28 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – חלק א פרק סה-סו (מאמר בעניין מתי נבראה התורה ומתי נכתבה באש שחורה על גבי אש לבנה. מהי אצבע אלהים)

חלק א פרק סה-סו

פרק סה

איני רואה אותך אחר הגיעך לזאת המדרגה ואמתך שהוא ית' נמצא לא במציאות ואחד לא באחדות צריך שיבואר לך הרחקת תואר הדיבור ממנו; וכל שכן בהסכים כל אומתנו ש'התורה' ברואה – הכונה בזה שדברו המיוחס לו – נברא. ואמנם יוחס אליו להיות המאמר ההוא אשר שמעו משה רבינו ע"ה האלוה בראו וחידשו כמו שברא כל מה שבראו וחידשו. והנה יבואו לך בנבואה דברים רבים; ואמנם הכונה הנה – שתארו בדבור כתארו בפעולות כולם הדומות לפעולותינו; והוישרו השכלים כולם שיש מדע אלוקי ישיגוהו הנביאים באמרם שהאלוה דבר עמהם ואמר להם – עד שנדע שאלו הענינים אשר יגיעו לנו מאת האלוה הם לא ממחשבתם וזממם לבד כמו שיתבאר. וכבר קדם לנו זכרון זה הענין:

ואמנם כונת זה הפרק – כי ה'דיבור' וה'אמירה' מלה משותפת נופלת על הדיבור בלשון כאמרו "משה ידבר" "ויאמר פרעה"; ונופלת על הענין המצויר בשכל מבלתי שידובר בו – אמר "אמרתי אני בליבי" "ודיברתי בלבי" "ולבך ידבר" "לך אמר לבי" "ויאמר עשו בלבו" וזה הרבה; ותפול על הרצון "ויאמר להכות את דוד" – כאילו אמר 'ורצה להרגו' – כלומר חשב בו להרגו; "הלהרגני אתה אומר?" – פירושו וענינו התרצה להרגני?; "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים" – וזה גם כן הרבה:
וכל 'אמירה' ו'דיבור' שבאו מיוחסים לאלוה הם משני הענינים האחרונים – רצוני לומר שהם אם כנוי על הרצון והחפץ או כינוי על הענין המובן מאת האלוה – והוא אחד אם נודע בקול נברא או נודע בדרך מדרכי הנבואה אשר אבארם – לא שהוא ית' דיבר באותיות וקול ולא שהוא ית' בעל נפש שיוחקו הענינים בנפשו ויהיו בעצמו ענין נוסף על עצמו אבל התלות הענינים ההם בו ויחוסם אליו כיחס הפעולות כולם:

ואמנם הכינוי על הרצון והחפץ ב'אמירה' ו'דיבור' הוא כמו שבארתיו מעניני שתוף זאת המילה; ועוד על צד הדמיון לנו כמו שהעירונו במה שקדם. כי לא יבין האדם בתחלת מחשבה איך יעשה הדבר אשר ירצה הרוצה לעשותו ברצון לבד; אבל אי אפשר בתחלת הדעת מבלתי שיעשה הרוצה הדבר אשר ירצה להמציאו או יצוה לזולתו לעשותו. ולזה הושאל לאלוה הצווי בהיות מה שרצה היותו ונאמר שהוא צוה שיהיה כך; והיה כל זה על צד הדמיון בפעולותינו (מחובר אל היות זאת המילה גם כן מורה על ענין רצה כמו שבארנו). וכל מה שבא ב'מעשה בראשית' 'ויאמר ויאמר' – ענינו רצה או חפץ. וכבר זכר זה זולתנו והתפרסם מאד. והמופת עליו – רצוני לומר שאלו ה'מאמרות' אמנם הם רצונים לא מאמרים – כי מאמרי הצווי אמנם יהיו לנמצא יקבל הצווי ההוא. כן אמרו "בדבר יי שמים נעשו" – כמו "וברוח פיו כל צבאם" כמו ש'פיו' ו'רוח פיו' – השאלה כן 'דברו' ו'מאמרו' – השאלה והענין – שהם נמצאו בכונתו וברצונו. וזה ממה שלא יסכלהו אדם מחכמינו הידועים. ואיני צריך שאבאר שה'אמירה' וה'דיבור' בלשון העברי בענין אחד גם כן "כי היא שמעה את כל אמרי יי אשר דבר"

.

.

על הפסקה הראשונה עיין לעיל פרק ס"ב במאמר בעניין שם, ועל פי זה ביארתי לעיל פרק ס"ד את הפסקה הראשונה של פרקנו.

.

.

"וכל שכן בהסכים כל אומתנו ש'התורה' ברואה – הכונה בזה שדברו המיוחס לו – נברא. ואמנם יוחס אליו להיות המאמר ההוא אשר שמעו משה רבינו ע"ה האלוה בראו וחידשו כמו שברא כל מה שבראו וחידשו."

פסחים נד א:

"תניא ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן, תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח."

שבת פח ב:

"בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו? אמר להן לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?"

ובתרגום ירושלמי בראשית ג כ"ד כתב שהתורה נבראה אלפיים שנה לפני בריאת העולם:

"וּטְרַד יַת אָדָם וְאַשְׁרֵי יְקַר שְׁכִינְתֵּיהּ מִן לְקַדְמִין מִמַדְנַח לְגִנְתָא דְעֵדֶן מֵעִילַוֵי תְּרֵין כְּרוֹבַיָא קֳדָם עַד לָא נִבְרָא עַלְמָא תְּרֵין אַלְפִין שְׁנִין בָּרָא אוֹרַיְיתָא וְאַתְקִין גֵיהִנָם וְגִנְתָא דְעֵדֶן אַתְקִין גִנְתָא דְעֵדֶן לְצַדִיקַיָא דְיֵיכְלוּן וְיִתְפַּנְקוּן מִן פֵּירֵי אִילָנָא עַל דְנַטְרוּ מִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא בְּעַלְמָא הָדֵין אַתְקֵן גֵיהִנָם לְרַשִׁיעַיָא דְהוּא מְדַמְיָא לְחַרְבָּא שִׁנוּנָא אָכְלָה מִתְּרֵין סִטְרָהּ"

.

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה ח:
"אמר רבי חמא בר חנינא משל למדינה שהיתה מסתפקת מן החמרין והיו שואלין אלו לאלו מה שברון נעשה במדינה היום, של ששי היו שואלין של חמישי, ושל חמישי של רביעי, ושל רביעי של ג', ושל שלישי של שני, ושל שני של ראשון, ושל ראשון למי היה לו לשאול לא לבני המדינה שהיו עסוקין בדימוסה של מדינה, אף כאן כל מעשה של כל יום ויום היו שואלין אלו לאלו מה בריות ברא הקדוש ברוך הוא בכם, היום של ששי שואל של חמישי וכו' עד לראשון למי היו שואלין לא לתורה שקדמה לברייתו של עולם, דאמר ר"ש בן לקיש שני אלפים שנה קדמה התורה לברייתו של עולם, הה"ד (משלי ח) "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת." ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים, דכתיב כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול הוי הזאת ידעת מני עד וגו', התורה יודעת מה קודם לברייתו של עולם אבל אתה אין לך עסק לדרוש, אלא (איוב כ) מני שים אדם עלי ארץ, ר"א בשם בן סירא אמר בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך אל תשאל, במה שהורשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות."

.

ויקרא רבה (וילנא) פרשת מצורע פרשה יט
"ראשו כתם פז וגו' ראשו זו תורה דכתיב (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו דא"ר הונא בשם ריש לקיש שני אלפים שנה קדמה תורה לבריאת עולם שנאמר (שם משלי ח') ואהיה אצלו אמון וגו' ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים שנאמר (תהלים צ) כי אלף שנים בעיניך וגו'"

(וכעין זה גם בשיה"ש רבה, ויש מקבילות בעוד קצת מדרשים.)

