44 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – חלק ב פרק ו

חלק ב פרק ו

פרק ו

אמנם שהמלאכים נמצאים, זה ממה שאין צריך שתובא עליו ראיה תוריה, כי זה כתוב בתורה במקומות רבים. וכבר ידעת (בפרק ב' חלק א') כי "אלהים" – שם השופטים, "עד האלהים יבוא דבר שניהם" (שמות כב, ח). ולזה הושאל השם למלאכים, ולבורא להיותו שופט על המלאכים, ולזה אמר: "כי אני ה' אלהיכם" (ויקרא כה, יז), וזה סיפור למין האדם כולו, ואחר כך אמר: "הוא אלוהי האלוהים" (דברים י, יז), רוצה לומר אלוה המלאכים, "ואדוני האדונים", רוצה לומר אדון הגלגלים והכוכבים, שהם אדונים לכל גוף זולתם. זהו העניין, לא שיהיה אלהים ואדונים ממין האדם שהם יותר פחותים מזה; וכל שכן שאמרו "אלהיכם" כולל כל מין האדם, ראשיו ונעבדיו.

ואי אפשר שיהיה הנרצה בו גם כן שהוא יתברך אדון על כל מה שיחשב בו אלוהות מאבן ועץ; שאין הגדלה וכבוד בהיות האלוה – אדון האבן והעץ וחתיכת מתכת. ואמנם הנרצה, שהוא יתברך השופט על השופטים, רוצה לומר המלאכים, ואדון הגלגלים.

וכבר קדם לנו בזה המאמר פרק בביאור שהמלאכים אינם גופות, זה גם כן הוא מה שאמר אריסט"ו, אלא שהנה התחלפות שם: הוא יאמר "שכלים נפרדים", ואנו נאמר "מלאכים". ואמנם אמרו הוא, שאלו השכלים הנפרדים הם גם כן אמצעיים בין הבורא יתברך ובין הנמצאות, ושבאמצעותם יתנועעו הגלגלים, אשר הוא סיבת היות (נ"א: הויית) ההוויות. זה גם כן כתוב בכל הספרים, שאתה לא תמצא כלל פעל שיעשהו השם יתברך אלא על ידי מלאך. וכבר ידעת שעניין "מלאך" – שליח, וכל עושה מעשה מצוה הוא "מלאך", עד שתנועות בעלי החיים ואפילו שאינם מדברים, סיפר הכתוב עליהם שהם על ידי מלאך, כשתאות התנועה ההיא לכוונת הבורא אשר שם בו כח יניעהו התנועה ההיא. אמר: "אלהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא ולא חבלוני" (דניאל ו, כג), ותנועות אתון בלעם כולם על ידי מלאך. עד שהיסודות יקראו גם כן מלאכים: "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט" (תהלים קד, ד).

והנה יתבאר לך, שה"מלאך" יאמר על השליח מן האנשים: "וישלח יעקב מלאכים" (בראשית לב, ד), ויאמר על הנביא: "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים" (שופטים ב, א), "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" (במדבר כט, ז). ויאמר על השכלים הנפרדים שיראו לנביאים במראה הנבואה, ויאמר על הכוחות החיוניות, כמו שנבאר.

ודברנו הנה אמנם הוא במלאכים אשר הם שכלים נפרדים, שתורתנו לא תכחיש היותו יתעלה מנהיג זה המציאות באמצעות המלאכים. כתבו החכמים במאמר התורה: "נעשה אדם בצלמנו" (בראשית א, כו), ואמרו "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" (בראשית יא, ז), אשר זה לשון רבים. אמרו: "כביכול אין הקב"ה עושה דבר עד שמסתכל בפמליא של מעלה". ואתמה מאמרם "מסתכל", כי בזה הלשון בעצמו יאמר אפלטון שהשם יעיין בעולם השכלים וישפיע ממנו המציאות. ובמקומות אמרו כן מוחלט, "אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה". ו"פמליא" הוא המחנה בלשון יון. ובבראשית רבה גם כן נאמר ובמדרש קהלת: "את אשר כבר עשוהו" (קהלת ב, יב), "עשהו" לא נאמר אלא "עשוהו", כביכול הוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר שבך והושיבו אותו על כנו, שנאמר (דברים לב, ו): "הוא עשך ויכוננך". ובבראשית רבה גם כן אמרו, כל מקום שנאמר "וה'", ובית דינו.

ואין הכוונה באלו המאמרים כולם מה שחשבוהו הפתיים, שיש לו יתעלה דברים או מחשבה או שאלת עצה, או התבוננות והעזר בדעת אחרים. ואיך יעזר הבורא במה שברא? אבל זה כולו ביאור, שאפילו חלקי המציאות, עד בריאת האברים מבעלי החיים כפי מה שהם עליו, כל זה באמצעות מלאכים, כי הכחות כולם "מלאכים". ומה מאד רע עורון הסכלות ומה מאוד מזיק; אילו אמרת לאיש אחד מאשר יחשבו שהם חכמי ישראל, שהשם ישלח מלאכו שיכנס בבטן האשה ויצייר שם העובר, ייטב לו זה מאוד ויקבלהו, ויראה זה עוצם יכולת בחוק השם וחכמה ממנו יתעלה, עם האמינו גם כן שהמלאך גוף מאש שורפת, שיעורו כשליש העולם כולו, ויראה זה כולו אפשר בחק השם. אמנם אם תאמר לו שהשם יתברך שם בזרע כח מצייר, יעשה תמונת אלו האברים ויתארם, והוא ה"מלאך", או שהצורות כולם מפעולת השכל הפועל, והוא ה"מלאך", והוא "שרו של עולם" אשר זכרוהו החכמים תמיד, יברח מזה, כי לא יבין עניין זה העוצם והיכולת האמיתיים, והוא המצאת הכחות הפועלות בדבר אשר לא יושגו בחוש.

