9 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – חלק א פרקים כא-כג

חלק א פרקים כא-כג

פרק כא

עבר

עניינו הראשון הוא בעניין העתק גוף במקום, ועקר הגהתו הראשונה לתנועת בעל החיים על רוחק אחד ישר: "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם"(בראשית לג, ג); "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם"(שמות יז, ה), וזה הרבה.

ואחר כן הושאל להמשך הקולות באוויר: "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה"(שמות לו, ו); "הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם ה'"(שמואל א ב, כד).

ואחר כן הושאל לביאת האור והשכינה אשר יראוהו הנביאים במראה הנבואה, אמר: "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה"(בראשית טו, יז), והיה זה במראה הנבואה, כי תחילת הסיפור אמר: "וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם"(בראשית טו, יב). ולפי זאת ההשלה נאמר: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יב, יב) וכל מה שידמה לו.

וכבר הושאל עוד לכל מי שיעשה מעשה אחד ויפליג בו ויעבור גבולו, אמר: "וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן" (ירמיה כג, ט).

וכבר הושאל עוד למי שיחטיא כוונה אחת ויכוין כוונה אחרת ותכלית אחרת: "וְהוּא יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ"(שמואל א כ, לו). ולפי זאת ההשאלה הוא אצלו אומרו: "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו" (שמות לד, ו), ויהיה הכינוי בפניו שב לו יתעלה, וכן שמוהו רבותינו כי פניו זה שב לו יתעלה. ואם זכרו זה בכלל הגדות אין זה מקומם, אבל הוא חיזוק מעט לדעתנו, ויהיה פניו כינוי להקב"ה. וביאור זה כפי מה שייראה לי, שמשה עליו השלום ביקש השגה אחת, והוא אשר כינה אותה בראיית פנים, באומרו: "וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג, כג). וייעדהו בהשגה למטה ממה שביקש, והוא אשר כינה אותה בראיית אחור, באומרו: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי" (שם). וכבר העירונו על זה העניין במשנה תורה.

ואמר הנה כי ה' יתעלה העלים ממנו ההשגה ההיא המכונה בראיית פנים והעבירו לעניין אחר. כלומר, לידיעת הפעולות המיוחסות לו יתעלה שיחשב בהם שהם תארים רבים, כמו שאבאר (בפרק כד חלק א. ואומרי "העלים ממנו", ארצה בו, כי זאת ההשגה נעלמת נמנעת בטבעה. ושכל אדם שלם עם הדבק שכלו במה שבטבעו שישיג, ויבקש השגה אחרת אחריה, תשתבש השגתו או ימות, כמו שאבאר בפרק מפרקי זה המאמר (חלק א פרק לב). אלא אם ילווה אליו עזר אלוהי, כמה שאמר: "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי." (שמות לג, כב).

אבל התרגום נהג מנהגו באלו העניינים. וזה כי כל דבר שימצאהו מיוחס אל הבורא, וישגיהו גשמות או משיגי ההגשמה, יחשבהו בחסרון המצטרף, וישים היחס ההוא לעניין אחר מצטרף לבורא מחוסר. אמר באומרו, "יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (בראשית לא, מט): יקרא דה' מעתד עלוהי ‏^[1] (אונקלוס שם). ואמר באומרו, "'וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו" (שמות לד, ו): ואעבר ה' שכינתיה על אפוהי וקרא ‏^[2] (אונקלוס שם). והנה יהיה הדבר אשר עבר אצלו נברא בלי ספק. ושם כינוי הנסתר בפניו שב אל משה רבינו, ויהיה פירוש "על פניו" – "לפניו". כמו: "וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו" (בראשית לב, כב). וזה גם כן פירוש יפה וטוב.וממה שמחזק פירוש אונקלוס מאמר הכתוב: "וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי (שמות לג, כב), כבר ביאר, כי הדבר העובר הוא דבר מיוחס לו יתברך. לא עצמו יתפאר שמו. על הכבוד ההוא אמר: "'עַד עָבְרִי"(שמות לג, כב); "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו" (שמות לד, ו).