.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וישב
"אף כך אמר אדם לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע עד שלא בראת עולמך קודם שני אלפים שנה היתה תורה אצלך אמון שכך כתיב (משלי ח) "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום" ב' אלפים שנה וכתיב בה (במדבר יט) זאת התורה אדם כי ימות באהל אלולי שהתקנת מות לבריות היית כותב בה כך אלא באת לתלות בי את העלילה הוי נורא עלילה על בני אדם"

.

וכן מובא בהקדמת האבן עזרא לתורה שהתורה קדמה אלפיים שנה, ומבאר שם שאין זה כפשוטו, ולא מדובר על זמן של אלפיים שנה, מבחינת כמות הימים שחלפו.

.

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא יב – בחדש השלישי [מדרש שנערך בתקופת הגאונים]]
"אנכי י"י אלהיך (שמות כ: ב). מהו אנכי, רב א' לא תהו מגלגלין בתורה שנתתי לכם. אנכי לשון נוטריקון הוא, אנא נפשי כתבית יהבית. ד"א למפרע, יהיבה כתיבה נעימים אמריה. א"ר ברכיה הכהן אמ' הקדוש ברוך הוא אנא נהורך כלילך יאוותך. אימתי, כשתקבל עשרת הדיברות. אנכי י"י אלהיך (שמות כ: ב). ר' אחא אמר עשרים וששה דורות היה אלף קורא תיגר לפני הקדוש ברוך הוא לומר, שאני ראשון של אותות ולא בראתה בי את העולם אלא בבית, שנא' בראשית ברא אלהים (בראשית א: א). אמ' לו הקדוש ברוך הוא, חייך שאני פורע לך, תורה נבראת לפני עד שלא יברא העולם שני אלפים שנה, וכשאבוא ליתן תורה לישר' איני פותח אלא באלף, שנא' אנכי י"י אלהיך"

(הארכתי כי ראיתי מי שכתב שאין מדרש שאומר שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה, וראיתי גם מי שכתב שמקור הדבר הוא "בחסידות". וכן בספר הזוהר כתוב כך בכמה מקומות.)

.

.

כמו שכבר ביארתי בכמה מקומות, בסיפור הבריאה בספר בראשית מדבר על ציור הצורות בחומר לפי דוגמת האידיאות הטהורות, שהיא התורה. וכמבואר במדרש רבה בראשית א א שזהו כמו אומן הבונה לפי פנקסים.

"דבר אחר: אמון – אומן. התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"."

.

וזה כמו הדמיורגוס, בעל מלאכה, שכתב אודותיו אפלטון בטימיאוס, שהעתיק בעולם את הצורות לפי דוגמה עליונה. ולפי זה בסיפור הבריאה לא נאמר מאומה על מי ברא את הצורות עצמן או את החומר הראשון. לכן אומר הרמב"ם שאע"פ שזה לא נאמר בסיפור הבריאה, זו הסכמה באומה שהכל נברא ובכלל זה התורה והחומר הראשון, ובלשון חז"ל זה נאמר בנוסח שהם נבראו לפני בריאת העולם, כלומר מבחינת סדר ההוויה לפני סיפור בראשית שבתורה.

ולקמן ב כה כתב:

"דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש – כי אין הכתובים המורים על חידוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות האלוה גשם; ולא שערי הפרוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חידוש העולם אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות; ואולי זה היה יותר קל הרבה והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם כמו שפרשנו הכתובים והרחקנו היותו ית' גשם."

ולקמן ב כג כתב:

"איך לא נסמכהו [את חידוש העולם] אנחנו במאמר משה ואברהם". והרי אמר בתורה יותר קל לפרש שהעולם קדמון, ועוד איפה שמענו מאמר אברהם בעניין זה, אלא נראה שכוונתו שדבר זה מוסכם באומה מימי משה ואברהם.

ובפרק א מהלכות עבודה זרה כתב:

"ולבו [של אברהם אבינו] משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו וידע שכל העולם טועים."

ובמורה נבוכים ב י"ט כתב שאברהם ידע שהעולם נברא (דהיינו שמונהג בכוונה ורצון ולא בדרך החכרח שכלי בלבד) מהבינתו בכוכבים, וכתב שם שיש מהכוכבים ראיות גמורות לזה. ומה שכתב בכמה מקומות במורה נבוכים שאין אפשרות הכריע בראיות מוכרחות האם העולם קדמון או נברא אינו כפשוטו, וכמו שביארתי בכמה מקומות, אלא הפירוש הוא שיש צד שלפיו העולם קדמון (כח הדמיון) ויש צד שלפיו העולם נברא (השכל), ויש לנו לאחוז בשניהם (וכמו שעלינו לא לבטל את הצד שהחומר קיים והנבראים קיימים שרק לפי צד זה יש הלכה מחייבת, ולא ללכת בקיצוניות אחר הצד השכלי שאין אלא רק אלוהות בעולם).

.

.

אמנם לקמן פרק סו מבואר בדברי רבינו שהסכמת כל אומתנו על כך שהתורה נבראת, הכוונה היא שהכתב שהיה על הלוחות, חקיקתם, נברא בערב שבת בין השמשות, סמוך לסיום מעשה בראשית.  (הנושא שם הוא לומר שהתורה נבראה כמו כל שאר העצמים בטבע ולא באופן מיוחד על ידי אצבע אלהים, אבל ממילא מדובר בכלל זה גם על עצם העובדה שהתורה נבראה ואינה קדמונית)

וזה לשונו שם:

"וכבר ידעת דבר ה'משנה' ב"עשרה דברים נבראו בין השמשות" ומכללם – 'הכתב והמכתב' – מורה על היות הענין המוסכם עליו אצל המון העם ש'מכתב הלוחות' כשאר 'מעשה בראשית' כולו כמו שבארנו בפרוש ה'משנה'"

.

בפירושו על המשנה במסכת אבות ה ו כתב הרמב"ם:

(לשון המשנה:

"עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה")

ופירש הרמב"ם:

"וכתב היא התורה הכתובה לפניו ית' כמו שאמר, ולא נודע איך הוא. והוא אמרו ואתנה לך את לוחות האבן.

והמכתב הוא הכתיבה שעל הלוחות כמו שאמר והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות."

עד כאן לשונו של פירוש המשניות של הרמב"ם.

יש "כתב" שהוא נפרד מה"מכתב". ה"מכתב" הוא הכתיבה שעל הלוחות, כלומר האותיות החקוקות. והרי שנברא גם "כתב" באופן נבדל מהמכתב, וה"כתב" הוא התורה, וכיוון שהיא נבראה באופן נפרד מהמכתב הרי שהיתה כתובה בלי להיות חקוקה באותיות על הלוחות, ועל זה כתב הרמב"ם שלא נודע איך הוא. אולי לכן כתב שהסכמת המון העם שהתורה נבראה הוא על המכתב החקוק בלוחות ולא כתב שהוא על התורה בפני עצמה לפני שנחקקה על הלוחות, כי היא לא נודע איך היתה כתובה ולכן לא נוח לומר על זה שמוסכם שנבראה. אבל וודאי כמו שהמכתב שעל הלוחות נברא כך התורה בעצמה נבראה גם היא בין השמשות והכל עניין אחד, ולגבי הסכמת ההמון לא מחלקים בין החקיקה שעל הלוחות לבין התורה שהיתה כתובה בדרך לא נודעת לפני החקיקה שעל הלוחות, ומה שכתוב במשנה: "הכתב והמכתב והלוחות", על הכל נאמר שהסכמת ההמון שהתורה נבראה.

.

הרמב"ם לא כתב שהתורה לפני חקיקתה על הלוחות היתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה.

.

.

נאמר בירושלמי מסכת שקלים כה ב (פרק ו הלכה א. וכן שם בסוטה פרק ח):

"אמר רבי פנחס אמר רבי שמעון בן לקיש: התורה שנתן לו הקב"ה למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה היא אש מובללת באש חצובה מאש ונתונה מאש דכתיב (דברים לג) מימינו אש דת למו:"

.