כבר ביארו החכמים ז"ל למי שהוא חכם, כי כל כח מן הכחות הגופניות – "מלאך", כל שכן הכחות המפוזרות בעולם, ושכל כח יש לו פעולה אחת מיוחדת ולא יהיו לו שתי פעולות. בבראשית רבה תני: אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, ואין שני מלאכים עושים שליחות אחת; וזהו עניין כל הכחות. ומה שיחזק אצלך היות הכחות האישיות הטבעיות והנפשיות נקראות "מלאכים", אמרם במקומות רבים, ועיקרו בבראשית רבה: "בכל יום הקב"ה בורא כת של מלאכים, ואומרים לפניו שירה והולכים להם". וכאשר הוקשה זה המאמר במאמר מורה על היות המלאכים עומדים, וכן התבאר פעמים שהמלאכים חיים וקיימים, יהיה המענה, שמהם קיים ומהם אבד. וכן העניין באמת, כי אלו הכחות האישיות – הוות נפסדות על ההמשך, ומיני הכחות ההם נשארים לא יפסדו.

ושם נאמר בעניין יהודה ותמר: "אמר ר' יוחנן, ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה", רוצה לומר: כח הקושי. הנה כבר קרא הכח הזה "מלאך" גם כן. וכן תמצאם תמיד אומרים, "מלאך שהוא ממונה על כך וכך", כי כל כח שימנהו הקב"ה על עניין מן העניינים, הוא מלאך הממונה על אותו דבר. וכתוב במדרש קהלת: "בשעה שאדם ישן, נפשו אומרת למלאך, ומלאך לכרוב". הנה כבר ביארו למי שיבין וישכיל, שהכח המדמה גם כן יקרא "מלאך", ושהשכל יקרא "כרוב". ומה מאד נאה זה למי שידע, ומה מאד הוא נמאס לפתאים.

אבל היות כל צורה שיראה בה המלאך במראה הנבואה, כבר אמרנו בזה, שאתה תמצא נביאים יראו המלאכים כאילו הוא איש נורא מפחיד, אמר: "ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד" (שופטים יג, ו). ומהם מי שיראהו אש: "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש" (שמות ג, ב). ושם נאמר: אברהם, שהיה כחו יפה, נדמו לו כדמות אנשים; לוט, שהיה כחו רע, נדמו לו כדמות מלאכים. וזה סוד נבואי גדול, והנה יבואו הדברים בנבואה במה שראוי (פרק מד ומ"ה מזה החלק). ושם נאמר: "עד שלא עשו שליחותן, אנשים; ומשעשו שליחותן, לבשו מלאכות". והסתכל איך ביאר מכל צד, שעניין "מלאך" הוא פעולה אחת, ושכל מראה מלאך – אמנם הוא במראה הנבואה, ולפי עניין המשיג.

ואין במה שזכרו אריסטו גם כן דבר שיחלוק בזה העניין על התורה; אבל אשר יחלוק עלינו בזה כולו, היותו מאמין אלה הדברים כולם קדומים, ושהם עניינים מחויבים ממנו יתעלה כן. ואנחנו נאמין שכל זה נברא, ושהשם ברא השכלים הנפרדים, ושם בגלגל כח התשוקה להם, והוא אשר ברא השכלים והגלגלים, ושם בהם אלו הכחות המנהיגות; בזה נחלוק עליו.

והנה תשמע דעתו ודעת התורה האמיתית בחידוש העולם:"

.

.

.

"אמרו: "כביכול אין הקב"ה עושה דבר עד שמסתכל בפמליא של מעלה". ואתמה מאמרם "מסתכל", כי בזה הלשון בעצמו יאמר אפלטון שהשם יעיין בעולם השכלים וישפיע ממנו המציאות."

יש לשאול מה הוא בא לומר לנו בהערה זו. הרמב"ם מביא הרבה פעמים דברים מאריסטו ואפלטון, לפעמים מקבל ולפעמים דוחה, והוא מביא עניינים רבים שאריסטו ואפלטון כיוונו לדעת התורה, והרמב"ם לא תמה על זה. מה כאן התמיהה המיוחדת. אם זה משום שהלשון דומה וזה סתם קוריוז מעניין שהיה צירוף מקרים כזה, בשביל מה לכתוב את זה בספר מורה נבוכים של מילה בו מדודה ומדוייקת.

וביותר קשה, שהיה לו לכתוב שהוא תמה על לשונו של אפלטון שהיא כמו לשונם של חכמים. כי חכמים למדו זאת מהתורה והיא בנבואת משה שהיא גילוי של חכמת הבורא בלי מחיצות, וזו אמת ראשונית ואין מה לתמוה עליה, אלא יש לתמוה על אפלטון שלא קיבל מסורת ולא נבואה, אלא חקר רק בשכלו האנושי, ובאופן מפליא כיוון לאמת אלוהית כזו שהיא השגה עליונה בבריאה ולא רק פילוסופיה של הסתכלות בטבע בשכל אנושי.

.

.

במקום אחר הארכתי הרבה בכך שבסיפור הבריאה בספר בראשית, בפרק ב' של בראשית הסיפור מסופר מההתחלה פעם נוספת, וכן אצל אפלטון בטימיאוס עמ' 48 (עמ' 551 במהד' ליבס) גם כן כותב שיש לחזור מחדש על סיפור הבריאה מתחילתו. וכשלומדים היטב ומעמיקים רואים שהסיפור הראשון והשני, תוכנם וההבדל ביניהם והסיבה שצריך את שניהם, הכל הוא לגמרי זהה בספר בראשית ואצל אפלטון. כבר הארכתי הרבה בביאור העניין הזה במקום אחר.

ויש עוד עניינם רבים שדומים באופן מתמיה.

אפלטון מדבר על הדמיורגוס (בעל מלאכה ביוונית), האל שהוא בעל המלאכה שמסתכל על הדגם של הצורות העליונות המופשטות הנצחיות ובונה את העולם לפיהן.

זה ממש מה שכתוב בבראשית רבה א א:

"דבר אחר: אמון – אומן. התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"."

כתוב כאן שיש מלך ויש אומן. והאומן הסתכל בפנקסים ולפיהם בנה את הארמון. האופן פירושו דמיורגוס, והוא מסתכל על הדגם של הצורות העליונות שזה התורה ולפיהן בונה את הארמון שהוא העולם. בעל המלאכה לא ברא את הצורות העליונות עצמן ולא את החומר הראשון שבו הוא מצייר את הצורות האלה. לכן אמרו בחז"ל שהתורה נבראה אלפיים שנה לפני בריאת העולם, כי סיפור הבריאה הוא על מלאכתו של האומן, הוא הכל הפועל הוא ספירת מלכות לפי הרמ"ק ובעל העיקרים וספירת מלכות כתב הרמ"ק שנקראת אדריכל. והבריאה היתה להסתכל על התורה ולפי זה לברוא את העולם, והתורה עצמה היתה לפני סיפור הבריאה. וזהו שאמרו שהיא נבראה לפי כן. והיא נבראה על ידי המלך עצמו ולא על ידי האומן.

