12 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – חלק א פרקים לא-לה

חלק א פרקים לא-לה

פרק לא

דע, כי לשכל האנושי השגות בכוחו וטבעו שישיגם. ובמציאות נמצאות ועניינים אין בטבעו שישיגם בשום פנים ולא בסיבה, אבל שערי השגתם נעולים בפניו. ובמציאות דברים ישיג מהן עניין, ויסכל עניינים. ואין בהיותו משיג מתחייב שישיג כל דבר, כמו שלחושים השגות, ולא ישיגום על אי זה מרחק שיזדמן. וכן שאר הכוחות הגופניות. שהאיש על דרך משל, אע"פ שהוא יכול לשאת שני ככרים, אינו יכול לשאת עשרה. ויתרון אישי המין זה על זה באלו ההשגות החושיות ושאר הכוחות הגופניות נגלה מבואר לכל אדם. אלא שיש לו גבול, ואין העניין הולך אל אי זה מרחק שיזדמן ואי זה שיעור שיקרה.

וכן הדין בעצמו בהשגות השכליות האנושיות, יש יתרון לאישי המין זה על זה בהם יתרון רב. וזה גם כן מבואר נגלה מאד לבעלי החכמה, עד שעניין אחד יוציאהו איש מעיונו בעצמו, ואיש אחר לא יוכל להבין העניין ההוא לעולם, ואפילו לימדוהו לו בכל לשון ובכל משל ובזמן ארוך לא יגיע שכלו אליו בשום פנים, אך תקצר יד שכלו להבינו. וזה היתרון גם כן אינו ללא תכלה, אבל לשכל האנושי גבול בלא ספק יעמוד אצלו, עד שיש דברים שיתבאר לאדם המנע השגתם, ולא ימצא נפשו משתוקקת לידיעתם לשערו בהימנע זה, ושאין פתח שיכנס ממנו להגיע אל זה, כסכלנו מספר כוכבי השמים ואם הם זוג או נפרד, וכסכלנו מספר מיני בעלי החיים והמקורים והצמחים ומה שידומה לזה.

ויש דברים ימצא האדם תשוקתו להשגתם עצומה, והתגברות השכל לבקש אמיתתם ולחפשׂה, נמצא בכל אומה כת מעיינת מבני אדם, ובכל זמן. ובדברים ההם ירבו הדעות ותיפול המחלוקת בין המעיינים ויתחדשו הספקות, מפני התלות השכל בהשגת הדברים ההם, כלומר התשוקה אליהם, והיות כל אחד חושב שהוא מצא דרך ידע בה אמיתת הדבר. ואין בכח השכל האנושי שיביא על הדבר ההוא מופת, כי כל דבר שנודעה אמיתתו במופת אין מחלוקת בו, ולא הכזבה ולא מניעה. אלא מסכל יחלוק המחלוקת אשר תקרא המחלוקת המופתית, כמו שתמצא אנשים חלקו בכדוריות הארץ והיות הגלגל עגול וכיוצא בזה. ואלו אין מבוא להם בזה הענין. ואלו העניינים אשר נפל בהם זה הבלבול, הרבה מאד בעניינים האלהיים ומעט בעניינים הטבעיים, ונעדרים בעניינים הלימודיים.

אמר אלכסנדר הפרדוסי ‏^[1] כי סיבות המחלוקת בענינים שלוש:

1. אחד מהם, אהבת הרשות והניצוח, המונעים האדם מהשגת האמת כפי מה שהוא.
2. והשנית, דקות העניין המושג בעצמו ועומקו וקשי השגתו.
3. והשלישית, סכלות המשיג וקוצר יד שכלו מהשיג מה שאפשר השגתו.
   כן זכר אלכסנדר.

ובזמננו סבה רביעית, לא זכרה, שלא היתה אצלם, והוא ההרגל והלימוד. כי האנשים בטבעם אוהבים מה שהורגלו בו ונוטים אליו, עד שאתה תראה אנשי הכפר כפי מה שהם ממיעוט רחיצת ראשם וגופם, והעדר ההנאות וצוק הפרנסה, ימאסו המדינות ולא ייהנו בהנאותם, ויבחרו העניינים הרעים המורגלים על העניינים הטובים שאינם מורגלים. ולא תנוח דעתם לשכינת ההיכלות, ולא ללבישת המשי, ולא להתעדן במרחץ ובשמנים ובסמנין. כן יתחדש לאדם בדעות אשר הורגל בהם וגדל עליהם, מן האהבה והשמירה להם ולהתרחק מזולתם. ולפי זאת הסבה, גם כן ימנע האדם מהשיג האמת ויטה אל מורגליו, כמו שקרה להמון בהגשמה ובעניינים רבים אלהיים, כמו שנבאר.