הביאור במימרא של רבי שמעון בן לקיש לפי המדרש רבה על דברים, ובעוד מקבילות, שמה שהתורה היתה כתובה על הלוחות, זה עצמו היה באש שחורה על גבי אש לבנה. וכן הוא משמעות הלשון בירושלמי שזה מה שניתן למשה, כלומר זה הלוחות כשהם כבר כתובים (מה שנאמר אש שחורה כו' לא מדובר על מה שהיה לפני שנכתבה על הלוחות אלא זה מבאר מהו "המכתב", מה היה כתוב על הלוחות, וזה לא מבאר איך התורה היתה כתובה לפני שנכתבה על הלוחות):

דברים רבה פרשת עקב פרשה ג:
"בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך הלכה אדם מישראל שקידש אשה מי צריך ליתן שכר כתב קדושין כך שנו חכמים אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהן והחתן נותן שכר וממי למדנו מהקב"ה בשעה שקידש לישראל בסיני דכתיב (שמות יט) ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר.

ומי כתב השטר הזה – משה. מנין שנא' (דברים לא) "ויכתוב משה את התורה הזאת" ומה שכר נתן לו הקדוש ברוך הוא זיו הפנים. דכתיב (שמות לד) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו אימתי בדברו אתו. אמר רבי שמעון בן לקיש: בשעה שכתב את התורה נטל משה זיו הפנים. כיצד? אמר רבי שמעון בן לקיש: התורה שנתנה למשה עורה של אש לבנה וכתובה באש שחורה וחתומה באש ומלופפת באש ועם שכותב קינח את הקולמוס בשערו ומשם נטל זיו הפנים"

והמדרש הזה סובר שאת הלוחות השניים משה כתב, וכמו הפסוק בשמות לד כז כח:

"כז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל. כח וַיְהִי שָׁם עִם יְהוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. כט וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ."

ולא כפשטות הפסוק שמות לד א:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ."

(וכן הוא גם בתנחומא כי תשא י"ז:

"(שנאמר) כתב לך. הלוחות הראשונים אני כתבתי אותם, שנאמר כתובים באצבע אלהים (שמות לא יח), אבל השניים את כתוב לך, למה הדבר דומה למלך שנשא אשה וכתב לה גמיטוס (פי' כתובה) על שלו, לא עשה אלא קלקלה וטירה, בא שושבינה וריצה אותה למלך, אמר לה המלך הרי נתרציתי, אלא לך ועשה גמיטוס אחר.")

.

בלי ספק אש הוא משל עמוק ולא אש כפשוטה, ולכן קורא ללוחות אש לבנה ולחקיקת הכתב שעליהם אש שחורה.

.

.

אמנם בתנחומא בראשית א יש דעה אחרת:

" "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", זה שאמר הכתוב (משלי ג, יט): "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ" וכשברא הקב"ה את עולמו, נתיעץ בתורה וברא את העולם, שנא' (משלי ח, יד): לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה, והתורה במה היתה כתובה? על גבי אש לבנה באש שחורה שנא' (שיר השירים ה, יא): קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב"

.

וכעין זה במדרש תהלים (בובר) מזמור צ:
"תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. אמר ר' אבהו בר זעירא גדולה תשובה שקדמה לבריאת עולם, ומה היתה התשובה, היתה בת קול שמכרזת ואומרת שובו בני אדם. שבעה דברים קדמו לעולם אלפיים שנה, התורה, וכסא כבוד, וגן עדן, וגיהנם, ותשובה, והבית המקדש של מעלה, ושם משיח, ואנה היתה התורה כתובה, באש שחורה על אש לבנה, ומונחת על ברכו של הקדוש ברוך הוא, והקב"ה יושב על כסא הכבוד, וכסא הכבוד מתוקן בחסדו של הקדוש ברוך הוא על הרקיע שעל ראשי החיות, אבל החיות לא היו באותה שעה, וגן עדן מימינו של הקדוש ברוך הוא, וגיהנם משמאלו, ובית המקדש מתוקן לפניו, ושם משיח חקוק על אבן יקרה על גבי המזבח, ובת קול מכרזת שובו בני אדם, והיו הכל נסבלין בכחו של הקדוש ברוך הוא, וכשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, וברא חיות הקודש, תיקן הרקיע עם כלם על קרני החיות, שנאמר ודמות על ראשי החיה רקיע (יחזקאל א כב).

אמר ר' הונא אמר ר' שמעון בן לקיש אלפיים שנה קדמו אלו עם התורה לברייתו של עולם, שנאמר ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום (משלי ח ל), ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים, שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור (תהלים צ' פסוק ד)."

.

מבואר כאן שמה שהתורה היתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, זה היה עוד לפני בריאת העולם. וזה לא מדבר על הכתב והמכתב, כיוון שהכתב והמכתב נבראו רק בערב שבת בין השמשות בסוף בריאת העולם.

.

.

רבינו יונה בפירושו על אבות ה' ו' נקט כדעת רבי שמעון בן לקיש שהובא בירושלמי ובמדרש רבה:

"והכתב. התורה שהיתה כתובה לפני הש"י מששת ימי בראשית באש שחורה על גבי אש לבנה:

והמכתב. צורת האותיות חרות על הלחות:

והלחות. בעצמן:"

עד כאן לשום רבינו יונה.

.

הוא כתב בלשון עבר, "שהיתה כתובה מששת ימי בראשית כו'". אין כוונתו מלפני בריאת העולם, שהרי כתב מששת ימי בראשית, אלא כוונתו לתורה שנבראה בין השמשות, שעל זה אנו מדברים, וכוונתו שהיתה כתובה עוד לפני מתן תורה בהר סיני. התורה הזו נבראה בין השמשות כשהיא חקוקה על הלוחות והחקיקה על הלוחות עצמה נקראת באש שחורה על גבי אש לבנה. שהרי אש היא רק משל ופשוט שלא מדובר באש ממש של תנור וכירה, וגם לא באש היסודית שהיא שקופה. והמתינה עד מעמד הר סיני ואז ניתנה למשה.

ולמי שסובר שאת הלוחות השניים משה כתב, הוא גם כן כתב אותם באש שחורה על גבי אש לבנה וכמו המדרש רבה שהבאתי.

.

.

אמנם הרמב"ן בהקדמת פירושו לספר בראשית נוקט כדעת המדרש תנחומא ולא כרבי שמעון בן לקיש:

"והטעם לכתיבת התורה בלשון זה [שמספרת על משה בגוף שלישי] מפני שקדמה לבריאת העולם אין צריך לומר ללידתו של משה רבינו כמו שבא לנו בקבלה שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. הנה משה כסופר המעתיק מספר קדמון וכותב וכו'"

עד כאן לשון הרמב"ן.

והרי שאש שחורה על גבי אש לבנה מתייחס לתורה שהיתה עוד לפני בריאת העולם, ולא רק לתורה שנבראה בין השמשות.

נראה שזה הביאור במדרש תהילים שהבאתי, שמביא את דעת רבי אבהו בר זעירא, ואחר כך מביא את דברי רבי שמעון בן לקיש (שהובאה גם בירושלמי ומדרש דברים רבה) וכאילו הוא שיטה אחרת. ולכאורה אין חילוק בין דעת רבי אבהו בר זעירא לבין דעת רבי שמעון בן לקיש. אלא החילוק הוא שלפי רבי אבהו בר זעירא עוד לפני בריאת העולם התורה היתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, והכתיבה באש היא עניין נפרד מהחקיקה על לוחות האבן, שהיא נבראה בבין השמשות (והכתב שנברא בין השמשות באופן נפרד מהמכתב שהוא החקיקה, לא נודע לנו איך היה כתוב). ולפי רבי שמעון בן לקיש רק בבין השמשות התורה נכתבה באש שחורה על גבי אש לבנה והחקיקה והכתיבה באש הם עניין אחד. ומה שהיתה תורה אלפיים שנה לפני בריאת העולם איננו יודעים איך היתה כתובה.

ורבינו יונה הכריע כרבי שמעון בן לקיש, והרמב"ם והרמב"ן הכריעו כרבי אבהו בר זעירא.

(נראה שרש"י סובר כרמב"ם ורמב"ן שכתב בדברים לג ב: ""אש דת" – שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה נתן להם בלוחות כתב יד ימינו". הלשון "מאז לפניו" משמע שזה מלפני בריאת העולם. כי אם הכוונה שנבראה כך בבין השמשות הרי היא קיימת בעולם כמו כל שאר הנבראים ולא דווקא "לפניו".

