5 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – חלק א פרקים ז-ח

חלק א פרקים ז-ח

פרק ז

גם כאן אין ביאור של מילה שיש לה מובן של הגשמת האל וצריך ללמד שיש לה מובן אחר שאינו מגשים.

אם היינו מפרשים ילד כפשוטו, היינו אומרים שמה שכתוב על שת "ויולד בדמותו כצלמו" שהוא הוליד כפשוטו ילד שיש לו שכל. אין בזה הגשמה. רק שזה קשה כי אז היה משמע שיש קשר בין מה שהוליד אותו לכך שיש לו שכל, כלומר שהשכל עובר בירושה. וגם היה קשה אם שכל עובר בירושה למה הוא לא עבר לילדים שהיו לפני שת. לכן יותר מסתבר שהולדה מעבירה לילד את התואר החיצוני, ורק מה שמלמד אותו מעביר לו את החכמה, וכאן הולדה פירושה שלימד אותו חכמה ולכן הוא נעשה חכם ואת הקודמים הוא לא לימד. ואם היה מדובר בהולדה ממש היינו מפרשים שמדובר בתואר חיצוני. הרמב"ם לא אומר את זה וזה לא מאוד מוכרח.

נראה שמה שהרמב"ם כותב על הולדת שת, זה רק פירוש נאה שהרווחנו אחרי שאמרנו שלהוליד יש לו מובן של ללמד. אבל לא שאם היינו חושבים שלהולדי הוא תמדי הולדה ממש היתה נובעת מזה הגשמת הבורא. נראה שהיינו יכולים לומר שהוליד את שת ממש ושת ירש את החכמה ממנו, ולא מזה לחוד לבוא להכרח של הגשמת הבורא. וצריך עיון.

.

…………

.

העניין המובן מזאת המילה ידוע, והוא הלידה:
"וילדו לו בנים" (דברים כא, טו)

כשהרמב"ם אומר את הפירוש הפשוט הראשוני של המילה הוא לא צריך להביא פסוק על זה. כי הספר אע"פ שנכתב ערבית וודאי פונה למי שיודע את שפת התורה ויודע את הפירוש הפשוט הראשוני של המילים. ויש פרקים שהוא לא מביא פסוק להראות את השימוש הפשוט הראשוני של המילה שידוע לכל. לכן כשהוא מביא פסוק, ובפרט שבוחר פסוק אחד, או מעט פסוקים, מפסוקים רבים, הוא בא לחדש לנו משהו בפסוק. מה שהביא פסוק על ראיה שראה באר יש בזה רמז, שבאר בתורה, לגבי הבארות שסתמו פלישתים ופתחו האבות, ובאר לחי רואי, ועלי באר, וכו', ברור שהכוונה לחכמה והשגות אלוהות. כאן הוא מביא את הפסוק מדברים, וצריך ביאור מה הרמז בפסוק הזה:

" כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה. טז וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. יז כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה." (לפני כן יש יפת תואר ואחר כך בן סורר ומורה))

.

…….

.

כמו שאבאר בשיתוף שם בן

לא מצאנו שביאר שיתוף שם בן וכן הקשו המפרשים. באבן כספי כתב:

2019-02-07 00_07_26-Window2019-02-07 00_08_27-Window

עיין עוד שם בפנים שהאריך קצת בזה, וגם הנרבוני כתב כעין זה.