מעל האומן יש את המלך. זהו מה שכתב הפילוסוף נומניוס מאפאמיאה שהיה נחשב מאוד אצל בעלי המסורת האפלטונית (אני מצטט מהויקיפדיה כי היא בעברית אבל יש מקורות יותר מקצועיים שבהם רואים את הדברים מהמקור הקדמון שהביא אותם):

"על פי פרוקלוס, נומניוס טען שישנו מעין שילוש של אלים, שאותם הוא כינה "אב", "בורא" ו"זה הנוצר", כלומר העולם. הראשון הוא האלוהות העליונה או תבונה טהורה, השני הוא בורא העולם, השלישי הוא העולם. נומניוס גם טען כי שלושת האלים, "האב", "הבורא" ו"הבריאה" היו בעצם אחד."

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ב הלכות ט י כותב שהאלוה הוא הבריאה, והוא גם כותב על הכל הפועל שהוא המלך הגדול שאנו עומדים לפניו, ועל השם יתברך שהוא מעל השכל הפועל, זה לשונו במו"נ ג' נ"ב:

"אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך, ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלהים באמת, יעור משינתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם ואילו היה דוד ושלמה, והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו, שהוא הדבוק אשר בינינו ובין השם יתברך, וכמו שאנחנו השגנוהו באור ההוא אשר השפיע עלינו, כאמרו באורך נראה אור (תהלים לו י), כן באור ההוא בעצמו הוא משקיף עלינו, ובעבורו הוא תמיד עמנו משקיף ורואה, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיהו כג כד) והבן זה מאד."

והרי המלך הגדול אינו השם יתברך, אלא השכל, והיינו השכל הפועל, שהוא ספירת מלכות כמו שכתבו הרמ"ק ואחרים, ולכן קרא לה המלך על שם ספירת מלכות.

.

ובספר התחלת הנמצאות מאת אלפראבי בתרגום שמואל אבן תיבון גם כן כתב שהשכל הפועל הוא האישים הוא מלכות (איני יודע אם זה כתוב באלפראבי עצמו או שזה תוספת של אבן תיבון):

2019-06-09 17_51_56-Window.jpg

.

.

בכמה מקומות וגם בהערות כאן ברשימות קודמות הארכתי על כך שהבורא הוא גם העולם, והוא גם הנבדל מהעולם, והוא ספירת מלכות והוא האינסוף ברוך הוא. והכל אחד לגמרי כמובן. וזה מה שכותב נומניוס בשם אפלטון.

ואפלטון עצמו רומז בכמה מקומות שיש אלוה מעל הדמיורגוס בעל המלאכה. ולכן אין שום הכרח לומר בשיטתו שהחומר הראשון קדמון, כי אפשר שאותו אלוה עליון ברא אותו.

עיין לעיל רשימה 22, על חלק ב פרק כ"ז, שהרמב"ם כתב במו"נ שלפי אפלטון העולם יכלה ולא יתקיים בעתיד לעולם ועד, והבאתי שמפורש לגמרי באפלטון שהעולם יתקיים לנצח מצד העתיד. והרמב"ם כתב שאריסטו כתב כך בשם אפלטון וזה לא כתוב באריסטו. ולענ"ד פשוט שהרמב"ם כתב כך בכוונה, לרמוז ששיטת אפלטון אינה כמו שהוא מציג אותה במורה נבוכים בגלוי. כמו שאת שיטת אריסטו הוא מציג במורה נבוכים לפי הפרשנות המוטעית של אבן רושד ואחרים ולא לפי איך שהוא בעצמו מבין את אריסטו, וכבר הארכתי בזה הרבה מאוד והבאתי הרבה ראיות גמורות לזה.

עוד מויקיפדיה:

תאולוג הנוצרי קלמנס מאלכסנדריה (215-150 לספירה בערך) ציטט את נומניוס, שהתייחס לדמיון בין תורותיהם של משה ואפלטון כשכתב: "מהו אפלטון, אם לא משה דובר יוונית אטית?"

אני לא מתייחס לזה כמקור בעל משמעות היסטורית אלא רק לומר שהיה פילוסוף גדול שלמד את התורה ולמד את אפלטון ולהבנתו מה שכתוב כאן כתוב גם כאן. גם פילון האלכסנדרוני כתב כך ופירש את התורה לפי אפלטון. ולענ"ד זה לא קשה לראות אם מסתכלים בעין לא משוחדת שבאמת כשלומדים את סוגיות היסוד באפלטון ואריסטו מגיעים לאותו תוכן כמו כשלומדים אותן סוגיות בתורה.

החוקרים סוברים שפילון, וכן הרמב"ם, אהבו את התרבות הכללית המשכילה של דורם, ורצו לחיות בה ולפיה, ולכן טרחו לפרש את התורה לפיה כדי שלא תהיה סתירה בין התרבות הכללית לתורה. ולדעת אותם חוקרים באמת אין שום קשר בין התורה לאפלטון ואריסטו, והכל הוא מניפולציה שקרית שנובעת מתוך מטרה להתקרב לתרבות הכללית. זה פירוש מגונה ובזוי ואסור לשמוע לו. הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ובמורה נבוכים מפרש את אמיתת סודות התורה בלי שום שוחד ושקר. וכשלומדים את פילון רואים שהוא חכם גדול עמוק ואמיתי ולא מניפולטור שמערבב מין בשאינו מינו רק למטרות פוליטיות ולצורך נוחות חיצונית. הרמב"ם כבר התקבל כעמוד התורה וכמוסר התורה לכל הדורות שאחריו, והחזון איש כתב עליו שהוא בשורה אחת עם משה רבינו ועזרא ונחמיה ורבי יהודה הנשיא. וזה עניין מוחלט יותר מנבואה ולא ייתכן כלל לומר שהוא רצה לערבב את התורה עם פילוסופיה שזרה לה.

גם הרמב"ן מפרש כמו נומניוס את הפסוקים הראשונים בספר בראשית לפי אפלטון בטימיאוס ולפי אריסטו, ובו לא חשדו שהוא רוצה להתקרב לתרבות הכללית ולפילוסופיה יוונית. וכבר הארכתי בזה הרבה. וכך גם ברבינו בחיי ובספורנו וברבים אחרים. וגם בספרי הקבלה הוא כך.