.

בבראשית רבה א ד נאמר:

""בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" ששה דברים קדמו לבריאת העולם יש מהן שנבראו ויש מהן שעלו במחשבה להבראות.

התורה והכסא הכבוד, נבראו.
תורה מנין שנאמר (משלי ח, כב): "ה' קנני ראשית דרכו"
כסא הכבוד מנין דכתיב (תהלים צג, ב): "נכון כסאך מאז וגו'".
האבות, וישראל, ובית המקדש, ושמו של משיח, עלו במחשבה להבראות
האבות מנין שנאמר (הושע ט, י): "כענבים במדבר וגו'"
ישראל מנין שנאמר (תהלים עד, ב): "זכור עדתך קנית קדם"
בית המקדש מנין שנאמר (ירמיה יז, יב): "כסא כבוד מרום מראשון וגו'"
שמו של משיח מנין שנאמר (תהלים עב, יז): "יהי שמו לעולם וגו' [לפני שמש ינון שמו]"

רבי אהבה ברבי זעירא אמר אף התשובה שנאמר (שם צ, ב) "בטרם הרים יולדו" ואותה השעה (שם, ג) "תשב אנוש עד דכא וגו'". אבל איני יודע איזה מהם קודם אם התורה קדמה לכסא הכבוד ואם כסא הכבוד קודם לתורה א"ר אבא בר כהנא התורה קדמה לכסא הכבוד שנאמר "ה' קנני ראשית דרכו [קדם מפעלו מאז]" קודם לאותו שכתוב בו "נכון כסאך "מאז"".

עד כאן לשון המדרש בבראשית רבה א ד.

רבי אהבה ברבי זעירא שבבראשית רבה הוא אותו חכם שנקרא רבי אבהו בר זעירא במדרש תהילים (בגמרא צריך מקור לומר שהנוסח לא מדוייק, אבל נוסחי המדרשים בדברים כאלה פחות מדוייקים מנוסחי הגמרא שכל גדולי הדורות מסרו נפשם לדייק בה כל אות). לפי שיטתו התורה וכסא הכבוד נבראו ממש ושאר הדברים עלו במחשבה להיבראות. זה חידוש גדול, כי לכאורה לפני בריאת העולם שייך רק שיעלה במחשבה, וגם זה חידוש עצום ששייך אז מחשבה על דבר מסויים, שזה כבר כמו בריאה ממש של אותו הדבר, הרי מה שהבורא חושב זה כבר מציאותו, שכשאמר יהי אור רק רצה באור ולא היה צריך יותר מזה כדי שיהיה אור, וכמו שכתב המורה נבוכים כאן בהמשך פרקנו. הרי לפני הבריאה לכל היותר היה רק מחשבתו של הבורא ולא היתה שום בריאה בפועל כלל. לכן צריך לומר שהתורה לא היתה רק מחשבה של התורה אלא היתה בה ממשות, וזהו שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה כבר מאז (כמובן ש'ממשות' כאן זהו רק על דרך משל עמוק מאוד וחלילה לא כפשוטו. כמו שגם 'לפני' כאן בוודאי אינו כפשוטו. הבירור כאן הוא רק מה כתוב במשל, ולא לנסות להבין את הנמשל, לכן אני נוקט לפי לשון המשל כאילו זו היתה אש שיש בה ממשות, אע"פ שבלי ספק אין זה כפשוטו).

ודעת רבי שמעון בן לקיש שלפני בריאת העולם שייך רק לומר שעלו במחשבה להיבראות, גם התורה וכסא הכבוד ושאר הדברים שנבראו לפני בריאת העולם כולם רק עלו במחשבה להבראות. לכן התור הלא היהת כתובה כלל אז אלא רק היתה במחשבתו של הבורא. ועניין אש שחורה על גבי אש לבנה התחדש בבריאה רק בבין השמשות)

.

.

לפי זה לשיטת רבי אבהו בר זעירא, שהיא שיטת הרמב"ם, ה"כתב" שנברא בערב שבת בין השמשות, שהוא התורה באופן נפרד מ"המכתב" שעל הלוחות, לא יתכן שהיה באש שחורה על גבי אש לבנה, כי ה"כתב" הרי נברא בין השמשות ולא אלפיים שנה לפני בריאת העולם שמאז כבר היתה התורה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה (ולפי שיטה זו אש שחורה ואש לבנה הם עניין נפרד מהחקיקה בלוחות האבן, ולא כרבי שמעון בן לקיש שאצלו הם עניין אחד). ולכן כתב הרמב"ם שאותו כתב של בין השמשות לא נודע איך היה כתוב (הוא אינו באש כי אש היה כבר לפני הבריאה, וגם אינו בחקיקה כי החקיקה באבן היא "המכתב", וה"כתב" הוא עניין נפרד מ"המכתב").

.

.

רק כעת צריך עיון, לשיטת רבי אבהו בר זעירא שהיא שיטת הרמב"ם, אם התורה היתה כתובה אלפיים שנה באש שחורה על גבי אש לבנה, ואחר כך נחקקה על לוחות האבן וזה "המכתב" שנברא בין השמשות, אם כן לא היה צריך לברוא בין השמשות את התורה בעצמה בנפרד מהחקיקה על הלוחות, וקשה מהו עניין ה"כתב" (שהוא התורה עצמה במובחן מהמכתב), שנאמר במסכת אבות שנברא בין השמשות, למה יש צורך בו אחרי שיש כבר אלפיים שנה מקודם את התורה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, ואותה אפשר לחקוק ב"המכתב" בחקיקה בלוחות אבן, ואין צורך בבריאת ה"כתב" כל עיקר.

.

הביאור בזה הוא לפי מה שכתב הרמב"ן בהקדמת פירושו לספר בראשית:

"עוד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד כאילו תחשוב על דרך משל כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות כגון בראש יתברא אלהים וכל התורה כן מלבד צירופיהן וגימטריותיהן של שמות וכבר כתב רבינו שלמה בפירושיו בתלמוד ענין השם הגדול של ע"ב באיזה ענין הוא בשלשה פסוקי' ויסע ויבא ויט ומפני זה ספר תורה שטעה בו באות אחת במלא או בחסר פסול. כי זה הענין יחייב אותנו לפסול ס"ת שיחסר בו ו' אחד ממלות אותם שבאו מהם ל"ט מלאים בתורה או שיכתוב הו' באחד משאר החסרי' וכן כיוצא בזה אף על פי שאינו מעלה ולא מוריד כפי העולה במחשבה וזה הענין שהביאו גדולי המקרא למנות כל מלא וכל חסר וכל התורה והמקרא ולחבר ספרים במסורת עד עזרא הסופר הנביא שנשתדל בזה כמו שדרשו מפסוק ויקראו בספר בתורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא. ונראה שהתורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה בענין הזה שהזכרנו היה שהיתה הכתיבה רצופה בלי הפסק תיבות והי' אפשר בקריאתה שתקרא על דרך השמות ותקרא על דרך קריאתנו בענין התורה והמצוה ונתנה למשה רבינו על דרך קריאת המצות ונמסר לו על פה קריאתה בשמות."

.

התורה שנבראה לפני בריאת העולם היתה בלי הפסק תיבות. רק רצף של אותיות. והיא זו שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה.

המצוות הן דפוס תכנית העולם. וכמו שאמרו בבראשית רבה א א:

"התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"."

חדרים ופשפשין זהו מבנה הטבע. והוא מכוון בדיוק כנגד התורה לפי קריאת המצוות, כמו שהיא מחולקת לתיבות אצלנו.

לפי זה בריאת העולם עניינה הוא חלוקת אותיות התורה לתיבות בדרך מסויימת, שהיא סדר העולם וצורתו, וכן סדר וצורת האדם שהוא עולם קטן. וכמוש אמרו שתרי"ג מצוות הוא שס"ה ימי החמה (ויש גרסה שהוא שסה גידי האדם) ורמ"ח איברי האדם.