הנה יש י' קטגוריות. האחת היא "העצם" ותשע האחרות הן מאפיינים של העצם וכגון כמות ואיכות וזמן ומקום ומצב וכו'. אם מסתכלים על עצם, למשל סוס, יש לו מאפיינים: כמות שהיא גבהו וארכו ורחבו, ואיכות שהיא הצבע והקשיות וכו', וכן מקומו וזמנו וכל כיו"ב. ויש עצם הסוס. קטגוריית העצם בפני עצמה אינה מושגת כלל. אם ניקח מהסוס את מה שהוא מתפשט לאורך רוחב וגובה, כלומר הוא לא יהיה תלת מימדי, ונקח ממנו את כל האיכויות שלו הוא לא יהיה בשום צבע ולא בשום קשיות או רכות, חספוס או חלקות וכל כיו"ב, ולא יהיה לו מקום וזמן, הרי כבר לא נדע מה ההבדל בינו לבין כלב או כל עצם אחר, לא נשאר סוס כלל ולא נשאר שום דבר שאפשר להשיג. מצד שני אם תהיינה רק כל תשע הקטגוריות, אם כן יהיו מידות ואיכות ומקום וזמן, אבל למי יהיו כל המאפיינים האלה? מה כאן באמת נמצא?  העצם פירושו הוויה לחוד, ההוויה כהוויה. אריסטו בודד את מה שעצם הווה, נמצא, קיים, וראה שלהיות קיים זה עניין בפני עצמו שלא נמצא במאפיינים. כל המטאפיזיקה של אריסטו חוקרת את מושג ההוויה, להיות, כמושג טהור, לא הוויה של משהו אלא הוויה כהוויה. זה עניין העצם. ספירת חכמה היא עצם המציאות, זו קטגוריית העצם, ותשע המאפיינים הם הבינה, להבין את הדבר שנמצא.

לאב יש את עצמותו ויש לו מאפיינים שהם כל התכונות שלו, כל מה שבו שיוצא אל הפועל ומתגלה. באיחודו עם האם, עומק האחדות הגמורה הוא בעצם. האב חוזר לעצם, לעצמו, זה עניין התשובה, לחזור מהמאפיינים לעצם. לכן נאמר שזיווג הוא יותר קדוש מתקיעת שופר, ודווקא שופר שעניינו עומק התשובה שהוא קול פשוט שהוא העצם. הבן הוא בנייה מהעצם. הוא התפשטות הנקודה העצמית של האב. לכן נאמר בקדמונים שהזרע יוצא מהמוח. הבן הוא גילוי המחשבה הפנימית של האב. לכן לפי האמת בנו הוא תלמידו שהבין את הנקודה העצמית שלו.

יש כאן שאלה. כתוב "וכאשר רצהו השם, הוליד בדמותו כצלמו." משמע שבלידה כבר שת היה בצלמו. ולפי כן כתב: "אמנם שת כאשר למדהו והבינהו, ונמצא שלם השלימות האנושי, אמר בו "ויולד בדמותו כצלמו" (שם)."

מה שהבן הוא התפשטות העצם, שהאב הוא היסוד והבן הוא הבניין, זה כבר מהלידה. כשאדם הראשון היה מנודה (רש"י במסכת ערובין יח ב: "בנדוי – שישב מאה ושלשים שנה נזוף מפני שגער בו הקב"ה דכתיב המן העץ וגו' וקללו") הפגם היה בעצמותו ובניו היו פגומים ומעצמותם לא היו ראויים לשלימות החכמה. אמנם מה שבאמת קנה את הצלם אלהים בפועל, זהו וודאי רק אחרי שלמד וזכה לחכמה.

 

ובזה יובן מה שכתב:

"וכבר ידעת כי כל מי שלא הגיע לו זאת הצורה אשר ביארנו עניינה, הוא אינו איש אבל בהמה על צורת איש ותבניתו, אבל יש לו יכולת על מיני ההיזק וחלוש הדעות, מה שאין כן לשאר בעלי חיים, כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים לו להגעת השלמות אשר לא הגיע, ישתמש בהם במיני התחבולות המביאות לרע, והוליד הנזקים כאילו הוא דבר ידמה לאדם או יזיקהו. וכן היו בני אדם הקודמים לשת. ואמרו במדרש: "כל אותן ק"ל שנה שהיה אדם נזוף בהם היה מוליד רוחות", ר"ל שדים, וכאשר רצהו השם, הוליד בדמותו כצלמו."