כל זאת מפני ההרגל הגדול על כתובים שהתיישב להרגילם ולהאמין בהם יורו פשוטיהם על ההגשמה ועל דמיונים, אין אמיתות להם. אבל נאמרו על צד המשל והחידה, והיה זה לסיבות שאני עתיד לזוכרם.

ולא תחשוב כי זה שאמרנוהו מקצור יד השכל האנושי והיות לו גבול יעמוד אצלו, הוא מאמר נאמר כפי התורה לבד. אבל הוא ענין כבר אמרוהו הפילוסופים גם כן, והשיגוהו השגה אמתית, מבלתי נטות אל דעת ואל סברא. והוא דבר אמתי אין ספק בו, אלא למי שיסכל הדברים שכבר בא עליהם המופת. וזה הפרק אמנם הקדמנוהו הצעה למה שיבא אחריו.

.

.

ובמציאות נמצאות ועניינים אין בטבעו שישיגם בשום פנים ולא בסיבה, אבל שערי השגתם נעולים בפניו

אסור לחשוב שיש דברים מלבד עצמותו של הבורא שהשכל האנושי לא יכול להשיג כלל ועיקר. הדברים שהשכל האנושי לא יכול להשיג הם לא שכליים כל עיקר, כי במהות הדברים מצד עצמם, הבורא והמציאות אינם כפופים למגבלות השכל וההגיון, והם לחלוטין נבדלים מכל אפשרות להיות מושכלים. הבורא רצה לברוא גילוי שיהיה מכוון אלינו, והוא ברא בנו שכל שמתאים לאותו גילוי. מחוץ לאותו גילוי שרצה לגלות לנו, אין לשכלנו שום מבוא. זה לא שהדברים קשים להבנה ועמוקים מיכולת ההבנה, אלא שהם לחלוטין נבדלים מכל עניין של הבנה כל עיקר. ואי אפשר כלל לצירי בדמיון ולהעלות על הדעת שום דבר מעניינם כלל.

בהקדמה לפרק חלק כתב שהאדם כששכלו שלם משיג כמו השכלים הנבדלים ואולי יותר. מה שהאדם אינו תכלית הבריאה כמו שכתב בחלק ג פרק יג, אינו סותר לכך שהאדם הוא זה שהגילוי שהוא המציאות התגלה כלפיו ולפי הכלים שקיבל לצורך כך. כל אדם צריך לומר בשבילי נברא העולם. ובעולם הבא לכל צדיק ש"י עולמות משלו. הכוונה בזה, שהבורא מגלה את עצמו לאדם, ונתן לאדם כלי לקבל את הגילוי הזה, הוא השכל, ולפי השכל כך הגילוי. וכן יש גילוי לדמיון שהוא המציאות החומרית.

אם נניח הבורא רצה לגלות לשכלים הנבדלים או למלאכים או לבריות אחרות שאולי לא עולה על דעתנו כלל שהן קיימות, הוא ברא להן כלי קיבול משלהן, ולפי כלי הקיבול שלהן כך הגילוי אליהן, והגילוי אליהן הוא עולמן והוא המציאות מבחינתם. וזו מציאות אחרת לחלוטין, נבדלת לחלוטין, מזו שלנו. המדענים כבר תמהו איך ייתכן שיש התאמה בין השכל למציאות, וזה בגלל שהמציאות נבראה כדי להיות מושגת בשכל, אבל זה רק לגבי המציאות שלנו. מציאות אחרת נבראה אחרת ואינה משועבדת להיות מתאימה לשכל, ולא למושגים של מציאות או בריאה ולא לשום דבר שאפשר להעלות על הדעת. לכן האמת אצלנו שאין מציאות אחרת כזו. לא בגלל שלא יתכן אלא בגלל שבכל מקרה זה לא קיים מבחינתנו. זה לא כפוף למושגים של קיום שאצלנו.