.

בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית על הקטגוריות של אריסטו הבאתי דברי אמוניוס שכתב על סודות המספר ארבע, וכיוון לגמרי לדברי המורה נבוכים ולדברי חכמי הקבלה בעניין זה. המסורות המפורסמות מהפיתגוראים על משמעות המספרים, וכם מה שהובא מהם באפלטון ואריסטו, שהם המקורות המוסמכים להם, ואפשר שאפלטון הוא המקור של מה שמכונה תורת הפיתגוראים, היא מתאימה לגמרי לדברי חכמי הקבלה ומשתמשים באותם מושגים ממש. גם עשרת השכלים הנבדלים שמקורם מאריסטו עצמו בלי ספק למרות שהוא הסתיר את עניינם, הוא מקבל במדוייק לספירות של חכמת הקבלה וכמו שכתבו בפירוש הרמ"ק ובעל העיקרים והרמ"א בתורת העולה ואחרים. ושי עוד הרבה מאוד מקבילות ואין טעם להאריך עוד ועוד בזה. לא באתי לעשות כאן מחקר היסטורי ואינני מניח שום הנחה מסויימת על העניין ואין לי שום כוונה לטרוח לנסות לחקור בזה, כי אין חשיבות להבין בדיוק איך הגיעה התורה לאפלטון, ובכל מקרה לא יהיו לנו יותר מאשר השערות לא מבוססות.

.

.

בטימיאוס יש רמזים לכך שמעל הדמיורגוס יש אלוה עליון בלתי מושג. אם כך ממה שכתב שהדמיורגוס לא ברא את החורמ הראשון אין הוכחה לכ שהחורמ הראשון קדמון, כי אפשר שאותו אלוה עליון ברא אותו, וכן לפי התורה גם החומר הראשון שנקרא כסא הכבוד (כמו שהוכחתי וביארתי באריכות במק"א) נברא לפני בריאת העולם. למשל:

2019-06-08 01_36_01-Window2019-06-08 01_37_22-Window

.

עוד דוגמה:

טימ.jpg

.

.

.

באופן מוצהר אפלטון ואריסטו הם סתם בני אדם עם שכל שהסתכלו בבריאה וחשבו והגיעו למסקנות וכיוון ששכלם חזק ובריא וישר ועמוק הם הגיעו לאותם דברים כמו התורה. אבל כשלומדים רואים שזה לא כל כך פשוט. העניין עם האלוה שהוא גם העולם וגם בעל המלאכה וגם אלוה נבדל לגמרי, זה לא דבר שמסתבר שאפשר להגיע אליו מחשבה בשכל אנושי גרידא. וגם לא העניין עם שני סיפורי הבריאה אם לומדים לעומק את משמעותם. וכן את מה שכותב בטימיאוס על החומר הראשון.  כשלומדים במטאפיזיקה של אריסטו בשני הספרים האחרונים על התורה הסודית שמסר אפלטון בעל פה, אודות 'האחד' ו'השתים הבלתי מוגדר', או 'הגדול והקטן', ומבינים מעט את התחלת הענין, רואים שזה מכוון לסוד מעשה מרכבה ולדברים הנשגבים והעליונים ביותר שבתורה, וזה מתאים להם לגמרי ומסביר אותם.  כמו שכתב המורה נבוכים ג' נ"ד שהתורה היא מסירה על דרך קבלה ומסורת, והחכמה היא ההסבר של זה. ההסבר הוא אצל אפלטון ואריסטו, והוא ההסבר של התורה בעומק ודיוק גמורים, ויש הרבה פרטים שמאוד קשה להבין איך מחקירה שכלית בלבד אפלטון ואריסטו הצליחו לכוון לזה.

אין לשום אדם בזמננו ידיעה מה הקשר בין התורה לאפלטון ואריסטו. אין לי שום השערה על זה ואין שום טעם לשער. אני רק מרגיש שגנוז כאן משהו יותר ממה שנראה על פני השטח. הרמב"ם לקמן ב' י"א כתב:

"ואלו הענינים כולם [דעת אריסטו על הבריאה] כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמין המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון". וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן:"

מקובל לפרש שהחכמה היתה שלנו, של התורה, וכיוון שאבדו חכמינו אנו משחזרים אותה משרידים שלה שנמצאו בספרים זרים לתורה. אבל הרמב"ם כאן לא כותב כך. הוא כותב שבגלל הסכלות נדמה לנו שהפילוסופיה של אפלטון ואריסטו נכריה מתורתנו ובאמת "אין העניין כן". כלומר שהיא לא נכריה. גם כשהיא אצל אפלטון ואריסטו הי אלא נכריה. לא שהם נכרים ואנו משחזרים לפיהם מה שהיה שלנו ונאבד מאיתנו ושרד אצלם. אלא שהם בעצמם לא נוכרים. הם כמו שהם, עם היותם יוונים, הם חלק מהותי עצמי מחכמת התורה, הם אנחנו ובשרנו ממש, אם "אנחנו" פירושו כת המאמינים בתורת משה. הם לא תרבות יוון וחכמה יוונית שדיברו עליה בגמרא ושאת הנצחון עליה אנו זוכרים בחנוכה, כי הם כמו היהודים נרדפו על ידי היוונים בני דורם, וסוקרטס נהרג בגלל דעותיו שהיו סותרות לדעות תרבות יוון שבזמנו, ואת אפלטון ואריסטו היו קרובים להרוג.

זה מה שרומז כאן הרמב"ם בתמיהתו זו.

.

.

לעיל רשימה 1 על הפתיחה כתבתי:

"כי עניין המאמר הזה כולו וכל מה שהוא ממנו, הוא חכמת התורה על האמת.

צריך להבין מה פירוש "וכל מה שהוא ממנו". משמע שיש עוד מאמרים מהסוג הזה.

בהמשך, לקראת הסוף של הפתיחה כתב:

"מפני שהם עניינים נסתרים, לא חובר כלל בהם ספר זולתי זה באומתנו בזמן הגלות הזה,"

משמע שלפני הגלות כן חובר בהם ספר.

לא מדובר על ספרי התנ"ך, כי הם המשלים הסתומים שהספר הזה בא לבאר את עמקם. מדובר על ספר שמבאר את עומק המשלים.