וזה הרי אי אפשר לאמרו אם מבינים בפשטות, שלפי זה כל ילד, או לפחות מרגע שהגיע לגיל י"ג, הוא שד, שהרי אין בו חכמה. ואין איתנו שום אדם שזכה לחכמה שלמה ולהיות בעל צלם אלהים בפועל, ואם כן כולנו שדים. כדי לא להיות שד צריך להיות בעל צלם בפועל, כלומר להשיג את החכמה בפועל, כי בכח הרי לכל אחד יש אפשרות להשיג חכמה ואז שום אדם לא ייחשב שד. ובאמת להשיג שלמות החכמה הוא להיות נביא וכל מי שאינו נביא הוא שד. והרי מעשים שבכל יום שאנו מוצאים אנשים טובים וישרים שמתאמצים מאוד לא להזיק ורק להיטיב, ואע"פ שאינם נביאים ואפילו לא זכו לשלמות השגת החכמה בפועל, ואיך נאמר על כולם שהם שדים.

אלא וודאי כל אדם יש בו יכולת בכח להשיג חכמה, וכל עוד הוא חי רואים אותו כמי שעוד יכול לבחור לעמול בהשגת החכמה. ומי שעמל להשיג חכמה וודאי אינו בגדר שד כי האו פונה לכיוון החכמה ואע"פ שלא הגיע לתכליתה. אלא מדובר כאן דווקא באותם בנים שהוליד כשהיה מנודה ומקולל, שאז היה בהם פגם בעצמותם ולא היו יכולים להשיג שלמות החכמה מצד הטוב.

וכן מדוייק לשונו: " וכן היו בני אדם הקודמים לשת.". והרי כבר כתב מקודם: " וכל מי שקדמו לו מן הבנים לא הגיע עליהם הצורה האנושית באמת" ולהמ חזר על זה, אלא להורות שמדובר דווקא בהם.

ועיין עוד מה שכתבתי בזה לקמן חלק א פרק יז.

בחז"ל יש לשון רגיל: 'שם בן ארבע אותיות', 'שם בן ע"ב אותיות' וכיו"ב. בספרי קבלה נאמר על זה ש'שם' הוא מלשון שממה, ו'בן' הוא מלשון בניין. השם עצמו הוא קטגוריית העצם, בחינת ספירת חכמה שהיא המציאות כשלעצמה, והיא לא מושגת כלל, ולכן זו שממה. 'בן' הוא ספירת בינה, הוא תשע הקטגוריות המאפיינות את העצם, ושם יש הבנה. והאותיות הן ההבנה. אות הוא מה שנגלה כמו והיו לאותות ולמופתים.

.

………..

.

וכבר ידעת כי כל מי שלא הגיע לו זאת הצורה אשר ביארנו עניינה, הוא אינו איש אבל בהמה על צורת איש ותבניתו, אבל יש לו יכולת על מיני ההיזק וחלוש הדעות, מה שאין כן לשאר בעלי חיים, כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים לו להגעת השלמות אשר לא הגיע, ישתמש בהם במיני התחבולות המביאות לרע, והוליד הנזקים כאילו הוא דבר ידמה לאדם או יחקהו. וכן היו בני אדם הקודמים לשת. ואמרו במדרש: "כל אותן ק"ל שנה שהיה אדם נזוף בהם היה מוליד רוחות", ר"ל שדים, וכאשר רצהו השם, הוליד בדמותו כצלמו. 
והוא אמרו: "ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו" (שם).

זה קשה מאוד. הנה אדם נולד עם הכנה להשיג מושכלות, ועדיין בלי שום השגה. האם תינוק וילד הם שדים? אולי הם לא שדים כי אין להם שכל מפותח להזיק. אם בגיל שלוש עשרה שכל האדם מגיע לבשלות, הרי בגיל שלוש עשרה ודקה הוא עוד לא השיג מושלכות אלוהיות, ולכן הוא שד. כלומר כל אדם התחיל את חייו הבוגרים כשד (או אולי אפילו מלידתו).