נדמה לנו שיש עולם אחד, כאילו זה עניין מוחלט ומוכרח. ואולי חלק ממנו איננו יכולים להבין, ואולי בריות אחרות יכולות להבין, לפחות כאפשרות שאפשר להעלות על הדעת, ואולי יש חלק מהמציאות ששום בריה לא יכולה להבין. אם יש חלק בעולם ששום בריאה לא יכולה להבין, למה הוא נברא? מניין לנו שהוא נברא? למה אנו מניחים שנברא דבר כזה? התשובה היא שאנחנו מניחים זאת כי אנחנו מגשימים את הבורא. אנחנו חושבים שכמו שאם אנחנו בוראים משהו הוא משהו אחד חומרי שקיים בפני עצמו מחוץ לשכלנו, וניתן להבין אותו למי שיכול, וגם אם במקרה אין שום דבר שיכול להבינו, עדיין אפשר לפחות בעקרון שיתחדש מי שיכול להבינו, כי בעצמו הדבר ניתן להבנה, כי כל מה שקיים ניתן להבנה על ידי מי שכוחו להבין חזק כל הצורך. ואנחנו חושבים שכך גם הבורא והמציאות שברא. אבל באמת אין מקום לחשוב שכל מה שהבורא בורא ניתן להבנה גם לא כאפשרות וגם לא על ידי הבריאה הכי חכמה שניתן לברוא. הבורא מרומם מעל מושג ההבנה, כמו שהוא מרומם מעל כל מושג אנושי. לכן אין מקום לחשוב שמה שאיננו מבינים הוא ניתן להבנה על ידי בריות חכמות יותר שמציאותן היא לפחות אפשרות.

משה רבינו הבין עד הסוף, את הכל, מלבד את עצמותו של הבורא הנבדלת, שעליה יש רק מושג שהיא נבדלת ולא יותר מזה, שם הגבול. והוא בסוף המציאות. אין מציאות מחוץ לגבול הזה. אם חושבים שיש עוד משהו, והוא אינו מובן, כלומר הוא אפשרי להבנה רק צריך מי שתהיה לו חכמה די הצורך לזה, זו הגשמה.

מה שהרמב"ם אומר שיש גבול שם השכל נעצר, זה לכל מי שלא הגיע למדרגת משה רבינו, וזה כל האנושות מלבדו, כי לא היה ולא יהיה נביא כמוהו. לכן אצל כל אדם יש גבול שמשם והלאה אין בכוחו להבין, ואפשר להבין שם, כי משה רבינו כן היה מבין. וכאן דיבר על מדרגת כל אד מלבד משה. וכן בפרקי הנבואה בחלק ב הוא כותב שהוא לא דיבר כלל על מדרגת משה.

.

.

כסכלנו מספר כוכבי השמים ואם הם זוג או נפרד

קשה, אם מישהו ידע את מספר הכוכבים הרי הוא כבר יודע מייד בקלות אם הם זוג או נפרד. ואם אינו יודע את מספר הכוכבים לא שייך כלל שידע אם הם זוג או נפרד. לא שייך לומר שעל מספר שאינני יודע אותו אינני יודע אם הוא זוג או נפרד. משמע מכאן שהיתה אפשרות לדעת אם מספר הכוכבים הוא זוג או נפרד גם בלי לדעת כמה הכוכבים.

בחלק ב פרק י"ט הוא אומר שמה שהכוכבים מפוזרים במקרה בשמיים מורה על רצון אלהי שייחד את מקומם שיהיה דווקא כאן ולא קצת לצד. והוא על פי מה שכתב בחלק א עד דרך חמישי. (ובעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית ביארתי באריכות למה אי אפשר לומר שהכוכבים מפוזרים במקרה בלי שמישהו הכריע וייחד איפה כל כוכב יעמוד. אלא הם סתם עומדים במקום כלשהו בלי שום סיבה, ובלי שמישהו כיוון ורצה וייחד שזה יהיה כך.). אם מישהו היה מבין את הרצון האלוהי שקבע שמספר הכוכבים יהיה דווקא כך ולא אחד יותר או אחד פחות, אולי הוא היה יכול להבין מהבנת העקרון שלפיו הייחוד האלוהי, האם המספר הוא זוגי או נפרד, גם בלי לספור את הכוכבים אחד אחד.  חוסר היכולת לספור את הכוכבים הוא טכני. אם היה מספיק זמן היה אפשר לספור אותם. אם כל אדם היה סופר ומניח לבניו את המספר ואת חלק השמיים ששם הוא כבר ספר, אחרי הרבה דורות היו יכולים להשלים את הספירה. ובאמת בכל כדור השמיים יש כששת אלפים כוכבים נראים לעין. ולא כל כך קשה לספור אותם. וזו לא דוגמה כל כך טובה לעניין שהוא נבצר מיכולת שכל אנושי להשיג. וכל זה השערה בלבד בכוונת הרמב"ם כאן, וזה יותר על דרך דרוש סביב דבריו מאשר פשט בדבריו, ולא ברור לי כלל האם לזה התכוון.

