חלק א פרק לו – בקושיא שיש פסוקים על חרון אף שאינם בע"ז

במורה נבוכים א לו כתב:

"דע, שאתה כשתסתכל בכל התורה ובכל ספרי הנביאים, לא תמצא לשון "חרון אף", ולא לשון "כעס", ולא לשון "קנאה", אלא בעבודה זרה לבד, ולא תמצא שיקרא "אויב ה'", או "צר", או "שונא", אלא עובד עבודה זרה לבד. אמר: "ועבדתם אלוהים אחרים וכו' וחרה אף ה' בכם" (דברים יא, יז), "פן יחרה אף ה'" (דברים ו, טו), "להכעיסו במעשה ידיכם" (דברים לא, כט), "הם קנאוני בלא אל כיעסוני בהבליהם" (דברים לב, כא), "כי אל קנא" וכו' (דברים ו, טו), "מדוע הכעיסוני בפסיליהם בהבלי נכר" (ירמיהו ח, יט), "מכעס בניו ובנותיו" (דברים לב, יט), "כי אש קדחה באפי" (דברים לב, כב), "נוקם ה' לצריו ונוטר הוא לאויביו" (נחום א, ב), "ומשלם לשנאיו" (דברים ז, י), "עד הורישו את אויביו" (במדבר לב, כא), "אשר שנא ה' אלהיך" (דברים טז, כב), "כי כל תועבת ה' אשר שנא" (דברים יב, לא); וזה הרבה משיסופר, אלא כאשר תעבור על כל מה שיש מזה הענין בכל הספרים תמצאהו."

ואמנם עשו ספרי הנבואה זה החיזוק הגדול, להיות זה דעת בטל נתלה בו יתברך, כלומר עובד עבודה זרה. כו'"

.

במפרשים הביאו כמה פסוקים שנאמר בהם חרון אף והם לא מדברים על עבודה זרה.

אני מעתיק ממכתב בעניין זה:

"המורה נבוכים א לו מביא כמה פסוקים להדגים שחרון אף ושנאה וכיו"ב נאמר רק על ע"ז. אחד הפסוקים הוא מנחום פרק א' פסוק ב:
א מַשָּׂא נִינְוֵה סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי. ב אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְהוָה נֹקֵם יְהוָה וּבַעַל חֵמָה נֹקֵם יְהוָה לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו. ג יְהֹוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וגדול [וּגְדָל] כֹּחַ וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה יְהוָה בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו. ד גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל. ה הָרִים רָעֲשׁוּ מִמֶּנּוּ וְהַגְּבָעוֹת הִתְמֹגָגוּ וַתִּשָּׂא הָאָרֶץ מִפָּנָיו וְתֵבֵל וְכָל יֹשְׁבֵי בָהּ. ו לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד וּמִי יָקוּם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ חֲמָתוֹ נִתְּכָה כָאֵשׁ וְהַצֻּרִים נִתְּצוּ מִמֶּנּוּ. ז טוֹב יְהוָה לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ. ח וּבְשֶׁטֶף עֹבֵר כָּלָה יַעֲשֶׂה מְקוֹמָהּ וְאֹיְבָיו יְרַדֶּף חֹשֶׁךְ. ט מַה תְּחַשְּׁבוּן אֶל יְהוָה כָּלָה הוּא עֹשֶׂה לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה. י כִּי עַד סִירִים סְבֻכִים וּכְסָבְאָם סְבוּאִים אֻכְּלוּ כְּקַשׁ יָבֵשׁ מָלֵא. יא מִמֵּךְ יָצָא חֹשֵׁב עַל יְהוָה רָעָה יֹעֵץ בְּלִיָּעַל.    יב כֹּה אָמַר יְהוָה אִם שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים וְכֵן נָגֹזּוּ וְעָבָר וְעִנִּתִךְ לֹא אֲעַנֵּךְ עוֹד. יג וְעַתָּה אֶשְׁבֹּר מֹטֵהוּ מֵעָלָיִךְ וּמוֹסְרֹתַיִךְ אֲנַתֵּק. יד וְצִוָּה עָלֶיךָ יְהוָה לֹא יִזָּרַע מִשִּׁמְךָ עוֹד מִבֵּית אֱלֹהֶיךָ אַכְרִית פֶּסֶל וּמַסֵּכָה אָשִׂים קִבְרֶךָ כִּי קַלּוֹתָ. "

העתקתי את כל הפרק, אינני רואה פה שום עניין של עבודה זרה. גם לא בפרק שאחריו.
הרי הרמב"ם סותר את עצמו.