לפי זה אלפיים שנה לפני בריאת העולם נבראה התורה בלי הפסק תיבות, באש שחורה על גבי אש לבנה. ובריאת העולם היא חלוקת התורה להפסק תיבות. לכן בסוף בריאת העולם, בערב שבת בין השמשות, כבר יש תורה מחולקת לתיבות. זה ה"כתב" שנזכר במשנה באבות שנברא בין השמשות. אחר כך נברא עוד עניין שהוא חקיקת הכתב הזה על הלוחות, וזה "המכתב" שנזכר במשנה באבות. ממה שהמשנה הזכירה שני עניינים נפרדים, הכתב והמכתב, מבואר שמלבד החקיקה על הלוחות נברא הכתב, שהוא התורה מחולקת לתיבות. וזה כבר לא היה כתוב באש שחורה על גבי אש לבנה, כי האש היא כתיבת התורה בלי הפסק תיבות שהיתה לפני בריאת העולם. לכן כתב הרמב"ם שלא נודע איך היה כתוב ה"כתב" שנזכר במשנה באבות.

ומבואר שהרמב"ם גם כן היתה לו הקבלה שכתב הרמב"ן שלפי בריאת העולם התורה שהיתה כתובה באש היתה בלי הפסק תיבות. ומי שמבחין יראה נכוחה שהקבלה המוצנעת שהיתה לרמב"ם בסודות התורה היא קרובה לקבלה שהיתה גם לרמב"ן, שניהם שתו ממעיין אחד קדמון.   .

.

מה שמוסכם על כל אומתנו שהתורה נבראה אין בזה חילוק האם מדובר על התורה שלפני בריאת העולם או על התורה של בין השמשות. הרי פשוט שההמון לא יורד לדייק בפרטים כאלה. יש כאן רק יסוד כללי שלא היה שום דבר קדמון אלא הבורא לבדו רק הוא קדמון, וכל מה שזולתו נברא על ידו.

זהו שכתב בהקדמת פרק חלק בי"ג עיקרי האמונה:

"והיסוד הרביעי, הקדמוּת. והוא כי זה האחד האמור הוא קדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו בלתי קדמון בְּעֶרְכּוֹ אליו. וְהָרְאָיוֹת על זה בכתבי הקודש רבות. והיסוד הרביעי הזה מורה עליו מה שנאמר (דברים לג כז): "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם.""

זה מה שמוסכם אצל כל האומה. אין לזה שום ראיה מהתורה, שהרי מעשה בראשית שבתורה מספר רק על ציור הצורות בחומר, ולא אומר מאומה לגבי התורה (הצורות) והחומר האם נבראו או שהם קדמונים. ולפי חז"ל התורה נבראה לפני בריאת העולם, וזה עניין פלאי וטמיר ולא מובן כלל להמון. ומה שנברא בין השמשות לא נודע איך היה כתוב, ואין זה מכריח שהתורה אינה קדמונית, כי אפשר שבלי הפסק תיבות היא קדמונית ורק התורה עם הפסק תיבות נבראה. והכל הוא ענייני סוד נסתרים. כיוון שאין לזה ראיה, והכל הוא פלא ורמז, והמדרשים בזה הם משלים עמוקים ויש אפשרות לפרש אותם בכמה דרכים, נמצא שאין לנו שום מקור נאמן לומר שהתורה נבראה ואינה קדמונית (ואם היא קדמונית ממילא גם החומר הראשון קדמון. הרמב"ם במורה נבוכים כתב שזו שיטת אפלטון ושאפשר לקיימה עם התורה. והרלב"ג אכן סבר שכך הוא לפי האמת). ועל זה כתב הרמב"ם שדבר זה מוסכם מכל האומה שהכל נברא ורק הבורא לבדו הוא קדמון, ולכן אין לנו להטיל בו ספק, והמקור היחיד לעיקר האמונה שהבורא לבדו קדמון הוא רק הסכמת האומה.

.

.

.

.

פרק סו

""והלוחות – מעשה אלוקים המה" – רוצה שמציאותם טבעית לא מלאכותית. כי כל הדברים הטבעיים יקראו 'מעשה יי' "המה ראו מעשי יי"; וכאשר זכר הדברים הטבעיים כולם מצמח ובעל חיים ורוחות ומטר וכיוצא בהם אמר "מה רבו מעשיך יי"; ויותר מופלג מזה אמרו "ארזי לבנון אשר נטע" – בעבור היות מציאותם טבעית לא מלאכותית אמר שהאלוה נטעם:

וכן אמרו "מהתב אלוקים" כבר באר יחס המכתב ההוא לאלוה איך הוא באמרו כתובים באצבע אלוקים". ואמנם אמרו באצבע אלוקים' הוא כמו שאמר על השמים "מעשה אצבעותיך" – אשר התבאר שהם נעשו ב'אמירה' "בדבר יי שמים נעשו"; הנה כבר התבאר לך כי הכתוב ישאיל למציאות הדבר לשון 'אמירה' ו'דיבור' ושהדבר ההוא בעצמו אשר נאמר עליו ש'נעשה בדיבור' – נאמר עליו 'מעשה אצבע'. כן אמרו 'כתובים באצבע אלוקים' דומה לאמרו 'בדבר אלוקים' ואילו אמר 'בדבר אלוקים' היה דומה לאמרו 'כתובים בחפץ אלוקים' – כלומר ברצונו וחפצו:

אמנם אונקלוס נטה בזה הענין אל פרוש זר ואמר 'כתיבין באצבעא דיי' – שהוא שם 'אצבע' דבר אחד מצטרף לאלוה ופרש 'אצבע יי' כמו 'הר יי' ו'מטה יי' – רוצה בזה שהוא כלי נברא חקק הלוחות ברצון האלוה. ואינו יודע מה הביאו לזה; והיה יותר קרוב מזה 'כתיבין במימרא דיי' כמו שאמר "בדבר יי שמים נעשו" – התראה מציאות הכתב בלוחות יותר מופלא ממציאות הכוכבים בגלגלים? – כמו שזה ברצון ראשון לא בכלי עשאם כך יהיה זה הכתב הכתוב – ברצון ראשון לא בכלי. וכבר ידעת דבר ה'משנה' ב"עשרה דברים נבראו בין השמשות" ומכללם – 'הכתב והמכתב' – מורה על היות הענין המוסכם עליו אצל המון העם ש'המכתב הלוחות' כשאר 'מעשה בראשית' כולו כמו שבארנו בפרוש ה'משנה'"

.

.

כתב רבינו הרמ"א בספר תורת העולה ב כ"ו:

" ולהיות עון החטאת באה מצד חומרו, על כן היה זורק מתנות החטאת באצבע המורה על הדברים החומרים הנבראים בדרך הטבע, כמו שנאמר (תהילים ח׳:ד׳) כי ארא שמיך מעשה אצבעותיך. וכמו שביאר הרב המורה (חלק א פרק מו, סו) כמה שנאמר (שמות לא, יח) והלוחות כתובים באצבע אלקים. והטעם כי עקר פעולת האדם נעשים על ידי אצבעותיו, לכן הדברים החומרים אף כי נבראו במאמר השם יתעלה נאמר בהן אצבע בדרך בני אדם, ולכן באה הזריקה באצבע שהוא משל על דבר חומרי כקרבן שבאה מחטא החומר. "

.

.

ושם חלק ג י״ד:

"אמנם, על דעת רבנן היה דם התמיד מורה על הכינים, מטעם שאמרו החרטומים אצבע אלקים היא, וידוע כי מלת אצבע נאמר על הדברים הנעשים בטבע, כמו שנאמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ונאמר בלוחות כתובים באצבע אלקים (שמות לא יח), וכמו שכתב המורה ח”א פרק ס”ו, וכוונת החרטומים בזה שאף על פי שאין זה מכח להט וכשוף שהרי הם לא יוכלו עשוהו, מכל מקום איזה מערכת וכחות הגלגלים גורמים זאת. שהגיע השעה להיות כן בארץ והעולם כמנהגו נוהג. וזה אמרם אצבע אלקים היא. וידוע כי שם אלקים מורה על הנהגת הטבעיות מבלתי השגחה בין צדיק לרשע, כי זהו מצד רחמים וחסד, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום ולך אדנ-י חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. וכבר האריך בזה בעל העקידה. ובהיות הענין כן, מבואר שדם התמיד היה מורה על מכת כינים כי אמרו שמה שהארץ נעשית כינים הוא בכח איזה חום טבעי שקבלה העפר מפאת מעלה, והוא גרם לה שלבשו מקצת חלקיה החיות, והיו כינים. וזהו דם התמיד, כי דם הוא הנפש שבבעל חי."