.

…………………..

.

ולא תחשוב כי זה שאמרנוהו מקצור יד השכל האנושי והיות לו גבול יעמוד אצלו, הוא מאמר נאמר כפי התורה לבד. אבל הוא ענין כבר אמרוהו הפילוסופים גם כן, והשיגוהו השגה אמתית, מבלתי נטות אל דעת ואל סברא. והוא דבר אמתי אין ספק בו, אלא למי שיסכל הדברים שכבר בא עליהם המופת.

התורה מגלה בנבואה שיש דברים שהשכל האנושי לא יכול להשיג. כי הבורא יודע על קיומם. אבל הפילוסוף משיג מה שמשיג, ומניין לו שיש דברים שהוא לא יכול להשיג, איך הוא יידע על קיומם אם הם מחוץ לאופק של יכולת מחשבתו.

אריסטו מדבר הרבה על המקרה. הוא כותב שיש מקרים אמיתיים, כלומר יש סוברים שכל המקרים הם רק נראים כמו מקרים ובאמת הם תולדה של סיבות רק שאיננו יכולים לראות אותן. למשל הטלת מטבע, הוא לא במקרה נופל על הצד שנפל. אם היינו יודעים כל חלקיק חומר בדיוק היכן הוא ובדיוק איזה כח הופעל עליו היה אפשר לחשב בדיוק את תנועת המטבע, וכן את ירידת הגשם או מהלך יצירת כל גרגר חול ונסיעתו, וכל דבר שנראה לכאורה מקרי בגלל הקושי לדעת ולחשב. אבל אריסטו מבאר במטאפיזיקה ספר אפסילון פרק ג שיש מקרים שבאמת לא נובעים משום סיבה. אצל הפילוסוף לא מובן איך ייתכן שיש מקרה בלי סיבות, ואחרי שראינו שיש מקרה,  לא מובן מה קובע שהוא יקרה כך או כך, ולא ייתכן שהוא קורה סתם כך מעצמו בלי מי שמייחד וקובע שיקרה כך ולא אחרת (במקום אחר הארכתי שזו הסתכלות שכלית פשוטה והכרחית שמשהו צריך שיקבע שהמקרה יקרה כך ולא אחרת). אולי משם יודעים הפילוסופים שיש מה שמעבר לאופק היכולת של האדם להשיג. מספר הכוכבים אפשר לשכל אנושי להשיג, אולי צריך הרבה עמל אבל במהות זה אפשרי, וצריך לי עיון למה הרמב"ם הביא את הדוגמה הזו.

.

.

.

.

פרק לב

דע, אתה המעיין במאמרי זה, שהנה יקרה בהשגות השכליות מפני שהן נתלות בחומר, דבר ידמה למה שיקרה להשגות החושיות. והוא, שאתה כשתעיין בעיניך תשיג מה שבכוח ראותך שתשיגהו. וכשתכריח עיניך ותפליג בעיון, ותטרח לעיין על רוחק גדול יותר ארוך ממה שבכוחך לעיין ברוחקו, או תסתכל בכתיבה דקה או פיתוח דק שאין בכוחך להשיגו, ותכריח ראותך לאמיתו, לא ייחלש ראותך על זה אשר לא תוכל עליו לבד, אבל ייחלש גם כן על מה שבכוחך שתשיגהו, ויחלש ראותך ולא תראה מה שהיית יכול להשיג קודם הפלגת ההבטה וההטרחה.
וכן ימצא כל מעיין בחכמה מן החכמות עניינו בעניין המחשבה. כי אם ירבה המחשבה ויטריח כל רעיוניו, יבהל ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו, כי ענין הכוחות הגופיות כולם בזה העניין עניין אחד.

וכיוצא בזה יקרה לך בהשגות השכליות. והוא, שאתה אם תעמוד על הספק ולא תונה נפשך להאמין כי יש מופת במה שאין עליו מופת, ולא תתחיל לדחות ולגזור בהכזיב מה שלא בא מופת על סותרו, ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו, עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושי, ותהיה במדרגת רבי עקיבא ע"ה אשר נכנס בשלום ויצא בשלום, בעיונו באלו העניינים האלהיים.