לקמן חלק א פרק ח הוא כותב:

"וזה הדבר ממנו הוא מפתח זה המאמר וזולתו."

משמע שהיה לרמב"ם ספר על סודות התורה שחובר לפני הגלות.  וזה לא כמו שאמר בפתיחה לחלק ג' שהוא לא קיבל מזולתו בחכמה הזו. וצע"ע. ועין בזה לקמן בפרק ב', ובאדם חי רשימה 63."

לענ"ד הוא רומז על כתבי אפלטון ואריסטו. איזה עוד פירוש יכול להיות לזה?

.

.

נאמר בבראשית רבה (וילנא) פרשת נח פרשה לו:
"ויאמר ברוך ה' אלהי שם אמר ריש לקיש אף מיפת עמדו באהלי שם.

[לא משמע שמדובר בגרים, כי פשוט שהתקבלו גרים מכל אומות העולם ואין בזה שום עניין שמיוחד דווקא ליפת]

[…]

יפת אלהים ליפת. כו'.

בר קפרא אמר יהיו דברי תורה נאמרים בלשונו של יפת בתוך אהלי שם,

רבי יודן אמר מכאן לתרגום מן התורה, הה"ד (נחמיה ח) ויקראו בספר תורת האלהים זה המקרא, מפורש, זה תרגום, ושום שכל אלו הטעמים, ויבינו במקרא, אלו ראשי הפסוקים, רבי הונא בן לוליאני אומר אלו ההכרעות והראיות"

[כשנאמר "תרגום" הכוונה תמיד להבנה של הכתוב אצל השומע. יש תרגום עקילס הגר של התורה ליוונית (נשתמרו ממנו רק קטעים) ותרגום אונקלוס הגר לארמית. שניהם אמרו את התרגום שלהם מפי רבי אליעזר ורבי יהושע. יש הרבה דברים שווים שנאמרו על זה ועל זה, עד שהיו שסברו שמדובר באותו אדם, אבל הרי יש לנו תרגום ליוונית ותרגום לארמית. ויש להאריך בזה כי גם על התרגום לארמית נאמרו הרבה דברים עמוקים ואכמ"ל]

.

ובמגילה ט ב:

"רשב"ג אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית:

א"ר אבהו א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג. וא"ר יוחנן מ"ט דרשב"ג אמר קרא (בראשית ט, כז) יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם דבריו של יפת יהיו באהלי שם ואימא גומר ומגוג א"ר חייא בר אבא היינו טעמא דכתיב יפת אלהים ליפת יפיותו של יפת יהא באהלי שם:"

.

.

ובסוף הלכות שמיטה ויובל כתב הרמב"ם:

"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני י"י לשרתו ולעובדו לדעה את י"י והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד ע"ה אומר י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי"

דברי הרמב"ם האלה אין להם מקור בחז"ל. יש שסברו שהמקור הוא דברי רבי מאיר בבא קמא לח א, אבל אדרבה משם קשה על הרמב"ם.

בבא קמא לח א:

"אמר מר בריה דרבנא לומר שאפילו מקיימין אותן [אפילו אומות העולם מקיימים שבע מצוות בני נח] אין מקבלין עליהן שכר.

ולא? והתניא רבי מאיר אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול ת"ל (ויקרא יח, ה) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא אדם הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול.

אמרי אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה:"

.

מבואר שמדובר בנכרי שמקיים שבע מצוות בני נח ומקבל עליהן שכר פחות ממה שישראל מקבלים על המצוות שלהם.

ובסנהדרין נט א:

"ואמר ר' יוחנן אעובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה לנו מורשה ולא להם.

[…]

מיתיבי היה רבי מאיר אומר מניין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול שנאמר (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול

התם בשבע מצות דידהו"

.

מבואר שמה שאמר רבי מאיר הוא על נכרי שעוסק בשבע מצוות בני נח בלבד, כלומר שיש ישראל שמלמד אותו את שבע המצוות בלבד, ואם הוא עוסק בתורה עצמה הוא חייב מיתה. ובכל אופן שכרו פחות מישראל.

ברמב"ם לא משמע כך כלל, משמע מדבריו שאין הבדל כלל בין נכרי לישראל בעניין זה, והוא מרומם את הנכרי שעשה כך בלשון פיוטית ולא רק מביא דברי הגמרא כמו שהם. הוא לא מדבר על נכרי שעוסק בתורה או מקיים מצוות, שעל זה סוגיית הגמרא, אלא הוא מדבר על נכרי שזכה לדעת את ה' ולעבוד אותו. לדעת את השם פירושו אצל הרמב"ם לעסוק בנסתר של התורה, באמיתת התורה, בסוד מעשה מרכבה. ועבודת השם היא רק אצל מי שזכה לדעת ה', ולא למי שרק למד את התורה כפשוטה ומקיים את מצוותיה כפשוטן.

וכמו שכתב במו"נ ג נא:

"והרוצים לבא אל בית המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך כלל, הם אנשי התורה ר״ל עמי הארץ העוסקים במצות.

והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו, הם התלמודיים, אשר הם מאמינים דעות אמתיות מדרך קבלה, ולומדים מעשה העבודות, ולא הרגילו בעיון שרשי התורה ולא חקרו כלל לאמת אמונה.

ואשר הכניסו עצמם לעיין בעקרי הדת כבר נכנסו לפרוזדור, ובני אדם שם חלוקי המדרגות בלא ספק.

אבל מי שהגיע לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת, וידע מן העניינים האלהיים אמתת כל מה שאפשר שתודע אמתתו, ויקרב לאמתת מה שאי אפשר בו רק להתקרב אל אמתתו, כבר הגיע עם המלך בתוך הבית.

ודע בני שאתה, כל עוד שתתעסק בחכמות הלמודיות ובמלאכת ההגיון, אתה מכת המתהלכים סביב הבית לבקש השער, כמו שאמרו רז״ל על צד המשל, עדיין בן זומא מבחוץ (חגיגה טו א). וכשתבין העניינים הטבעיים, כבר נכנסת בפרוזדור הבית, וכשתשלים הטבעיות ותבין האלהיות, כבר נכנסת עם המלך אל החצר הפנימית, ואתה עמו בבית אחד, וזאת היא מדרגת החכמים, והם חלוקי השלמות. אבל מי שישים כל מחשבתו, אחר שלמותו, באלהיות, והוא כלו אל השם יתעלה, והוא מפנה מחשבתו מזולתו, וישים פעולות שכלו כולם בבחינת הנמצאות, ללמוד מהם ראיה על השם יתברך, לדעת הנהגתו אותם על אי זה צד אפשר שתהיה, הם אשר באו אל בית המלך, וזאת היא מדרגת הנביאים."