ואם אי אפשר מבלתי חשוב מצטרף מחוסר, כמו שיעשה אונקלוס תמיד, פעם ישים המחוסר ההוא יקרא, ופעם ישמיהו מימרא, ופעם ישימהו שכינה, כפי עניין כל מקום. הנה אנחנו גם כן נשים המצטרף המחוסר הנה – קול. ויהיה העניין: ויעבור קול ה' על פניו ויקרא. וכבר ביארנו השאלת הלשון לקול, עברה: "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה" (שמות לו, ו). ויהיה הקול ההוא אשר קרא, ולא תרחיק היות הקריאה מיוחסת לקול. כי באלו המילות בעצמם בא הסיפור על דיבורו יתברך למשה, אמר: "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז, פט). וכמו שייחס הדיבור לקול, כן ייחס הנה הקריאה לקול. וכבר בא כמו זה בביאור, כלומר יחס האמירה והקריאה לקול, אמר: " "קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא" (ישעיה מ, ו). ויהיה הפירוש לפי זה העניין כן: "ויעבור קול ה' על פניו וַיִּקְרָא ה' ה' אל רחום וחנון" (שמות לד, ו). והנה כפל ה' ה' לקריאה, כי הוא יתברך הנקרא. כמו: "משה משה" (שמות ג, ד) "אברהם אברהם" (בראשית כב, יא), וזהו גם כן פירוש נאה מאוד.

ולא תרחיק זה העניין העמוק הרחוק להשיגו סובל פירושים רבים. כי זה לא יזיק במה שאנחנו בו, ועליך לבחור אי זו מן האמונות שתרצה; אם שיהיה המעמד הגדול ההוא כולו מראה נבואה בלא ספק וההשתדלות כולו השגות שכליות, אשר ביקש, ואשר נמנע ממנו, ואשר השיג – הכל שכלי, אין חוש בו, כמו שביארנו תחילה. או היה שם עם זה השגת חוש ראות, אבל לדבר נברא בראייתו יגיע שלמות ההשגה השכלית, כמו שפירש אונקלוס זה, אל הייתה ההשגה המקראית ההיא גם כן במראה הנבואה. כמו שבא באברהם: "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר" (בראשית טו, יז). או שיהיה עם זה השגת חוש גם כן, ויהיה הקול אשר עבר על פניו אשר הוא נברא גם כן בלא ספק. בחר אי זה מן הדעות שתרצה, כי הכוונה כולה שלא תאמין אומרו הנה "ויעבור ה'" (שמות לד, ו) כמו "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם" (שמות יז, ה), כי השם יתברך אינו גוף, ולא תכשר עליו התנועה, ואי אפשר שיאמר שהוא עבר לפי ההנחה הראשונה בלשון."

.

.

.

עניינו הראשון הוא בעניין העתק גוף במקום, ועקר הנחתו הראשונה בתנועת בעלי חיים על רוחק אחד ישר: "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם"(בראשית לג, ג); "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם"(שמות יז, ה), וזה הרבה.

ואחר כן הושאל להמשך הקולות באוויר: "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה"(שמות לו, ו); "הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם ה'"(שמואל א ב, כד).

ואחר כן הושאל לביאת האור והשכינה אשר יראוהו הנביאים במראה הנבואה, אמר: "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה"(בראשית טו, יז), והיה זה במראה הנבואה, כי תחילת הסיפור אמר: "וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם"(בראשית טו, יב). ולפי זאת ההשלה נאמר: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יב, יב) וכל מה שידמה לו.

.

מהלשון "לביאת האור והשכינה אשר יראוהו הנביאים במראה הנבואה", משמע שהאור הנברא והשכינה שמדבר בהם בהרבה מקומות, וגם כבוד מתפרש כך בהרבה מהמקומות, נראים רק בנבואה, וכמו מלאכים שנראים רק בנבואה. מסתבר שמדובר בנבראים שהם ישויות רוחניות, מופשטות מחומר. ולכן לראות אותם אפשר רק בנבואה שרואה כמו מוחשי את מה שאין לו גוף. מלאכים, דהיינו שכלים נבדלים, אפשר להשיג בשכל, אבל לא לראות בשכל. לראות בעין אי אפשר כי אין להם גוף חומרי. לכן לראות אותם אפשר רק בנבואה, שהיא מצב בו כח הדמיון רואה כמו בחוש את המושכלות שהשכל משיג. ומסתבר שהאור והשכינה נבראים הם על דרך זו.

אמנם בסוף הפרק כתב שאפשר לראות אותם בחוש, וכן כתב בעוד כמה מקומות שיש אפשרות לפרש בעניין השגה חושית את השגת האורות הנבראים. וכן נראה ממה שכתוב כבוד ה' מלא את המשכן, ו"וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו" , והרי את זה ראו כל העם ולא כולם היו נביאים כמ"ש המו"נ בחלק ב' בעניין הנבואה שהיתה בהר סיני.

יש דברים שוודאי שהיו בחומר גשמי ועדיין הם לא כמו הטבע החומרי הרגיל. וכגון עמוד האש ועמוד הענן, וענני הכבוד, והמן, ובארה של מרים וכל כיו"ב. כל אלה הם כמו האורות הנבראים, דברים שמעידים על הבורא באופן שונה ממה שהטבע הרגיל מעיד עליו. ולכן הם מיוחדים לו.