.

.

פרק זה עיקרו כבר התבאר ב"אדם חי" רשימה 78. כאן אנסה רק לבאר למה הביא שיטת אונקלוס. הרי הרמב"ם במורה נבוכים לא סוקר פירושים שונים ולא מברר שיטות רק כי הן נאמרו. אם הוא מביא דבר כלשהו זהו משום שזה נצרך לו לעניין שבא ללמדנו.

.

ונראה שבא לבאר כאן את שיטת רבי שמעון בן לקיש שהובא בירושלמי ובמדרש, לפי מה שהתבאר לעיל.

שיטת רבי שמעון בן לקיש היא שלפני הבריאה התורה רק עלתה במחשבה ולא היתה כתובה כלל, אלא היתה רק במחשבה בלי כתיבה. ובבין השמשות נכתבה חרותה על לוחות האבן, כמו שנאמר במשנה באבות, ועל אותה חריתה באבן נאמר שזה היה באש שחורה על גבי אש לבנה. והחקיקה בלוחות והכתיבה באש הם עניין אחד.

.

.

עניין מה שהתורה היתה כתובה באש, יש בו הרבה דרושים ועניינים, אבל פירושו העיקרי הפשוט הוא מה שנאמר בבראשית רבה שהתורה היתה כלי אומנותו של הקב"ה כשברא את העולם. שהיא הפנקסין שכתוב בהם תכנית הבניין ולפיהם נבנה הבניין.

אש היא היסוד הראשון. כתוב "והארץ היהת תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. וביארו המו"נ ב' ל', וברמב"ן על הפסוק, שחושך הוא יסוד האש, ונקראת חושך כיוון שהיתה שקופה. והיא שקופה כיוון שעוד אין יציאה אל הפועל, אלא רק הצורה המופשטת.

והיא כנגד י' של שם הוי"ה. שם הכל הוא עדיין בגדר שורש מחשבה לחוד ולפני היציאה אל הפועל שמתחילה בה"א ראשונה של השם.

לכן התורה היא לא הבנין עצמו שיצא אל הפועל אלא רק התוכנית שכתובה בפנקסין. ולכן היא כתובה באש, שמורה על היותה לפני היציאה אל הפועל.

ואש היא אוכלת, כי כל מה שיש בבניין שלא מדוייק לפי התוכנית שבפנקסין, התכנית מבטלת את מציאותו, שהרי אי אפשר שהבפועל ייצא מחוץ לתכנית.

.

.

.

ולפי רבי אבהו בן זעירא לפני הבריאה בפועל כבר היתה מחשבת הבריאה, וזהו שהתורה היתה לפני הבריאה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. וזהו כמובן דווקא בגלל שלא היה הפסק תיבות, ולא היתה שום קריאה מסויימת, וזה העניין של קריאה לפי שמותיו של הקדוש ברוך הוא. (הרמב"ן הצניע את מה שלפי הקריאה של שמותיו של הקב"ה הכוונה שיש אינספור קריאות שונות, כלומר הפסקי תיבות שונים, ומדובר על כל קריאה אפשרית וכל הפסק תיבות אפשרי, ולא על קריאה מסויימת אחת של שמות. שמשמע לכאורה מדבריו שיש רק שתי קריאות מסויימות, אחת לפי המצוות והשנייה לפי שמותיו של הקב"ה. אבל הוסיף אחר כך: "וכן יכתבו השם הגדול שהזכרתי כולו רצוף ויתחלק לתיבות של שלש שלש אותיות ולחלוקי' אחרים רבים כפי השמוש לבעלי הקבלה." ורמז בזה לאמת שחלוקת התיבות לפי שמותיו של הקב"ה יש בה חלוקים רבים של תיבות, ובאמת כל חילוקי התיבות הם שמותיו של הקב"ה, וגם חלוקת התיבות של הקריאה על דרך המצוות, ובאמת כל התורה בלי הפסק תיבות היא שם המפורש.

לעיל על פרק סד הבאתי את שבלי הלקט שכתב:

""מצאתי הטעם לגאונים ז"ל, מפני מה מקדישין [אומרים קדיש] במקום שדורשין שם פסוקין, לפי שאין לך כל תיבה ואות שבתורה שאין שם המפורש יוצא מהן, מה שאין אנו יודעין, לכך נהגו לקדש")"

ובשערי אורה (לרבי יוסף ג'יקטילא) שער ה כתב:

"וכשתבין זה, תבין כי כל התורה היא כמו פירוש לשם הוי"ה יתברך, ותבין סוד 'תורת ה" באמת – תורת הוי"ה בודאי"

עיין לעיל על פרק ס"ב במאמר בעניין שם, שכתבתי ששם הוא מלשון שממה, שהוא העדר. כי הוא לא משהו שקיים שאת צורתו השכל רואה על ידי שצורתו מוטבעת בשכל כמו חותם בלוח שעווה. אלא השם הוא רק בריאה של השקע המוטבע לחוד, בלי שיהיה חותם שמטביע את השקע.

התורה מונח בה שאין עוד מלבדו, שכל הבריאה אינה אלא העדר לחוד. והיא היפך מציאות העולם. לכן היא אש, עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה. אדם כי ימות באוהל, באהלה של תורה.

ומה שנחקקה בלוחות האבן הוא פלא, שדווקא מזה נעשה מציאות של עולם קיים. ובלוחות עצמם לפי רבי שמעון בן לקיש יש שני כוחות, יש בהם אש שחורה על גבי אש לבנה, ויש בהם חקיקה על לוחות אבן. יש בהם צד ההעדר והאש שהיא העדר גמור שלא מותיר מקום לקיום חומרי, ויש בהם גם צד הקיום החומרי, שהחקיקה היא כתיבה בדרך של העדר על לוחות האבן שהם הקיום החומרי.

הפלא הזה, של איחוד ההעדר המוחלט שלא מאפשר מציאות לעולם, ביחד עם האבן של הלוחות שהוא קיום העולם, הוא הפלא שבגללו התורה נקראת בגמרא תורה משולשת, אוריין תליתאי. זה מידת יעקב שהו אמידת התורה, שאיחד את אברהם עם יצחק.

צד האחדות הגמורה של הבורא לא מאפשר שיהיו נבראים כלל, כי אין עוד מלבדו, ואם יש נבראים הרי נפגמה אחדות הבורא שיש משהו זולתו. זה האחד, מה שהתורה היא אש. וצד השתיים הוא שיש נבראים שקיימים בעצמם, ויש פירוד בעולם וריבוי, מה שהתורה היא חקוקה באבן. ושני הצדדים מחריבים זה את זה, אם הכל אחד אין נבראים, ואם שתיים אין אחדות של הבורא. והשלוש הוא שאפשר להתקיים עם שני הצדדים ואע"פ שהם סתירה, הם לא מחריבים בהכרח זה את זה אלא יש קו אמצע שההולכים בו יכולים ללכת עם שני צדדי הסתירה בלי שיבטלו זה את זה ובלי ליישב אותם אלא להחזיק את הסתירה בלי יישוב ובלי לוותר על שום צד מצדדיה. והתורה היא עניין השלוש, שהיא גם אש וגם אבן ביחד.

כדי להחזיק את האש והאבן ביחד, צריך לברוא אצבע מיוחדת, פלאית, שהיא כמו הר ה' הוא המקדש שמאחד שמיים וארץ, וכן כמו מטה אלוהים שעשה בו משה את הניסים, והיא כל הזמן פועלת את העניין הבלתי אפשרי של היות אש ואבן באותו זמן.