.

הנכרי שמדבר עליו הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל אינו התלמודי שלומד את פשט התורה ואת ההלכות המעשיות. אלא הוא:

"מי שהגיע לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת, וידע מן העניינים האלהיים אמתת כל מה שאפשר שתודע אמתתו, ויקרב לאמתת מה שאי אפשר בו רק להתקרב אל אמתתו, כבר הגיע עם המלך בתוך הבית."

והרי הרמב"ם בכמה מקומות כותב על אריסטו שהוא השיג את תכלית כל מה ששכל אנוש יכול להשיג.

.

.

לפי הפירוש הזה אין מקור בחז"ל לדברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל. ופשוט שאין מקור בחז"ל ללשון הפיוטית ולהפלגת המעלה. וידוע שדרכו של הרמב"ם במשנה תורה הוא רק להביא דברי חז"ל. באמת הוא כמו הרי"ף, שרק העתיק דברי חז"ל בהשמטת מה שלא נפסק להלכה, ולא כתב מעצמו שום דבר מלבד במקומות מועטים מאוד שהיה נדרש הסבר. והרמב"ם ניסח את דברי חז"ל בניסוח בהיר בלשון הקודש וסידר אותם לפי נושאים, אבל מלבד הניסוח והסידור הוא הביא אותם כמו שהם. יש מקומות שיש קושיא על הרמב"ם למה יש הלכה חשובה עיקרית שהוא לא מפרש וצריך ללמוד אותה מדיוק מפרט צדדי שאותו הוא כתב בפירוש, והתשובה לזה היא שההלכה העיקרית לא נאמרה בפירוש בגמרא ולכן הוא הביא רק את מה שנאמר בפירוש וממנו נלמד. וכאן יש הלכה שלמה שאין לה שום מקור (יש מקור אם לומדים את דברי רבי מאיר כמו שהם כתובים ולא כמו שהגמרא מפרשת אותם בפירוש מצמצם, וזה כמובן לא יכול להחשב מקור לפי דרך הפשט וההלכה שהרי הגמרא היא סוף הוראה ואין לחלוק עליה. אבל זה יכול להחשב רמז).

אבל לפי מה שכתב במו"נ ב יא שמי שחושב שדברי אריסטו נוכרים לתורתנו "אין העניין כן", זה לא נכרי לתורה כלומר זה חלק מהתורה. אם כן אריסטו הוא חלק מהתורה, חלק הסוד, החלק של מעשה בראשית ומעשה מרכבה. כמו שספר יצירה הוא חלק מהתורה אע"פ שאין בו הלכות ופירושים ויש מהחוקרים שסברו (סברת הבל כדרכם) שהוא לא ספר "יהודי" כיוון שאינו עוסק בתורה ולא מזכיר שום דבר מענייני "יהדות" המקובלים. וכן חלקים מכתבי האר"י ועוד כיו"ב.

ולפי זה המקור של הרמב"ם למה שכתב בסוף הלכות שמיטה ויובל הוא אריסטו עצמו. אם אריסטו הוא חלק מהתורה הוא יכול להיות מקור להלכה ברמב"ם.

.

.

מורה נבוכים ג' נ"ד:

"אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות בלתי מבוארות בדרכי העיון נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד והחכמה הגמורה מין אחר – החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם. וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה "לא רבים יחכמו" "והחכמה מאין תמצא וגומר?" וכיוצא באלו הפסוקים הרבה – כולם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות התורה. אמנם בדברי החכמים ז"ל הוא גם כן הרבה מאד – רצוני לומר שגם הם משימים ידיעת התורה מין אחד וישימו החכמה מין אחר – אמרו ז"ל על משה רבנו "אב בחכמה אב בתורה אב בנביאים"; ובא בשלמה "ויחכם מכל האדם" – אמרו "ולא ממשה" – כי הוא רוצה באמרו מכל האדם – מכל אנשי דורו; – ומפני זה תמצא שהוא זוכר הימן וכלכול ודרדע בני מחול החכמים המפורסמים אז:

וזכרו החכמים ז"ל גם כן שהאדם נתבע בידיעת התורה תחילה ואחר כך הוא נתבע בחכמה ואחר כך הוא נתבע במה שראוי עליו מתלמודה של תורה – רצוני לומר להוציא ממנו מה שראוי לעשות. וכן ראוי שיהיה הסדר שיודעו הדעות ההם תחילה על דרך קבלה ואחר כך יתבארו במופת ואחר כך ידוקדקו המעשים המטיבים דרכי האדם. וזה לשונם ז"ל בהיות האדם נתבע על אלו הענינים השלשה על הסדר הזה – אמרו "כשאדם נכנס לדין תחילה אומרים לו קבעת עתים לתורה? פלפלת בחכמה? הבינות דבר מתוך דבר?" – הנה התבאר לך שידיעת התורה אצלם מין אחד והחכמה מין אחר והוא – לאמת דעות התורה בעיון האמיתי ["אמיתי" הכוונה תמדי לנסתר, מעשה בראשית ומעשה מרכבה]:

ואחר מה שהצענוהו לך שמע מה שאומר כבר בארו הפילוסופים הקדומים והאחרונים שהשלמיות הנמצאות לאדם ארבעה מינים:

[…]

והמין הרביעי הוא השלמות האנושי האמיתי והוא – הגיע לאדם המעלות השכליות – רצוני לומר ציור המושכלות ללמוד מהם דעות אמתיות באלוקיות. וזאת היא התכלית האחרונה והיא משלמת האדם שלמות אמיתי והיא לו לבדו ובעבורה יזכה לקיום הנצחי ובה האדם אדם. ובחון כל שלמות מן השלש שלמויות הקודמות – תמצאם לזולתך לא לך; ואם אי אפשר לפי המפורסם מבלעדי היותם גם כך הם לך ולזולתך; – אבל זה השלמות האחרון הוא לך לבדך אין לאחר עמך בו שיתוף כלל "יהיו לך לבדך וגומר". ומפני זה ראוי לך שתהיה השתדלותך להגיע אל זה הנשאר לך ולא תטרח ולא תיגע לאחרים – אתה השוכח נפשך עד ששחר לובן פניה במשול הכוחות הגופניות עליה – כמו שנאמר בראש המשלים השיריים הם הנשואים לזה הענין – אמר "בני אמי ניחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי"; ובזה הענין בעצמו אמר "פן תתן לאחרים הודך ושנותך לאכזרי":

הנה בארו לנו הנביאים גם הם אלו הענינים בעצמם ופרשו אותם לנו כמו שפרשום הפילוסופים."