לקמן חלק א פרק מו:
"גדול כחן של נביאים שהם מדמים הצורה ליוצרה, שנא' ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם. כבר בארו כי אלו הצורות כולם אשר ישיגום הנביאים כלם במראה הנבואה, הם צורות נבראות, הש"י בוראם, והוא האמת כי כל צורה מדומה היא ברואה."

מבואר שיש כמה אופנים של אורות נבראים, חלק מהם הם מופשטים מחומר ונראים רק לנביאים וחלק מהם יש להם חומר ונראים לכל העם.

לפי זה מה שכתב כאן כוונתו שהרואות הנבראים שיש להם חומר ומושגים לכל העם נאמר בהם ראיה וכיו"ב. ודווקא אותם אורות נבראים שאין להם חומר ומושגים בנבואה נאמר עליהם לשון העברה, שבא לומר שהאור הושג ולא נראה באופן מוחשי.

.

וכן משמע מלשונו לקמן א סה:

"וכל 'אמירה' ו'דיבור' שבאו מיוחסים לאלוה הם משני הענינים האחרונים – רצוני לומר שהם אם כנוי על הרצון והחפץ או כינוי על הענין המובן מאת האלוה – והוא אחד אם נודע בקול נברא או נודע בדרך מדרכי הנבואה אשר אבארם – לא שהוא ית' דיבר באותיות וקול ולא שהוא ית' בעל נפש שיוחקו הענינים בנפשו ויהיו בעצמו ענין נוסף על עצמו"

והרי שיש קול נברא שמושג בלי נבואה, ומסתבר שכמו כן אור נברא. לפי זה דברים מעין אלה שיש להם חומר, יהיו באופן שכוחות הטבע לא פועלים עליהם, וכמו עשן המערכה שהרוחות לא הזיזו.

בטבע יש הרבה רבדים, וכמו שיש רובד שבו כמות היבול תלויה במים וכו', ואובד שבו היא תלויה בנתינת צדקה, כך יש רובד שבו יש גופים בעלי חומר שכפופים לחוקי טבע ברובד גבוה ולא ברובד הפשוט. ובהם ניכרות הנוכחות וההשגחה.

.

ולקמן חלק א פרק כז כתב:

"ישים ענייני התנועה הגלות והראות אור נברא, כלומר, שכינה או השגחה"

.

ובב' י"א כתב גם על אותם אורים:

"ושההנהגה שופעת מהבורא יתעלה על השכלים כפי סדרם, ומן השכלים ישפעו מהם ממה שהוחן להם טובות ואורים על גופות הגלגלים, וישפעו מן הגלגלים כחות וטובות על זה הגוף ההוה הנפסד."

.

באבן כספי על מורה נבוכים על חלק א פרק ה כתב ביאור היטב בעניין האורים הברואים:

.

………….

.

ושכל אדם שלם עם הדבק שכלו במה שבטבעו שישיג, ויבקש השגה אחרת אחריה, תשתבש השגתו או ימות, כמו שאבאר בפרק מפרקי זה המאמר (חלק א פרק לב). אלא אם ילווה אליו עזר אלוהי, כמה שאמר: "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי." (שמות לג, כב).

מה שאדם מבקש להשיג מה שיותר מיכולתו, הבקשה לחוד גורמת שיאבד מה שכבר השיג. לכן היה צורך בעזר אלהי למשה, שלא יאבד מה שכבר השיג בגלל שביקש להשיג יותר.

.

…………………..

.

ולא תרחיק זה העניין העמוק הרחוק להשיגו סובל פירושים רבים. כי זה לא יזיק במה שאנחנו בו, ועליך לבחור אי זו מן האמונות שתרצה; אם שיהיה המעמד הגדול ההוא כולו מראה נבואה בלא ספק וההשתדלות כולו השגות שכליות, אשר ביקש, ואשר נמנע ממנו, ואשר השיג – הכל שכלי, אין חוש בו, כמו שביארנו תחילה. או היה שם עם זה השגת חוש ראות, אבל לדבר נברא בראייתו יגיע שלמות ההשגה השכלית, כמו שפירש אונקלוס זה, אם לא הייתה ההשגה המראית ההיא גם כן במראה הנבואה, כמו שבא באברהם: "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר"(בראשית טו, יז). או שיהיה עם זה השגת חוש אוזן גם כן, ויהיה הקול אשר עבר על פניו אשר הוא נברא גם כן בלא ספק. בחר אי זה מן הדעות שתרצה, כי הכוונה כולה שלא תאמין אומרו הנה "ויעבור ה'" (שמות לד, ו) כמו "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם" (שמות יז, ה), כי השם יתברך אינו גוף, ולא תכשר עליו התנועה, ואי אפשר שיאמר שהוא עבר לפי ההנחה הראשונה בלשון.