ואם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך, או תתחיל להכזיב הענינים אשר לא בא מופת על סותרם, או שהם אפשריים ואפילו באפשר רחוק, תגיע כאלישע אחר – ואינו שלא תהיה שלם לבד, אבל תשוב יותר חסר מכל חסר, ותתחדש לך אז תגבורת הדמיונים ונטות אחר החסרונות והמידות המגונות והרעות לטרידת השכל ולהכבות אורו, כמו שיתחדש בראות מן הדמיונים המכזבים מינים רבים עם חולשת כח הרואה בחולים, וכאשר יפצרו בעיון לדברים המאירים או לדברים הדקים.

.

.

.

"שהנה יקרה בהשגות השכליות מפני שהן נתלות בחומר, דבר ידמה למה שיקרה להשגות החושיות."

זה מה שכתב בתחילת שמונה פרקים שהנפש אחת. בנפש יש ה' חלקים: הזן (הגדילה והאכילה וכו'), והמרגיש (החושים), והמדמה (כח הדמיון), והמתעורר (הרגשות), והדברי (השכל).

כל אלה הם הופעות ובחינות של אותה הנפש האחת. לכן נפש הזן של האדם אינה דומה לנפש הזן של חמור, כי היא אחת עם הנפש השכלית של האדם ולכן שונה במהותה לגמרי.

הנפש מלאת את כל הגוף בשווה, וכל חלקיה גם כן. לכן בעין יש את כל הבחינות האלה. יש בעין רובד בבחינת נפש הזן, והיא רואה כתמי צבע מתנועעים, שנוצרים מקרני אור באורכי גל שונים, בלי לראות שאלה עצמים מסויימים נפרדים זה מזה. לאותה עין עצמה שהיא אחת לגמרי יש רובד בבחינת נפש המרגיש, שרואה עצמים. ויש רובד של כח הדמיון שזוכר מה שהחוש רואה, ויכול לפרק ולהרכיב מאפיינים שונים שלו, וממנו תחילת התאחדות המשכיל עם המושכל. ויש עין ברובד הרגשות, ממנה יש את הרגשת העונג שיש בראיה והיא גם רואה רגשות, כמו שאדם יכול לראות על חברו שהוא שמח או שהוא עצוב, יכול לראות את המבט ומה יש בו וכיו"ב. ויש באותה עין עצמה רובד שהוא בבחינת הנפש השכלית והרובד הזה הוא השכל העיוני, ונקרא עיוני על שם שהוא באמת העין, אותה עין עצמה שרואה גופים חומריים, ומצד שהעין היא גם בבחינת הנפש השכלית המופשטת היא רואה דברים מופשטים, יכולה להפשיט צורה מחומר, ויכולה גם לידע צורות בלא גולם. זה יסוד גדול ומפתח גדול להרבה עניינים. ומשום כך גם העין מתנהגת באותו אופן עצמו כשמאמצים אותה לראות מה שאינה יכולה, בין אם זה בראיה גשמית ובין אם זה בראיית המושכלות.

.

.

.

"שאתה אם תעמוד על הספק ולא תונה נפשך להאמין כי יש מופת במה שאין עליו מופת, ולא תתחיל לדחות ולגזור בהכזיב מה שלא בא מופת על סותרו, ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו, עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושי, ותהיה במדרגת רבי עקיבא ע"ה אשר נכנס בשלום ויצא בשלום, בעיונו באלו העניינים האלהיים."

צריך ביאור, שלכאורה כל אדם שמתחיל בעיון, וגם אנחנו, יכול להיות באופן כזה שלא מרמה את עצמו להאמין שיש מופת או סתירה היכן שאין, ולא משתדל להשיג מה שלא יכול להשיג, ועדיין אנו רחוקים לאין שיעור ממדרגת רבי עקיבא.

אלא מדובר על היחס של אדם אל המציאות שהוא חי בה. זה נוגע לכל תחומי החיים. אדם יכול להיות חלק מהמציאות כמו שהיא, להשתלב בה באופן הרמוני, כחלק ממנה, בהתאמה אליה, כמו איבר חי בגוף חי. גם אם הוא פועל בתוך המציאות ומנסה לשנות את המציאות, הוא עושה זאת מתוך הקשבה, ראייה, התחברות, יש בזה גם צד של כניעה וענווה. ואדם יכול לפעול במציאות לפי רצונו שלו, ולנסות לאנוס אותה לרצונו.