האם כשאדם לומד מעט הוא במקצת אדם וברובו שד, וכך הולך ונעשה יותר אדם ופחות שד עד שמגיע לנבואה ומשלים את שכלו ואז הוא אדם בלי שהוא גם שד, ולפני כן מעורב בו שד ואדם. או שיש מדרגה כלשהי של השגת מושכלות שאם הגיע אליה הוא כבר יצא מגדר שד לגמרי.

הרי כל אדם שלא למד מאומה, תמיד יכול להחליט להתחיל ללמוד. כך שאין חילוק בי מי שרוצה ללמוד ועוד לא למד למי שכרגע לא רוצה ללמוד כלל, כי הוא רוצה רק על אותו הרגע, וכל רגע זה רצון חדש וכל רגע הוא בוחר בחירה חופשית מחדש.

המילה שד לא באה רק לגנות, יש לה תוכן. הכוונה שהוא חיקוי של אדם ובניגוד לאדם הוא פועל רע מעצם מהותו. אני מכיר הרבה אנשים פשוטים שלא למדו שום מושכלות אלוהיות, והם אנשים טובים וישרים ונעימים ולא מזיקים כלל.

לקמן ב לו הוא כותב, על עבודת ההתעלות של מי שמגיע לנבואה:

"אבל יראה האנשים כולם כפי עניניהם אשר הם לפי הענינים ההם בלא ספק כבהמה או כחיה אשר לא יחשוב השלם המתיחד כשיחשוב בהם אלא בצד ההנצל מהזק המזיק מהם – כשיזדמן לו עמהם השתתפות או לקבל תועלת במה שיקובל בו תועלת מהם אם יצטרך אליו לצורך מצרכיו;"

כנראה הכוונה היא שאנשים שלא השיגו מושכלות, גם אם הם אנשים טובים ונעימים וכוונתם לטוב, והם רוצים להתיידד, הרי כל שיגם ושיחם ועניינם הוא רק ענייני דמיון, רגש והתפעלות, ולא ענייני חכמה. גם אם הם עוסקים רק בחסד וידידות ותיקון עולם הכל הוא מתוך רגש והתפעלות ולא בשיקול שכלי. הם מתידדים עם החכם מתוך התעלמות משכלו והשגתו, והם אוהבים את החלקים שלו שאינם שייכים לחכמתו. לגבי הזמן של ימי שנותינו הקצרים, הם לא מבינים למה לעסוק בחכמה כל כך הרבה זמן ולמה לא עדיף להשתמש בזמן לטייל בטבע ולהיות בחברת ידידים ולעזור לבריות וכל כיו"ב. לכן החיבור איתם גורם לחכם להימשך אחר הדמיון ולהתרחק מהשכל, בצירוף מה שבתוכו ממילא יש כבר כח כזה, וזה לבד כבר נזק כאילו היו חיה טורפת ושד.  אין כאן שנאה ובוז לאנשים או התנשאות מעליהם, אלא רק הסתכלות על עצמו מה רצונו באמת לעשות.  לגבי מה שהם חיקוי לאדם, נראה הכוונה שאצל החכם כשהוא מיטיב לבריות הוא מתכוון להיטיב בכוונה צרופה ומזוקקת ומבוררת, וכשהוא עושה להנאת עצמו הוא יודע בבירור ואומר לאחרים בבירור שכאן הוא פועל להנאת עצמו.  הלב שלו צרוף ומזוקק על ידי חכמתו והוא ישר ותם בדרכיו. אנשים שלא עמלו בהשגת החכמה תמיד אצלם תהיה תערובת של הנאת עצמם, גם כשהם עושים בכוונה להיטיב לאחרים, לא בהכרח מתוך חוסר יושר ותום לב, אלא מפני שאין להם כלים לעשות את הבירור הזה באופן נקי. לכן מי שמתערב בלב טהור ותם ונקיות נפש עם אנשים שאינם כאלה, אע"פ שהם מתכוונים לטוב והם נעימים וחביבים, סופו שנפשו תינזק מהם.