במדבר יא א:
וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.

זה אחד מהפסוקים שממנו קושיה על הרמב"ם, כי לא מדובר שם על ע"ז.

ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא פה
"רבי אומר כמתאוננים רע אין רע אלא עבודה זרה שנאמר כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם"
זה נשמע כמו תירוץ על הרמב"ם, רק צריך להבין כוונתו.
.
הרמב"ם בעצמו אומר שהחרון אף הוא לא דווקא בע"ז אלא בכל סוג של כפירה. הוא אומר שם שע"ז היא לא כפירה, עובדי ע"ז המנהיגים והחכמים שבהם, הכמרים, לא חושבים שאותו פסל ברא את העולם, הם מאמינים בבורא העולם, הם רק חולקים כבוד לאמצעי. כל החרון אף הגדול בע"ז הוא משום שההמון יכולים לבוא לטעות לחשוב שבאמת הבורא לא קיים כי אל אותו מכבדים אלא את האמצעים. כלומר ע"ז חמורה רק כי היא חשש שמא יבואו לכפירה, ולכן פשוט שכפירה גמורה חמורה יותר. וז"ל:
"ואיך יהיה עניין מי שנתלית כפירתו בעצמו יתברך והאמינו בחילוף מה שהוא, רצוני לומר: שלא יאמין מציאותו, או יאמינהו שנים, או יאמינהו גשם, או יאמינהו בעל הפעליות, או ייחס לו איזה חסרון שיהיה; כי זה בלא ספק רע מעובד עבודה זרה על שהיא אמצעית, או מטיבה או מרעה לפי מחשבתו. ודע, שאתה כשתאמין הגשמה, או עניין מענייני הגשם, שאתה מקנא ומכעיס וקודח אש חמה, ושונא ואויב וצר, יותר קשה מעובד עבודה זרה מאד."

המפרשים לומדים ברמב"ם שהוא מוכיח מהפסוקים שע"ז חמורה במיוחד מכך שרק בה נאמר חרון אף. ועל זה מקשים שזה לא מוכח כי יש הרבה פסוקים שאומרים חרון אף על דברים אחרים, למשל מתאוננים זה על תאווה.
נראה מכל זה שהפשט ברמב"ם אינו כך.
נראה שלפי הרמב"ם יש יסוד שלא מוכח מהפסוקים אלא מסברא, שע"ז, וכל שכן כל סוג של כפירה גמורה, זהו הדבר היחיד שמצדיק חרון אף וכל שאר הביטויים של שנאת השם וכיו"ב. כי זה הדבר היחיד שבאמת רע מצד בין אדם למקום מכל מעשי האדם (בין אדם לחברו זה רע משום שזה ביסודו גם משתייך לשורש של בין אדם למקום ואכמ"ל). מה אכפת לבורא אם אתה שוחט מהצוואר או מהעורף, זה רק לטובתנו. מה שבאמת רע בעיניו זה רק הכפירה בו, רק היחס בינינו לבינו. שוחט מהעורף זה רע בעיני הבורא רק אם זה נעשה ביד רמה, להכעיס, שאז זה כמו ע"ז כי זה כבר נוגע ביחס לבורא. לכן כל הכופר בע"ז כאילו קיים את כל התורה. זה היחס אל הבורא, זה הטעם של רוב המצוות לפי טעמי המצוות של המו"נ, זה ההבנה של מה שרע בעיני התורה. יש טעמי מצוות של לעשות טוב או מועיל לאדם או לחשוב טוב ונכון לטובת האדם, וכל טעמי המצוות של לסור מרע הם להתרחק מע"ז או דעות של כפירה.
היסוד הזה שמקורו מסברא, הוא אפריורי, מכריח אותנו לפרש בכל מקום שנאמר חרון אף וכל ביטוי של שנאת השם שמדובר שם בע"ז או כפירה. זה הפשט בספרי. מדובר שם על תאווה, ועל תאווה לא שייך חרון אף, זה לא נוגע ביחס בינינו לבורא. אחרי שכתוב שם חרון אף אנחנו מוכרחים לפרש שמדובר שם ביחס מול הבורא, וזה אומר שהתאווה ההיא היתה לא מכח תאווה לחוד אלא להכעיס, למרוד, וזה כבר כפיר הוע"ז במהות. הרמב"ם מדבר על המהות הרוחנית ולא על ההלכה, הרי המורה נבוכים הוא ספר פנימיות ולא ספר הלכה. זה המהלך של הנרבוני, מכח שכתוב חרון אף צריך לחפש שבפנימיות העניין יש שורש של ע"ז או כפירה. זה כבר נתון לכל מעמיקי פנימיות למצוא את שורש הכפירה בלשון הרע של מרים ובכל מקום שנאמר חרון אף. ולא ננעלו שערי דרושי פנימיות. ועיין באבן כספי במשכיות הכסף שהאריך בזה לבאר השייכות לעבודה זרה בהרבה מהמקומות.