עד כאן לשונו.

מבואר שכוונתו במה שחילק בין תורה לחכמה, שהחכמה היא דברי אפלטון ואריסטו, והיא ההבנה של התורה.

.

.

.

 

על מערת המכפלה נאמר בפרקי דרבי אליעזר פרק לו:

"וְרָץ לְהָבִיא בֶּן בָּקָר, וּבָרַח לְפָנָיו בֶּן הַבָּקָר וְנִכְנַס לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וְנִכְנַס אַחֲרָיו שָׁם וּמָצָא שָׁם אָדָם וְחַוָּה שׁוֹכְבִים עַל הַמִּטּוֹת וִישֵׁנִים, וְנֵרוֹת דּוֹלְקִין עֲלֵיהֶם, וְרֵיחַ טוֹב עֲלֵיהֶם כְּרֵיחַ נִיחוֹחַ, לְפִיכָךְ חָמַד אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה לַאֲחֻזַּת קָבֶר."

תורת הסוד, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, שהם דעת אלהים, הם תורתו של אדם הראשון. ספר יצירה מיוחס  לאדם הראשון, ומייחסים אותו גם לאברהם כי הספר הגיע מאדם לאברהם והוא לימד את סודותיו. משם יצא אברהם וזרעו הם מקבלי התורה. יפת הם ממשיכי אדם הראשון שאצלו היתה רק תורת הסוד, ספר יצירה שאין בו מצוות וסיפורי בריאה וסיפורי אבות ויציאת מצרים והר סיני וארץ ישראל.

.

.

.

סנהדרין לח ב:

"אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון בלשון ארמי ספר שנאמר (תהלים קלט, יז) ולי מה יקרו רעיך אל והיינו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (בראשית ה, א) זה ספר תולדות אדם מלמד שהראהו הקב"ה דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא שמח בתורתו ונתעצב במיתתו אמר ולי מה יקרו רעיך אל "

אדם הראשון היה מצד התרגום, שהוא ההבנה העמוקה של הדברים, ויש שייכות בין תרגום אונקלוס לארמית לבין תרגום עקילס ליוונית. וחכמתו היתה החכמה הכללית שהיא הסוד והיא כוללת חכמת כל דור וחכמיו.

.

.

שאלו מהרמב"ן ויקרא טז סוף פס' ח'.

אין ספק לכל מי שעיניו בראשו שהוסיפו כאן דברים שלא נכתבו על ידי הרמב"ן. זה ניכר בלי ספק מהסגנון.

וכמו שזייפו בביאור הגר"א בעניין זה. ואף שלגבי הזיוף בגר"א היו שאמרו כל מיני שקרים בזה, ההוכחה הוודאית היא לא מכל מיני סיפורים אלא מהסגנון. הרמב"ן והגר"א יש אור מיוחד בכל מילה בלשונם ובקישור כל משפט, במנגינה שלו. והאור הזה שזור ממילה למילה.  מי שלומד דבריהם בעיון מהמנגינה נזו יודע להבין את כוונתם לעמקה. ואת זה הזייפנים לא יכולים לזייף. מזה ידע הגר"א להגיה נוסחאות גם בלי מקור. וזו עדות שאין ספק בה על הזיוף בלשון הרמב"ן והגר"א.

מזה גם מייד ידעתי שלשון אריסטו במטאפיזיקה למבדא פרק ח' (שם הוא כותב שיש יותר מאלוה אחד) מזוייף, ורק אחר כך מצאתי שכתוב כך בחוקרים וח"י רות הביא כך מייגר, ואפשר להביא חבילות ראיות, אבל לפני הכל הסגנון הוא העד הכי נאמן.

.

.

.

.

.

"אבל זה כולו ביאור, שאפילו חלקי המציאות, עד בריאת האברים מבעלי החיים כפי מה שהם עליו, כל זה באמצעות מלאכים, כי הכחות כולם "מלאכים". ומה מאד רע עורון הסכלות ומה מאוד מזיק; אילו אמרת לאיש אחד מאשר יחשבו שהם חכמי ישראל, שהשם ישלח מלאכו שיכנס בבטן האשה ויצייר שם העובר, ייטב לו זה מאוד ויקבלהו, ויראה זה עוצם יכולת בחוק השם וחכמה ממנו יתעלה, עם האמינו גם כן שהמלאך גוף מאש שורפת, שיעורו כשליש העולם כולו, ויראה זה כולו אפשר בחק השם. אמנם אם תאמר לו שהשם יתברך שם בזרע כח מצייר, יעשה תמונת אלו האברים ויתארם, והוא ה"מלאך", או שהצורות כולם מפעולת השכל הפועל, והוא ה"מלאך", והוא "שרו של עולם" אשר זכרוהו החכמים תמיד, יברח מזה, כי לא יבין עניין זה העוצם והיכולת האמיתיים, והוא המצאת הכחות הפועלות בדבר אשר לא יושגו בחוש."

כבר כתבתי בכמה מקומות, שאצלנו אם יש חולה שהרופאים נואשו ממנו ואמרו שאין אפשרות כלל שיבריא, ואחר כך הבריא, אנו מתרגשים ורואים בזה גילוי של נוכחות אלוהית בעולם, וקוראים לזה השגחה פרטית, השגחה גלויה, נס וכיו"ב, ואנו מלאים הודיה וממהרים לתרום סכום נאה לבית הכנסת. ואם החולה היה מסוכן והרופאים עשו מלאכתם נאמנה וריפאו אותו לפי הטבע על ידי רפואות וכיו"ב, איננו מרגישים גילוי נוכחות אלוהית ואיננו מלאים הודיה כזו נרגשת וגדולה.