("ההשתדלות כולו", במורה המורה לאבן פלקירה כתב שיש לתרגם "והחוש כולו" וכתב על זה: "כלומר כי כל מה שראה היה השגה שכלית".)

.

על הצד שהראייה היתה השגת חוש ראות, השכינה שכתב אונקלוס, הוא ראה דבר נברא שבראייתו יגיע לשמות ההשגה השכלית. יש לעיין מה פירוש מה שכתב שבראייה החושית הזו תגיע שלמות ההשגה השכלית. אפשר לפרש ששלמות ההשגה השכלית הכוונה לנבואה, ובאמת רחוק מהדעת שאותה שכינה שכתב אונקלוס היתה בעלת חומר גשמי, אלא שראה אותה בנבואה. ונקרא חוש ראות גשמי כי יש שני אופנים בנבואה. יש נבואה שבה רואים ממש כמו שרואים ראייה גשמית. וראיית מלאך היא רק בנבואה. הרי שלא ידע אם הוא מתנבא או לא, כי נבואתו היתה באופן של ראיית מראה כמו מראה גשמי ממש. ויש נבואה שהיא אופן של השגה ולא ראיה ממש כמו החוש. עיין מה שכתבתי בזה לעיל פרק יח.

או שמא השלמות השכלית שמדבר בה כאן אינה נבואה אלא רק שלמות חכמה. וכוונתו שאם מדובר באור נברא גשמי שרואים ממש בחוש החומרי, מה רבותא יש בזה, למה היה צריך לכתוב על זה. מה התועלת לראות דבר שיש לו חומר. ועל זה ביאר שזה חומר זך מאוד ויש בדבר החומרי הזה עדות על הבורא יותר מדבר טבעי רגיל, וראייתו מביאה לשלמות חכמה. וצריך עוד תלמוד רב בכל זה.

ועיין עוד בסוגיא זו לקמן א נ"ד. ועוד לקמן א ס"ד.

.

.

.

.

בפרקים כ"ב וכ"ג לעת עתה לא היה לי מה לכתוב ואי"ה עוד אחזור לכאן.

רק יש לעיין בפרק כ"ג:

היציאה כנגד הביאה. נעשה זה השם ביציאת גשם ממקום שהיה נח בו למקום אחר, יהיה הגשם בעל חיים או זולת בעל חיים: "הם יצאו את העיר" (בראשית מד, ד); "כי תצא אש" (שמות כד, ה)."

למה כאן אמר שהמובן לגבי בעלי חיים וגם אש הוא אותו מובן ראשוני. ברוב המקומות דרכו שהמובן הראשוני הוא על בעל החיים, ועל אש הוא השאלה.

.

וכן בפרק כ"ב:

"הביאה בלשון העברי מונחת לביאת בעלי חיים. כלומר, בואו אל מקום אחד או אל איש אחד. אמר: "בא אחיך במרמה"(בראשית כז, לה).

והיא גם כן מונחת להיכנס בעלי חיים במקום אחד. אמר: "ויבא יוסף הביתה"(בראשית מג, כו); "כי תבואו אל הארץ"(שמות יב, כה).

והושאל זה השם למבוא העניין שאינו גוף כלל כו'"

ומשמע שמה שאינו בע"ח הוא לשון מושאל ואע"פ שהוא גוף, וכגון בא השמש.

.

וכן לקמן פרק כ"ד:

"ההליכה גם כן מכלל השמות המונחים לתנועות מיוחדות מתנועות בעלי חיים: "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" (בראשית לב, ב), וזה הרבה.

וכבר הושאל זה השם להמשך הגופות אשר הם יותר דקות מגופות בעלי חיים: "וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר" (בראשית ח, ה); "וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה" (שמות ט, כג)."

.

"גם כן" מחבר למקומות האחרים. והכוונה כנראה לפרקים שבאו לעיל בסמוך, פרק כא – "עבר", פרק כב – "בא", (פרק כג על יציאה מהביאה מפרש שאין חילוק אם הוא בעל חיים או גשם דומם), ובפרק כ"ד  – "הליכה" כותב שגם כן המובן הראשוני הוא דווקא בבעל חיים. (לקמן חלק א פרקים כח, ל, לגבי "רגל" ו"אכילה" הוא עניין אחר, כי רגל וודאי מובנה איבר של בעל חיים ואכילה היא מעניין הגדרת בעל החיים כחי ופשוט שהמובן הראשוני הוא דווקא בבעלי חיים)