זה לענ"ד הרמז שהמו"נ רומז לנו במה שהביא את הפסוק מנחום א' ב' שלא מדבר כלל על ע"ז ולא על שום עבירה מסויימת אחרת. כתוב שם סתם רק שה' הוא בעל חימה ולא כתוב כלל על מה החימה. זה יכול להיות על כל דבר. בלשון הרע של מרים או בתאווה של המתאוננים דורשי פנימיות יכולים לומר שלה"ר זה ביסודו הרוחני סוג של ע"ז וכן תאווה. אבל בנחום הם לא יכולים לומר דרושים כאלה כי לא כתוב שם שום דבר על מה החימה. הרמב"ם רומז שממה שכתוב שהבורא הוא בעל חימה מזה לבד יש להבין שהחימה היא על ע"ז, כי זה הדבר היחיד שבמהותו, בעצמותו, ראוי לעורר חימה.
היה הוה אמינא לומר שהבורא לא כועס על שום דבר גם לא על ע"ז. נגד זה בא נחום לחדש שה' הוא בעל חימה. ממילא ידוע שהחימה היא על ע"ז כי לא יתכן שיהיה על שום דבר אחר. ומה שהרמב"ם מביא מזה הוכחה שלשון חרון אף הוא על ע"ז, מלמדנו שכך הוא למד את הפשט.
מעתה בכל מקום שנאמר חרון אף נחקור בפנימיות שלו ונמצא בו את שורש הע"ז או הכפירה, וזה מה שעושה הנרבוני. הרמב"ם בא ללמדנו יסוד בפרשנות התורה, שבכל המקומות של חרון אף נעמיק למצוא איך בשורש יש שם ע"ז בדרך כלשהי, הוא לא בא להוכיח מהפסוקים שע"ז חמורה במיוחד.

לכן הוא מדגיש שאע"פ שהרשימה של הפסוקים שהביא אינה שלמה, היסוד שייסד מדוייק ואם אדם יחפש היטב בכל הפסוקים ובכל הספרים הוא ימצא שכך הוא. הוא לא מאפשר לנו לומר שכוונתו לרוב הפסוקים ולא דקדק שלא יהיה שום פסוק יוצא מהכלל.

.

במו"נ א לו מבואר מלשון הרמב"ם שכוונתו להראות שמה שעבודה זרה הוא חמור כל כך זה נובע מפסוקי המקרא ולא סתם אמירה של הרמב"ם מכח עצמו. הכוונה כנראה שיש הרבה מאד פסוקים שחוזרים על היסוד הזה, ויש מעט מאוד פסוקים ששם כתוב חרון אף או כיו"ב ולא מוכח בהם בהכרח שהכוונה לעבודה זרה. את מיעוט הפסוקים נפרש שהכוונה לעבודה זרה מכח הסברא, שהיא גם נתמכת מריבוי הפסוקים המפרשים שמדובר על עבודה זרה, ומכח רוב הפסוקים נדע שהחומר הזה של עבודה זרה נלמד מהפסוקים והוא לא רק אמריה מכח חכמתו של הרמב"ם. ועדיין זה עוד לא מרווח היטב וצריך עוד תלמוד בזה.