אפשר לראות איך כפר ערבי או יווני וכיו"ב בסגנון ישן משתלב בנוף, ואיך שכונה מודרנית משתלבת בנוף. יש אנשים שכשהם מזדקנים הם מקבלים את השינוי, שלמים איתו, חיים בהתאמה אליו, עושים מה שהם יכולים ושמחים על מה שאפשר להם לעשות ולא כועסים על מה שכבר אי אפשר. ויש כאלה שמורדים בזקנה, ממורמרים.

יש אנשים שמקשיבים לגוף שלהם, פעילים כמה ואיך שטוב ומתאים לו ונחים כמה שצריך. ויש שדוחקים בגוף לפי תאוותם לפעול ולהשיג בלי שום הקשבה ורכות ותשומת לב, וסופם לחלות.

לפני חטא אדם הראשון הוא חי בתוך המציאות הכללית כמו איבר חי בגוף חי, ואחרי החטא הוא חי בתוכה כמו גידול סרטני, עושה מה שהוא רוצה בלי קשר למציאות, בלי הקשבה, בלי התאמה, לא כחלק ממנה. איפה שהוא נתקל במציאות הוא מפעיל כח אלים, פוגעני, להכניע אותה לרצונו.

כשאדם לומד חכמה זה הרבה יותר רגיש וחשוב. כי הוא עוסק בצד היותר חי של המציאות. אם הוא אונס אותה לרצונו ולא קשוב לה וכנוע לה היא תקיא אותו. כמו שהארץ מקיאה את מי שחי בה בלי להתאים את עצמו אליה, וככל שהמציאות רוחנית יותר יש בה חיים יותר וצריך יותר ענווה והכנעה כשפועלים בה. אדם שלומד חכמה בהקשבה אמיתית, ברגישות, באהבה, לא רק לתוכן החכמה אלא גם לחיות שלה, לקצב שלה, לאיך וכמה ובאיזה קצב היא מתמסרת אליו, כמו ביחסים של איש ואשה, אפשר שעכשיו הוא משיג מעט, אבל הוא מתחבר נכון, וככל שישיג יותר עדיין יישאר בריא בנפשו ושכלו, יישאר מתון וממוזג וישר, מבין דבר דבור על אופניו, במידה הנכונה, עם הקדמותיו, עם חיבוריו לדברי האחרים, וכו'. מה שהוא יידע, אם מעט ואם הרבה, יהיה ישר ונכון. אבל אם האדם הורס ומעפיל, שם לב רק לתוכן של החכמה בלי לשים לב לה עצמה, הוא כארי מכה ובועל, בלי לפייס, חוטף ולוקח, לא מחכה לקבל, אז החכמה תתנגד לו ושכלו יתערבב וינזק והוא יפול לבור שלא יוכל לצאת ממנו וימות בו. וזה יקרה לו אפילו אם לא למד הרבה כאלישע אחר.