חלק מהביאור וההגדרה על צורתו הטבעית של האדם, צלם האלהים שבו, הוא גם לבאר את הצד של חסרון מימוש הצלם. לפי מה שבארתי כל אדם מתחיל את חייו כשד, והצד הזה הולך ומתמעט כל כמה שהוא קונה חכמה, ורק בהשלמתו את קניין החכמה, כשהוא זוכה לנבואה, הוא חדל לגמרי מלהיות שד.  כשקוראים את הפרק הזה רגילים לחשוב על "ההם", אותם הרשעים חסרי השכל שהם שדים ומזיקים. אנשי העולם התחתון, הנאצים, הטרוריסטים וכיו"ב. אנחנו וודאי לא שדים. לפי מה שביארתי כולנו שדים ברובנו. אפילו הרמב"ם היה שד כי הרי לא הגיע לנבואה (או אולי מבחינת השגת החכמה השלמה ושליטתה השלמה על הדמיון הוא היה במדרגת נביא רק לא זכה לנבואה ממש בגלל מצב הדור וצ"ע. ולפ"ז אפשר שלפחות הוא לא היה שד, ולכן היה ראוי לכתוב דבר כזה. אבל אנחנו כולנו בוודאי שדים כמעט לגמרי).

.

.

.

.

פרק ח – מקום

מקום.
זה השם עיקר הנחתו למקום המיוחד ולכולל. ואחר כך הרחיבו הלשון ושמהו שם למעלת האיש וערכו. ר"ל לשלמותו בעניין אחד, עד שיאמר פלוני במקום פלוני בעניין הפלוני.

וכבר ידעת רוב עשות בעלי הלשון הזה,

באמרם: "ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה" (ראה כתובות קג ע"ב)

ואמרם: "ועדיין מחלוקת במקומה עומדת" (מקוואות ד, א) – ר"ל במדרגתה.

ועל זה הצד מן ההשאלה, נאמר:

"ברוך כבוד ה' ממקומו" (יחזקאל ג יב) –

ר"ל כפי מעלתו ועוצם חלקו במציאות.

וכן כל זכרון "מקום" שבא באלוהים, אמנם הכוונה בו מדרגת מציאותו יתעלה אשר אין ערך לה ולא דומה, כמו שיעמוד עליו המופת אחר זה.

ודע כי כל שם שנבאר שתופו בזה המאמר, אין הכוונה ממנו להעיר על מה שנזכרהו בפרק ההוא לבד, אבל אנחנו נפתח שער ונעירך על עניני השם ההוא, המועילים לפי עניננו, לא לפי ענין מי שידבר בשפת בעלי לשון מן הלשונות, ואתה תתבונן בספרי הנבואה וזולתם מחבורי בעלי החכמה, ותבין השמות המשתמשים בהם כולם , ותבין כל שם משתתף כפי ענין מעניניו הנאות בו כפי המאמר ההוא. וזה הדבר ממנו הוא מפתח זה המאמר וזולתו. והמשל עליו מה שבארנוהו הנה מענין מקום, באמרו ברוך כבוד ה׳ ממקומו, שאתה תדע כי זה הענין בעצמו הוא ענין מקום, כאמרו הנה מקום אתי, מדרגת עיון והשקפת שכל, לא השקפת עין, מצורף אל המקום הרמוז אליו מן ההר אשר בו היה ההתבודדות והשגת השלמות:

.

.

המקום המיוחד והכולל, 

הוא לא מביא פסוק על המובן הפשוט של מקום. במהד' אבן שמואל ציין כאן לפיזיקה של אריסטו ספר ד' פרק ב'.