אצבע פירושו טבע, בבחינה שהטבע מגלה בעצמו שהוא פעולת הבורא, מגלה את כח הפועל בנפעל, זהו "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך".

וכן מה שאמרו החרטומים במכת כינים "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. טו וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה" הכוונה שהכינים באות משליטת הבורא בטבע ולא ממעשה כשפים.

יד היא הכח הפועל, אצבע היא הפרטים של הכח הפועל, שינוי אופני הפעולה בבחינותיהם השונות. הטבע הוא גילוי התפרטות הכח הפועל של הבורא עד פרטי הפרטים הכי קטנים. והפרטים מתאחדים כמו שכל האצבעות מתאחדות ביד.

אצבע אלהים שבה נכתבו הלוחות היא העומק של הטבע, שיש בו מצד אחד ריבוי ומציאות של הנבראים, ומצד שני אחדות וחזרת כל הנבראים למקור האחד. עיין בזה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית על מטאפיזיקה דלתא רשימה 50 בעניין הטבע והחיים וכח החיים שבטבע, ה pneuma כח החיים הכללי שבעומק כל המציאות, שהוא תנועה של התפשטות והתכנסות, כמו נשימה.  זוהי רוח אלהים שבפסוק ורוח אלהים מנשבת על פני המים.

אצבע אלהים היא גילוי האחדות של הטבע עם מקורו, האחדות הזו יש בה ביטול מציאות של הטבע כלפי מקורו, כמו נשימה: שאיפת האוויר פנימה, כל מה שקיים מתכנס לתוך מקורו, ויש בה ביחד עם זה גם תנועה החוצה מהמקור למציאות, כמו נשיפת האוויר. הנשימה היא תנועה אחת, שיש בה את זה ואת זה כאחד, זה כח החיים הכללי של הטבע שהוא הפעימה של התנועה הכפולה, תנועת הנשימה. והוא מאחד את כל הפרטים שבטבע לחיים כוללים.

זו דעת רבי שמעון בן לקיש, וזו שיטת הרמב"ם לפי האמת. רק רצה להצניע ולכן הביא זאת כמקשה קושיא. כך דרכו של אריסטו שקושיותיו החריפות על אפלטון שנראה שתמה עליו עד מאוד ודוחה אותו מכל וכל, הן רק להראות מה בדיוק נקודת המפתח אצל אפלטון שבה יש להתחיל את העיון, וזה נועד להיות אצבע הרומזת היכן להתחיל לעיין להבין את עומק כוונת אפלטון, ובעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית הראיתי עשרות מקומות שפירושם בהכרח כך, ואי אפשר לפרש אחרת אם מדייקים בלשון הקושיא ותכונה. וכן כאן, הרמב"ם מפנה את תשומת הלב לעניין שלפי אונקלוס קיים בעולם דבר נברא שהוא "אצבע אלהים". והוא דומה להר השם שהוא בית המקדש, ומטה אלהים של משה. ויש לנו לשאול את עצמנו איפה האצבע הזו? מה עניינה? למה לא שמענו עליה עד עכשיו? על המקדש והמטה שמענו ואנו מבינים עניינם, והם דברים שקיימים בטבע ושייכים למקור של הטבע, מחברים את הטבע עם מקורו. ואיפה היא האצבע הזו שמחברת את העולם למקורו כמו המקדש והמטה, איך היא מחברת?

וגם הביא כעיקר את שיטת רבי אבהו בן זעירא כיוון שהיא אמת וכך יש לסבור, שבאמת הגילוי האלוהי הוא הטבע והטבע הוא גילוי שם לגמרי ואין מקום לשום תוספת ולכן התורה היא בהכרח עוד אחד מהדברים שיש בטבע.   ושיטת רבי שמעון בן לקיש היא גילוי יותר עמוק על מהותו האמתית של הטבע וזה סוד שמור ליחידים ולכן הוצנע.

.

.

.

.

(מה שהתורה קדמה דווקא אלפיים שנה לבריאת העולם, זהו על פי הגמרא עבודה זרה ט' א':

"תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח"

שני אלפים תהו זה כנגד ה"א ראשונה של שם הוויה, שהוא עולם הבריאה, ובריאה עניינה העדר כמו שכתב המורה נבוכים (לגבי בורא חושך ובורא רע, וכן הוא גם בראשית ברא, ובמקום אחר הארכתי), והוא כנגד יסוד האוויר העליון, שהוא התנועה, שהיא ההעדר (עיין בזה עוד במאמר "התנועה יסוד ההוויה" בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 35). שני אלפים תורה זה כנגד וא"ו של שם הוי"ה, שהוא עולם היצירה, וזהו התורה שהיא הצורות הטהורות, וכנגד יסוד המים העליונים, שהתורה נמשלה למים. שני אלפים משיח זהו כנגד ה"א אחרונה של שם הוי"ה, עולם העשייה שהוא המלכות. והיא מלכות דוד שממנו מלך המשיח, והיא כנגד יסוד העפר העליון, שהכל שב אליו והכל בא ממנו. ונשאר רק יו"ד של שם הוי"ה שהוא עולם האצילות, שהוא רק במחשבה, לא נפרד מהמאציל. והוא כנגד יסוד האש העליונה. וזהו האלפיים שנה שלפני בריאת העולם. שאז התורה היתה באש.

כל אות של שם הוי"ה יש כנגדה אלפיים שנה דווקא, שהם שני ימים של הקב"ה וכמו שכתב במדרש שהבאתי. וזהו שכתב רש"י בעבודה זרה ט א:

"ששת אלפים שנים – נגזר על העולם להתקיים כמנין ימי השבוע וביום השביעי שבת ובשבעת אלפים נוח לעולם:"

שני ימים הם צד של מקבל וצד של משפיע. בכל עולם יש צד שבו הוא מקבל ויש צד שבו הוא משפיע. מלבד האחרון הוא השבת שרמז עליו רש"י שהוא רק מקבל והוא אחד, וכן לפני אלפיים שנה שהיו לפני בריאת העולם שהם כנגד עולם האצילות, יש עוד אחד שהוא המקור הראשון והוא לא מקבל אלא רק משפיע.

וזהו שנאמר בבראשית רבה:

"דבר אחר, למה בב' [למה נברא העולם באות בי"ת, שהתורה מתחילה בבי"ת של בראשית ברא], אלא מה ב' זה יש לו שני עוקצין, אחד מלמעלה ואחד מלמטה מאחוריו, אומרים לב': מי בראך, והוא מראה בעוקצו מלמעלה, ואמר זה שלמעלה בראני, ומה שמו, והוא מראה להן בעוקצו של אחריו ואומר: ה' שמו."

הב' עניינו שתיים, הוא מורכב, יש בו בחינת צורה ובחינת חומר, מבחינת משפיע ובחינת מקבל. והוא רומז לאל"ף שהוא פשוט ויש בו רק בחינת משפיע. והוא לשון ארירה כמו שכתב במדרש שם, שעוד לא נפרדו הנבראים ממקורם ואין להם מציאות. והאלף השביעי של העולם נקרא שהעולם חרב, כי אז הוא חוזר לאל"ף.

סנהדרין צז א:

"אמר רב קטינא שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב שנאמר (ישעיהו ב, יא) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא.

אביי אמר תרי חרוב שנאמר (הושע ו, ב) יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו

תניא כותיה דרב קטינא כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לז' שנים כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, ואומר (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת יום שכולו שבת, ואומר (תהלים צ, ד) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור.

תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי עלמא שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח"

רש"י:

"וחד חרוב – שאלף שנה יהיה חרוב חוץ מששת אלפים אלו דהיינו אלף שביעי:

תרי – אלפים הוא חרב אלף שביעי ואלף שמיני: יומו של הקב"ה אלף שנה שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור:

משמט – ונעשה חרב:

שכולו שבת – שהעולם משמט:

הוי עלמא – העולם כך מתקיים:"

(ועיין גם במסכת ראש השנה לא א, וברמב"ן על בראשית ב ג)

.

 

ונמצא שיש עשרה ימים של הקב"ה (שכל אחד מהם הוא אלף שנות אדם). הא' הוא יום אחד שהוא מקור הכל והוא נעלם, שספירת כתר אין בה השגה כלל.