אדם הראשון לפני החטא השיג במושגים של אמת ושקר. אלה מושגים שמוכתבים לו מבחוץ והוא כפוף להם, מתאים את עצמו אליהם. הוא לא קובע בעצמו האם הארץ עגולה או לא והאם אחת ועוד אחת הם שתיים או לא. הוא מקשיב למה שקיים ומתאים את עצמו. מה שקיים זה אמת ומה שלא קיים זה שקר. המציאות קובעת והוא מתנהל לפיה. החטא היה התאווה להיות כאלוהים יודעי טוב ורע. טוב ורע הם מושגים שהאדם קובע בעצמו לפי רצונו. הוא לא מקשיב אלא מצווה, הוא לא מתאים את עצמו אלא מכריח את המציאות בכח להתאים את עצמה אליו. כך הוא הורס את המציאות והיא בחזרה הורסת אותו, מקיאה אותו. גן העדן פלט את האדם החוצה, והאדמה שבחוץ הזעיפה לו פנים. במקום לתת לו פירות טובים הוא קיבל מהמציאו קוץ ודרדר, מזונות הכי גרועים. במקום לקבל כל טוב מהמציאות בלי עמל וטורח, שמלאכים צולים לו בשר ומסננים לו יין, הוא צריך לעבוד בזעת אפיו בשביל פת לחם. זה לימוד, היגיעה והקושי באים ללמד אותו שהמציאות חזקה ממנו, שהו אלא יכול להשתלט עליה ולעשות בה כחפצו. שהוא צריך לבקש סליחה ממנה ולחזור להיות קשוב וכנוע לה. זה לא אומר להיות לא פעיל, אפשר להיות מאוד פעיל ויוצר ומשנה את המציאות, אבל בהקשבה, בהתאמה, באופן שהוא מיטיב עם המציאות ועם עצמו ביחד. החכמה היא מציאות, היא לא המצאה ויצירה שלו. הוא עומד מול מציאות נשגבה, גדולה ממנו בהרבה,  ורוצה לנסות להקשיב לה כמות שהיא, ביושר, בלב נקי, באופן שהיא מכתיבה, בלי לנסות להיות בעלים עליה. אם אדם לומד משהו והוא מוצא קושיא חזקה נגד הדבר הזה, הוא ממהר לשלול אותו לגמרי, לדחות אותו, ולהיות בעל דעה. שיש לו דעה לומר. הוא ממציא את החכמה כרצונו, הוא עושה את עצמו בעל הבית על החכמה. אם יש צד רחוק שאפשר לתרץ את הקושיא ולא לשלול את הדבר, הוא מתעלם ממנו כי כך חפצו. מי שמרגיש שהחכמה היא מציאות שהוא לא יכול לשנות, הוא יכול להקשיב או להתנתק, לא לשנות. אז הוא שיקול את הקושיא שלו בלי פניות, ויאמר שאכן צריך עיון גדול לעת עתה, אבל עדיין אין כאן דחייה גמורה של מה שעליו הקושיא. מספרים על רבי שלמה היימן שהיה עמל הרבה להבין למה רבי עקיבא איגר בסוף הקושיות שלו שלא תירץ, לפעמים כתב צריך עיון ולפעמים צריך עיון גדול ולפעמים צריך עיון קצת. בזה מסתתרת החכמה האמיתית. כל הקושיות של רבי עקיבא איגר הן גאוניות וחריפות וקשות מאוד. לפני שיודעים את התירוץ קשה לדעת כמה קושי יהיה עד שיימצא התירוץ וכמה חזקה הקושיא. שיקול הדעת לשקול במאזני השכל את חומרתה של הקושיא דורש התבוננות עדינה ומדוייקת. רבי עקיבא איגר ידע לשקול את המשקל הזה בדייקנות עצומה. כי הוא לא התפעל מכך שמצא קושיא חזקה ויפה, הוא לא התמכר לקושיא שלו. הוא לא היה עסוק בלהיות חכם ולהצליח ולהתלהב אלא בלהקשיב מאוד בדייקנות ועדינות ושקט. רק מתוך כך אפשר לשקול במדוייק את משקלה הנכון של קושיא.  רבי שלמה היימן הבין שיותר חשוב מלחפש תירוץ לקושיית רבי עקיבא איגר הוא לנסות להרגיש את היכולת שלו לשקול את הקושיא במאזני השכל המפולסים והישרים.

.

.

"ולא תדקדק מילות נאמרו בשכל בזה הפרק וזולתו, כי הכוונה הישרה אל העניין המכוון, לא אמיתת מהות השכל. ולדקדוק זה פרקים אחרים."

כוונתו שיש אפשרות לשכל להשתחרר מלהיות חלק מהנפש האחת של האדם, להתבונן בנמצאות שיש להן צורה וגולם, ולהפשיט את הצורה מהגולם ולדבוק בראיית הצרוה המופשטת, ומזה להידבק במושכלות המופשטות הנבדלות מחומר ולהעשות בעצמו מלאך מופשט לגמרי משייכות לחומר, ולהידבר שכל הפועל שהוא המלאך הנקרא אישים ולזכות לנצחיות של מה שאינו שייך לחומר וזה הזכיה לעולם הבא. וזה לא שייך לעניין כאן, כי כאן מדובר על ההליכה בדרך העליה במדרגות ולא על השגת השלמות והמדרגות העליונות.

.

.

.

.

פרק לד

"אמנם ענייני התכונה הגלגלית והחכמה הטבעית, איני רואה שתספק בהיותם דברים הכרחיים בהשיג ערך העולם להנהגת השם איך היא על האמת, לא כפי הדמיונות."