אריסטו מדבר שם על שני מובנים למאפיין של מקום שנאמר על עצם. יש מאפיין של מקום שנאמר על עצם מצד עצמותו של העצם, ויש שנאמר בגלל דבר אחר מהעצם.

המובן של המאפיין 'מקום' שהוא מכח העצם הוא המקום הפרטי. המקום הפרטי הוא המקום שמכיל בדיוק את העצם המסויים ולא יותר. אלה הגבולות של הגוף, פני השטח שלו, שמפרידים אותו מהגופים שנוגעים בו.

המובן של המאפיין 'מקום' שאינו מכח עצמותו של העצם, הוא המקום הכללי. כלומר העצם נמצא בבית זה, בארץ זו, מעל פני הקרקע, בחללו של עולם, מתחת לפני המים, הכף נמצאת על השולחן, וכל כיו"ב.

אריסטו חוקר במובן הפרטי של מקום, מהו במדוייק מהותו ועניינו של אותו גבול שבין העצמים, ומבאר שמקום מבחינת הטבע החומרי הוא לא דבר כלשהו שקיים, הוא לא עצם. אין חלל ריק, ומקום הוא קו המפגש של עצם עם עצמים אחרים הגובלים בו. הקו הזה אין לו שום מציאות. המקום פירושו רק היחס בין הגוף הזה לגופים הגובלים בו מבחינת המקום שהם תופשים זה ביחס לזה. יש משמעות ליחס הזה רק אם יש סדר כללי שכל הגופים מסודרים לפיו כמו איברים בגוף כללי. לכן גם בטבע ולפי אריסטו מקום הוא כמו מקום של הכינור בתזמורת או מקום הלב בגוף האדם, מבחינת שייכותו לסדר הכללי. סבר המציאות הוא מדרגות זו למעלה מזו, לכן המקום של דבר היינו מקומו בסדר הוא מדרגתו. לפי זה הפירוש המושאל לא רחוק מהפירוש הפשוט. (כל מה שנתבאר כאן על דברי אריסטו מאוד שטחי וגס ולא מדוייק. בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית שם בפיזיקה ד ב, וגם ברשימות על אבן סינא, הארכתי בזה.)

.

ועל זה הצד מן ההשאלה, נאמר: "ברוך כבוד ה' ממקומו" (יחזקאל ג יב) – ר"ל כפי מעלתו ועוצם חלקו במציאות.

(במורה המורה לרבי שם טוב אבן פלקירא עמ' 343 במהד' שיפמן כתב שיש לתרגם כאן "ועוצם כבודו במציאות")

יחזקאל ג י"ב, שוב מדובר על מעשה מרכבה.

י וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם אֶת כָּל דְּבָרַי אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ קַח בִּלְבָבְךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְׁמָע. יא וְלֵךְ בֹּא אֶל הַגּוֹלָה אֶל בְּנֵי עַמֶּךָ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ. יב וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד יְהוָה מִמְּקוֹמוֹ. יג וְקוֹל כַּנְפֵי הַחַיּוֹת מַשִּׁיקוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ וְקוֹל הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וְקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל. יד וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתִּקָּחֵנִי וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי וְיַד יְהוָה עָלַי חָזָקָה. טו וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר ואשר [וָאֵשֵׁב] הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם. טז וַיְהִי מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר.

הבורא עצמו הוא לא במדרגה עליונה ממדרגות המציאות, אלא הוא נבדל ממנו הלחלוטין. רק הכבוד שלו הוא המדרגה העליונה במדרגות המציאות. אולי זה לא רק המקום של הכבוד שלו אלא גם התוכן של מהותו של הכבוד, היותו במדרגת המציאות העליונה. במובן הגשמי זה יהיה אור נברא ובמובן המופשט התפישה של הגבול שבין מדרגות המציאות לבין הבורא הנבדל לחלוטין, שהגבול הזה הוא התחלת נביעת השפע והאצילות והוא העליונה שבמדרגות המציאות והוא כבודו של האל הנבדל, לא עצמותו.