אחר כך שניים שלפני בריאת העולם כנגד עולם האצילות, ועוד ששה כנגד ימות השבוע, והרי תשעה ימים.  והיום האחרון הוא השבת שבה העולם חרב שחוזר להתאחד עם מקורו.

.

.

ובמורה נבוכים ב' ל' כתב:

"אבל מה שתמצאהו כתוב לקצת החכמים מהעמיד זמן נמצא קודם בריאת העולם – מסופק מאד – כי זהו דעת אריסטו אשר בארתי לך אשר יראה שהזמן לא יצויר לו תחילה – וזה מגונה. ואשר הביא האומרים אל זה המאמר הוא מצאם "יום אחד" ו"יום שני" – והבין אומר זה המאמר את הענין על פשוטו וחשב שאחר שלא היה שם גלגל סובב ולא שמש באי זה דבר שוער 'יום ראשון'? ואמרו בזה הלשון "'יום אחד אמר רבי יהודה ב"ר סימון מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן; אמר רבי אבהו מכאן שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן". וזה – יותר מגונה מן הראשון. ואתה תתבונן מה שהוקשה עליהם והוא מציאות זמן קודם מציאות זה השמש. והנה יתבאר לך התרת זה אשר סופק על אלו השנים בקרוב – האלוקים אם לא רצו אלו השנים לומר שאי אפשר מבלתי 'סדר זמנים' קודם לכן – וזהו אמונת הקדמות וכל בעל תורה יברח מזה! ואין זה המאמר אצלי אלא כיוצא במאמר ר' אליעזר "שמים מהיכן נבראו"? סוף דבר לא תביט באלו המקומות למאמר אומר כבר הודעתיך שיסוד התורה כולה – שהאלוה המציא העולם לא מדבר בזולת התחלה זמנית אבל הזמן נברא כי הוא נמשך לתנועת הגלגל והגלגל – נברא:"

ובסוד של מאמר רבי אליעזר שמים מהיכן נבראו כבר הארכתי והראיתי שהרמב"ם מבאר את סוד דברי רבי אליעזר ולא באמת דוחה אותו. וכמו כן מה שמביא כאן מה שאמרו שהיה סדר זמנים, שהוא אותו עניין שנתבאר על אלפיים שנה לפני בריאת העולם, והמאמר שהעולם קיים ששת אלפים שנה ובאלף השביעי יחרב, והרמב"ם לא מביא דעות בחינם ולא רק כדי לדחותן, ולא בחינם ציין כאן לדברי רבי אליעזר. אלא הדעות הדחויות שהוא מביא, דווקא שם נמצא עומק התוכן שהוא בא ללמד. וכן גם במה שמביא בשם אריסטו דעת קדמות העולם וכמו שהארכתי בכמה מקומות. וזה לא סותר מה שכתב הרמב"ם שטבע העולם לא ישתנה לעולם, כי הוא גילוי מושלם בתכלית והוא יעמוד לנצח. כי כל זה הוא ביאור מהו טבע העולם ואין הכוונה בזה שיחדל או ייפסד חלילה טבע העולם.

.

.

בספר סתרי תורה (חלק ב) מרבי אברהם אבולעפיא כתב:

"וגם בסוד מעשה מרכבה ארמוז לך קצתו ושים דעתך להבין מה שתשמע ממנו פה. והוא שצריך שתדע על מה אמר הרב בפרק ל' בחלק שני המאמר אשר רמזוהו ר' יהודה בר סימון ור' אבהו ע"ה בעניין היצירה בסוד הזמן והבניין והחרבן. וזכר פעמיים בעניין הציור ההוא, וזהו מגונה, ולא אמר וזה שקר והבן דבריו מאד. וגם רמז שם מאמר ר' אליעזר שאמר בעניין סוד מהיכן נבראו שמים וארץ כמו שרמזו בפרק כ"ו בחלק שני. ועוד אמר נפלאות בפרק כ"ט בחלק שני בהקדמה הראשונה והשנית. והראשונה היא שבא להודיענו בה שכל מה שזכר במעשה בראשית בתורה אינו כולו לפי פשוטו על מה שידמו ממנו ההמון. ואמר שאילו היה העניין כן לא היו מסתירים אותו אנשי החכמה ולא היו החכמים ממליצים מליצות בהעלמו. והמשיך העניין ההוא עד סופו והגיד בו נפלאות וגלה בו סודות נוראות, וכאילו לא בא לגלותם כי אם להסתירם. ומי יגלה דברים שכיסן עתיק יומייא ומי יכסה דברים שגילן עתיק יומייא, ואם ארי"ה ישאג מי לא יירא, ואם יי' אלהים דיבר מי לא ינבא, ועם כל זה "כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר" (משלי כה' ב'). והשנית היא, שבא להודיענו בה שהנביאים יתנבאו וידברו בשמות המשתתפים ובשמות נגזרים מהוראת כוונות ראשונות. ובאו להודיע בם כוונות אחרות כדי להסתירם מהמון העם ואפילו מן הרבנים)

.

.

.

כל מה שביארתי בשיטת הרמב"ם כאן כתוב בדרך רמז (גם כן כל ידי קושיות שבאות לפרש ולא לדחות), בספר עבודת הקודש מרבי מאיר בן גבאי, חלק ד' פרק ל"ב, וזה לשונו:

"והלוחות מעשה אלהים המה אמר הרב המורה ז"ל [המורה נבוכים חלק א' פרק ס"ו] ר"ל שמציאותם טבעית לא מלאכותית, הרי השוה הלוחות שהפליגו רז"ל במעלתם וקדושתם לשאר דברים הטבעיים כצמחים ובעלי חיים שנמצאו מאליהם מן הארץ ובארו דעתו העומדים בסודו כי הלוחות במדתן ושעורן נמצאו מציאות טבעי בהר, ובאותן הלוחות הן נמצאות כל צורות האותיות הנמצאות אתנו וכן מה שאמר כתובים באצבע אלהים שוה למי שנאמר בהם כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך לדעתו ואין הכתב בלוחות יותר נפלא ממציאות הכוכבים כפי סברתו, ותמה על אנקלוס ע"ה שתרגם כתיבין באצבעא דיי' ואמר הרב כי הוא שם אצבע דבר מצטרף לשם ופי' אצבע יי' כמו הר יי' ומטה יי', ואמר שרצה בזה שהוא כלי נברא חקק הלוחות ברצון השם ואמר איני יודע מי הביאו לזה והיה יותר קרוב מזה כתיבין במימרא דיי' כמו שאמר בדבר יי' שמים נעשו. ואשר עמדו בסודו אמרו כי לדעת הרב כוונת אנקלוס ע"ה שמשה רבינו ע"ה חקק הלוחות באי זה כלי וכתב בם עשרת הדברים ולקח צורת האותיות מן השמים כי בו מצויירות כל האותיות, ואלו התחכם הרב המורה ז"ל בחכמת אנקלוס האמיתית ידע כי אצבעא דיי' או מימרא דיי' שניהם כינויים אל הכבוד הכותב ליודעיו באמת ומחכמתו ע"ה שהניחו ולא תרגמו וחלילה שיהיה מציאות הלוחות טבעי כי אם מעשה נס ואין הכוונה במה שכתוב והלוחות מעשה אלהים המה וגם במה שכתוב כתובים באצבע אלהים מה שחשב הרב. ולהפלגת מעלתם וקדושתם ולהורות שאין במעשיהם מעשה טבע כלל העלום למדרגה עליונה שאין שכל שום נברא יכול להשיג, והוא שדרשו בהם רז"ל שני לוחות העדות מהו שני לוחות כנגד שמים וארץ כנגד חתן וכלה. כנגד שני שושבינין. כנגד העולם הזה והעולם הבא. הנה הורו על מעלת הלוחות כי הם כנגד שמים וארץ והכוונה שמים וארץ הראשונים והם סוד חתן וכלה ושני שושבינים והם סוד העולם הזה והעולם הבא והיו שוין, לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה וזה סוד שני לוחות, ובמדרש חזית תיומתי כביכול לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני:"