הדמיונות שהוא מדבר בהם כאן כוונתו לשיטת המדברים (הכלאם, המותכלמין). המדברים רצו לומר שהבורא יכול הכל ואין שום מעצור אצלו ולכן אמרו שאין חוקי טבע ואין סדר מחוייב בטבע, סדר של חכמה. כשמאבדים את ההסתכלות השכלית על הטבע ולא רואים שיש בו סדר קבוע ומחייב ומתמיד, יכולים מזה ליפול כל דמיון שלא יהיה. המדברים נפלו למסורת הדתית שלהם, שלא רואה את הבורא דרך חכמתו המתגלה בטבע וחוקיו, אלא הוא רק ספר שכתוב יפה עם אגדות יפות שבא במסורת. וכך קרה לדתות רבות אחרות. מי שזנח את הספר והמסורת הדתיים נשאר בלי ראיית הבורא בטבע בהתבוננות אמיתית של חכמה, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה תחילת פרק ב, וגם אם נעשה חילוני ומדען, נשאר בתוך דמיונות, כאילו העולם מקרי ומת שומם כמו שהמדע המודרני רואה אותו. המדע המודרני ושיטת המדברים אם מתבוננים לעומק הם אותה שיטה ואם מסתכלים היטב רואים שהם יגיעו בהכרח למסקנות דומות לגבי המציאות.

מי שלא למד חכמת הכוכבים וחכמת הטבע בהתבוננות של חכמה, יכול לומר שיש סדר בבריאה או אין סדר בבריאה לפי כל העולה על רצונו. מי שלמד באמת לא יכול לכפור בסדר המופלא והכביר שראה. שמעתי מאחד מגדולי הפיזיקאים בדורנו, שאמר שרוב המתימטיקאים הגדולים בדורנו וגם רבים מהפיזיקאים התיאורטיים הגדולים, מאמינים שיש מציאות ריאלית של אידיאות מופשטות על דרך אפלטון, למרות שבמחשבה המודרנית אמונה כזו נחשבת מופרכת ופרימיטיבית. לדבריו הם מצניעים את האמונה הזו כדי לא להיות ללעג וקלס.  הם רואים את המציאות של החכמה מקרוב, עוסקים בה יום יום ומעמיקים להתבונן בה, והם כבר לא יכולים לומר כפי העולה על רצונם אלא כפי מה שהם רואים.

.

.

"וכבר מצאנו רבים ילאה שכלם בקצת אלו החכמות; וגם אם לא יקצר שכלם, אפשר שיפסיק בהם המות, והם בקצת ההצעות. ואילו לא ניתן לנו דעת על צד הקבלה בשום פנים, ולא הישירונו אל דבר במשל, אלא שנחוייב בציור השלם בגדרים העצמיים ובהאמין במה שירצה להאמין בו במופת, וזה אי אפשר אלא אחר ההצעות הארוכות – היה מביא זה למות רוב האנשים והם לא ידעו, היש אלוה לעולם או אין אלוה, כל שכן שיחויב לו דין או ירוחק ממנו חסרון; ולא היה נצול מזה המות אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה. אמנם האחרים, והם השרידים אשר ה' קורא, לא יתכן להם השלמות אשר הוא התכלית, אלא אחר ההצעות"

כאן הוא כותב שאפשר להגיע לכל החכמה גם בלי התורה, רק שזה יקח יותר מדי זמן לרוב האנשים. רבים סבורים שהתורה הודיעה דברים בנבואה ששכל אנושי לעולם לא יכול להשיג ללא נבואה. אמנם באמת אברהם אבינו קיים את כל התורה ואפילו עירובי תבשילין והשיג הכל כי כליותיו נעשו לו כשני רבנים ולא בנבואה. לפי זה מצווה כמו למשל איסור נבלה או חיוב הנחת תפילין, זה כמו רופא שמלמד שהטבע הוא שאם תאכל חצילים תינזק בריאותך ואם תתעמל תסיר מעצמך נזקים ותועיל לבריאותך. וכך גם בטבע במישור הרוחני שלו יש טבע שהאוכל נבלה גורם לעצמו נזק רוחני והמניח תפילין מסיר מעצמו נזק ומהביא תועלת רוחנית. ולא כמו מי שהבין שהמצוות הן פקודות של המלך ותועלתן היא למלא רצונו ונזקן הוא למרוד בו.  זה נוגע גם להבנה למדנית בסוגיות הלכתיות, כמו למשל האם ספק דאורייתא לחומר הוא דין מהתורה או מדרבנן, עיין למשל מה שכתבתי בזה בתלמוד מוסבר ומאמרים בבא מציעא ז א בשיטת השב שמעתתא בזה.