הגלגל כמו שכתב המורה נבוכים א' ע"ב.

"ממגד תבואות שמש" (דברים לג יד), שהחמה ממתקת הפירות כמו שפירש רש"י שם.

כיוון שהכל הוא עונג ותאווה, והחמה היא המקור לכל, החמה היא סיבה למתיקות. וסתם דבש הוא דבש תמרים, שהם עיקר מתיקות הפירות.

מה שהעולם יסודו הוא עונג ותאווה, בזה מונח פרשת הדרכים בין גן עדן לגהנום. העונג בקדושה הוא מחובר לקצה הגוף שם החוש בעיצומו וחריפותו, וגם ללב ולנפש ולפנים, שם העונג פנימי ועמוק ופחות חריף וחד. וכשהעונג מחובר לכל האדם, וגם לכל המציאות האמיתית החיה שבה האדם כולו שתול, שזהו הדבקות עם בוראו, החיבור הזה לכל גורם שהוא שמח בחלקו, וכמו שיעקב אמר יש לי כל. שכל מה שיש לו זה המציאות וזה מה שחלק לו הבורא והוא שמח בזה ומרגיש עשיר ודי לו. אבל כיוון שהעונג מתוק, ייתכן שירצה בו עוד, ולא יסתפק במועט ולא יהיה איזהו עשיר השמח בחלקו, כי ירצה יותר, ירצה הרבה. וכמו שעשיו אמר יש לי רב. הוא צריך הרבה, בלי גבול, לא רק כמה שנכון ושלם. (וכמו שכתב אריסטו בפיזיקה ג' ד-ח, ובעיקר בפרק ו, שמצד הצורה זהו ה'כל' וה'שלם' שיש לו גבול. ומצד החומר זהו האינסוף שאין לו גבול ולכן אינו שלם ומלא ב'כל'.). וזהו בטן רשעים תחסר. והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל.

.

לכן יש שני דקלים על פתחו של גיהנום, כי הם המתיקות והעונג, הם ממגד תבואות שמש. ויש בהם שני צדדים, והם על הפתח כי שם המקום בו ייקבע אם נכנס לגהנום או לא.

.

.

ומזה יובן שהנחש ממית מייד בנשיכה ולא משום שהארס מחלל עד הלב או איבר שהנשמה תלויה בו.

הנה אריסטו מבאר בכמה מקומות שמה שהאש מחממת מים, אין זה שהאש חיממה אותם, אלא במים עצמם היה חום בכח, והאש שבה החום הוא בפועל, הפעילה את החום בכח שיש במים, והחום בכח שיש במים יצא אל הפועל ומזה המים התחממו. אין כאן המקום להאריך בביאור דבר זה אך וודאי כך הוא.

באדם יש בחינת מוות (שהיא תאווה רעה שלא לצורך קיום) בכח בעקב. זהו כמו זרע שמחזיק בכח את כל האילן. אצל הנחש בחינת מוות יש בכולו. אצל הנחש בחינה זו היא בפועל. כשנחש נוגע בעקבו של אדם, זה כמו אש שנוגעת במים ומוציאה לפועל את החום שיש בהם בכח, כח הנחש מוציא לפועל את המוות שיש בעקב של האדם בכח, ומייד כל האדם הוא מת.

וזה כוונת רבינו שכתב:

"אבל הנחש נושך בעקב והנשיכה פועלת בכל הגוף, כי נושך בכל הגוף, וגדר נעץ תחילתן בסופן, וכמו דמבואר בפסוק גבי דן כשפיפן כו'."

ומזה ממשיך רבינו במשא ומתן ההלכתי לגבי היתר עגונה שהעדות שראו שנשך אותו נחש שונה מעדות על דריסת ארי ועוד כיו"ב מהטעם שנתבאר כיוון שארס שבציפורן הארי צריך לחלחל עד שמגיע לאיבר שהנשמה תלויה בו ושורף אותו, והנחש ממית מידי בנשיכה ממקום שהיא כאילו נשך את כולו בבת אחת.

.

.

לשון רבינו:

"וזה הכוונה ב"ב דף נ"ח עקיבו של אדם הראשון כגלגל חמה, והוא גדר מקור של כל הדברים שבעולם מן אדם הראשון וזה גלגל חמה גלגל הגדול."

אני קראתי שהעקב הוא הגדר שכל הדברים מקורם מאדם הראשון. כלורמ כל הדברים מקורם מעקבו של אדם הראשון.

ור' אורי מייטליס אמר בצדק שהקריאה הנכונה בדברי רבינו היא שיש גדר כללי שכל הדברים בעולם מקורם מאדם הראשון, וכל איבר של אדם הראשון הוא מקור לדבר כלשהו בעולם, והעקב הוא מקור לשמש שממנה המגד והמתיקות כי העקב שייך לתאווה. ונראה שהאו צודק.

אמנם רבינו ממשיך: "וזה גלגל חמה גלגל הגדול". אם העקב הוא רק המקור של המתיקות וכל שאר הדברים שבעולם מקורם מאיברים אחרים של אדם, אם כן העקב לא דומה לגלגל הגדול שהוא המקור של כל הדברים בעולם כמ"ש במו"נ א' ע"ב. ואולי זה לא סותר. נראה שהקריאה היא כדברי ר' אורי מייטליס, אבל עדיין נובע מזה שהעקב הוא כמו הגלגל. אריסטו כותב שההגדרה של דבר היא הקצה שלו. באדם יש שני קצוות, הראש – ומשם ההגדרה היא השכל, והקצה התחתון שמשם ההגדרה היא העונג והתאווה. ואלה שתי בחינות של אותו דבר, וכמו שאמרו שכשביטלו את יצר העריות בטלה השמחה של הלימוד. כי הלימוד זה חיבור השכל והמושכל והתאווה עניינה חיבור. אוכל ביאה כבוד וכו' כולם מעניין חיבור.

.

.

.

עיין עוד מה שכתבתי על זה בעבר כאן

 

.

 

.

.