להיות במדרגה גבוהה בסדר מדרגות המציאות פירושו גם להיות מה שמשפיע את המציאות למדרגות שתחתיו. והוא משפיע את המציאות לכולם ואינו מושפע משום דבר. להשפיע מציאות הוא לקיים, וזה גם שייך למובן של מקום, והוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. יש שאומרים שכמו שאין עם בלא מלך כך גם אין מלך בלא עם. ואילו בפיוט נאמר אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, ונראה שגם מאמר חז"ל הזה הוא בעניין זה, שהבורא לא מושפע בשום עניין ולא צריך אותנו כדי להיות מלך ולא לשום צורך אחר. ולא כמו שטעו לפרש לשון ספרי קבלה בפירוש מגושם כאילו אמרו שהוא נצרך לברוא את העולם כדי לגלות את מידותיו או כדי להיקרא בשמותיו או כי הוא רצה להיטיב כיוון שהוא טוב וכל כיו"ב. יש לדברים האלה פירוש אמיתי עמוק ואכמ"ל.

.

……

.

ודע כי כל שם שנבאר שתופו בזה המאמר, אין הכוונה ממנו להעיר על מה שנזכרהו בפרק ההוא לבד, אבל אנחנו נפתח שער ונעירך על עניני השם ההוא, המועילים לפי עניננו, לא לפי ענין מי שידבר בשפת בעלי לשון מן הלשונות, ואתה תתבונן בספרי הנבואה וזולתם מחבורי בעלי החכמה, ותבין השמות המשתמשים בהם כולם, ותבין כל שם משתתף כפי ענין מעניניו הנאות בו כפי המאמר ההוא. וזה הדבר ממנו הוא מפתח זה המאמר וזולתו. והמשל עליו מה שבארנוהו הנה מענין מקום, באמרו ברוך כבוד ה׳ ממקומו, שאתה תדע כי זה הענין בעצמו הוא ענין מקום, כאמרו הנה מקום אתי, מדרגת עיון והשקפת שכל, לא השקפת עין, מצורף אל המקום הרמוז אליו מן ההר אשר בו היה ההתבודדות והשגת השלמות:

רגילים לומר שחלק א' של המורה נבוכים הוא כמו מילון, שהוא עוסק בשפה ומילים. לכל היותר אומרים שעל ידי הצבעה על המובנים הנכונים של המילים הוא נותן לנו קריאה אחרת נכונה של התורה. אבל כאן הוא אומר שכל מילה שהוא מבאר את המובנים שלה, זה הסבר גם על דברים שלא נזכר באותו פרק, והנושא אינו לימוד השפה אלא הם ביאורים "המועילים לפי ענייננו". כלומר מה שביאר בפתיחה שענייננו הוא ללמוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה.

המפתח להבין איך ביאורי המילים הם לימדו של מעשה בראשית ומעשה מרכבה, הוא על ידי שלומדים במקרא את המילים האלה ומבינים לפי העניין שם את פירושיהן ואז דברי הרמב"ם על משמעות המילים האלה תאיר ותובן איך היא מלמדת מעשה בראשית ומרכבה. אנחנו לא צריכים לחפש לבד את המילים האלה במקרא כי הרמב"ם כבר מביא פסוקים עם המילים. הוא מכוון אותנו כאן להתעמק בפסוקים שהוא מביא, לראות בכל אחד מהם לפי העניין איך המילה מתפרשת. כל פסוק שהוא מביא יש לפתוח בפנים וללמוד את כל העניין היטב ובעומק ולראות מה מתבאר משם לעניין מה שהוא כתב בפרק על המילה הזו. כאן לא אעשה זאת כי זה רק הערות קצרות, אבל אם לומדים ממש, מחוייבים לעשות זאת, כי הוא בעצמו כותב כאן שרק כך דבריו יובנו.

לדוגמה כאן הוא מבאר לנו שמקום ביחס לבורא הכוונה ל"כפי מעלתו ועוצם חלקו במציאות." ובזה נוכל להשתמש כשנגיע לפסוק שאומר "הנה מקום איתי" ומהשימשו הזה נדע משהו על מעשה מרכבה.

כתבו כאן שלא די בפסוקים שהוא מביא, שהרי הוא נותן כאן דוגמה שאם למדנו במורה נבוכים בפרק זה את המילה מקום, והובא במורה נבוכים רק הפסוק "ברוך כבוד ה' ממקומו", עלינו למצוא לבד את הפסוק "הנה מקום איתי" ולהבין שם את העניין, ומזה להבין איך יש מכאן לימוד על מעשה מרכבה גם על מה שלא הוזכר כלל בפרק. המורה נבוכים נלמד ביחד עם המקרא, לא לבדו. צריך ללמוד מקרא עם מורה נבוכים כמו שלומדים חומש עם רש"י. לא לומדים רש"י בלי הפסוקים.

.

" ואתה תתבונן בספרי הנבואה וזולתם מחבורי בעלי החכמה"

יש לעיין האם "חבורי בעלי החכמה" הכוונה לחלק כתובים של התנ"ך, או לחז"ל. ויש להוכיח שמדובר בחז"ל, כי לקמן א י כתב:

" וכבר התבאר זה בספרי הנבואה. ואמר "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" (תהלים ח, ה), רומז על זה העניין,"

ונראה שקרא לתהילים ספרי הנבואה. וצע"ע.

.

….

.

שאתה תדע כי זה הענין בעצמו הוא ענין מקום, כאמרו הנה מקום אתי, מדרגת עיון והשקפת שכל, לא השקפת עין, מצורף אל המקום הרמוז אליו מן ההר אשר בו היה ההתבודדות והשגת השלמות:

הוא כותב כאן שוב שהקריאה המופשטת השכלית של התורה היא מצורפת לקריאה הפשוטה של כח הדמיון. עיין בזה לעיל במה שכתבתי על הפתיחה.

לפי דבריו כאן מבואר שאם היינו קוראים את הפסוק הנה מקום איתי בקריאה פשוטה מגושמת, היינו חושבים על השקפת עין על הבורא ונכשלים בהגשמה. וזה צריך עיון. אם מדובר על מקום ממש, הרי זה מקום סמוך לבורא. ויוצא מזה שלבורא יש מקום שאפשר להיות סמוך אליו, וזו הגשמה. אבל המקום שקרוב לבורא אין שום הכרח שממנו אפשר לראות את הבורא בהשקפה גשמית. לכן צריך ביאור מניין הגיע לכאן עניין השקפה גשמית. אפשר שהנה פשוט שלהיות סמוך לבורא מבחינת מקום, אין מזה שום השתייכות לבורא. נניח שלבורא יש גוף, ואיזה חמור או יתוש עובר שם במקרה ועומד במקום מאוד קרוב לבורא. הוא לא היה נקרא "איתי", אין לזה שום משמעות. להיות עם הבורא מחייב משהו שבאופן מהותי משייך את האדם לבורא. לפי הקריאה המגושמת זה יכול להיות רק להסתכל עליו בעין. לכן לולא מה שלמדנו שמקום הוא מעלה והכוונה כאן למעלת ההשגה השכלית, היינו מפרשים שמדובר בהשקפת עין. ועיין צריך עיון בכל זה. כמובן אני כאן רק מעיר, ואולי זה מועיל כרמז להתחלת לימוד כלשהי, אבל לברר את העניין בוודאי צריך לימוד הרבה הרבה יותר מזה.

אודות nirstern

http://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 5 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – חלק א פרקים ז-ח. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s