הדמיון רואה רק את השטחיות. הטבע ברובד השטחי שלו מראה כאילו יש לו מציאות עצמאית משלו וכאילו הוא מכחיש את הנהגת האלוה ברצונו החופשי. לכן רק אם יש גילוי שאינו על פי טבע הדמיון מתרגש לראות גילוי אלוהי. לכן יש מיאון לראות שהטבע עצמו הוא אלוהי, והוא הגילוי האלוהי הגלוי והגדול ביותר. לכן רוצים לחשוב שהמלאך המצייר את העובר הוא מלאך בגודל שליש העולם והוא עשוי אש, ואין יכולת להבין בשכל עד כמה דווקא מה שנפעל על ידי הטבע זהו העוצם והיכולת האמיתיים, והטבע עצמו הוא בהתבוננות שכלית מתגלה כמופשט וחי ועושה רצון קונו.

כשמדברים על צורות או על אידיאות, נדמה שאלה נוסחאות, הגדרות, רעיונות, דברים ערטילאיים, רעיון פילוסופי שאפלטון המציא כדי לפתור שאלות פילוסופיות. לכן הרמב"ם מדבר על כך שהצורות הן מה שנקרא מלאכים, שהם כמו מה שהדמיון תופש כמלאכים, יצורים חיים בעלי כנפיים, כמו בציורים העתיקים. וכאלה באמת הם כוחות הטבע שהם כוחות חיים נוכחים שקיימים ופועלים ועושים שליחות האלוה למלא רצונו.

.

.

.

.

"כבר ביארו החכמים ז"ל למי שהוא חכם, כי כל כח מן הכחות הגופניות – "מלאך", כל שכן הכחות המפוזרות בעולם, ושכל כח יש לו פעולה אחת מיוחדת ולא יהיו לו שתי פעולות. בבראשית רבה תני: אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, ואין שני מלאכים עושים שליחות אחת; וזהו עניין כל הכחות."

אם היה אפשר שמלאך אחד עושה שתי שליחויות או שני מלאכי עושים שליחות אחת, העולם לא היה שכלי. הצורות הן הסדר הקבוע של העולם, הן החוקיות. לימוד הסדר והחוקיות של הצורות, לימוד המהות של כל עצם שהיא הצורה שלו, שגורמת שאם ידוע איזה עצם הוא ידוע מה טיבו, כל זה הוא היסוד של השגת חכמת הטבע והשגת המציאות ומזה השגה גם ברבדים עמוקים יותר של המציאות. כל זה הוא השכל, המדע, הגשמי והרוחני. אם זה לא היה עקבי, מחוייב לחוקיות שכלית מוכרחת מתמדת, לא היה בכלל שכל ולא היה אפשר להשיג שום דבר ואל היה אפשר להיות בשום שייכות עם הבורא על ידי השגת דעת אלהים, והיותו נודע על ידי פעולותיו. אלא זה היה כמו שיטת המדברים וכל קנאי הדת שמפחדים ממשהו בלי שום שכל ובלי שום קרבה ושייכות והשגה, כמו עדר כבשים המפחדות מאריה.

.

.

.

.

"וכתוב במדרש קהלת: "בשעה שאדם ישן, נפשו אומרת למלאך, ומלאך לכרוב". הנה כבר ביארו למי שיבין וישכיל, שהכח המדמה גם כן יקרא "מלאך", ושהשכל יקרא "כרוב". ומה מאד נאה זה למי שידע, ומה מאד הוא נמאס לפתאים."

בהלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ז כתב:

"שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא ולפיכך נקראים חיות הקדש והם למעלה מן הכל ואופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלהים ובני אלהים וכרובים ואישים, כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ברוך הוא היא מעלת הצורה שנקראת חיות לפיכך נאמר בנבואה שהן תחת כסא הכבוד ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם."

.

.

לקמן ג ג' כתב:
כאשר זכר יחזקאל ע"ה מתאר המרכבה מה שספר בתחלת הספר, שבה לו ההשגה ההיא בעצמה פעם שנית כשנשא במראה הנבואה לירושלים, ובאר לנו דברים שלא התבארו תחלה, מהן שהעתיקנו ממלת חיות למלת כרובים, והודיענו שהחיות הנזכרות תחלה הם גם כן מלאכים רוצה לומר הכרובים, אמר ובלכת הכרובים ילכו האופנים אצלם ובשאת הכרובים את כנפיהם לרום מעל הארץ לא יסבו האופנים גם הם מאצלם, וחזק הקשר שתי התנועות כמו שזכרנו, ואחר כך אמר היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר, ואדע כי כרובים המה, והשיב הצורות בעצמם והתנועות בעצמם, והתבאר שהחיות הם הכרובים והכרובים הם החיות, ואחר כן ביאר בזה הספור השני ענין אחר, והוא שהאופנים הם הגלגלים, אמר לאופנים להם קורא הגלגל באזני, ואחר כן באר ענין שלישי באופנים, אמר בהם כי המקום אשר יפנה הראש אחריו ילכו לא יסבו בלכתן, הנה באר שתנועת האופנים ההכרחית אמנם היא נמשכת אל המקום אשר יפנה הראש שבאר שהוא נמשך אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת, ואחר כך הוסיף ענין רביעי באופנים, ואמר והאופנים מלאים עינים סביב לארבעתן אופניהם, ולא זכר זה הענין תחלה, ואחר כן אמר באופנים בזאת ההשגה האחרונה בשרם וגביהם וידיהם וכנפיהם, ולא זכר לאופנים תחלה לא בשר ולא ידים ולא כנפים אבל שהם גופים לבד, ושב באחרונה לאמר שהם בעלי בשר וידים וכנפים אבל לא זכר להם צורה כלל, ואחר כן ביאר ג"כ בזאת ההשגה השנית שכל אופן ייוחס לכרוב, אמר אופן אחד אצל הכרוב אחד והאופן אחד אצל הכרוב אחד, ואח"כ באר עוד הנה שהארבע חיות הם חיה אחת להדבק קצתם בקצתם, אמר היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר, והאופנים גם כן אמנם קראן אופן אחד בארץ ואף על פי שהיו ארבעה אופנים כמו שנזכר להדבק קצתם בקצתם והיותם כלם דמות אחד לארבעתן, זה מה שהוסיף לנו מן הבאור בתכונת החיות והאופנים בהשגה הזאת השניה:"

.

.

ולקמן חלק ג פרק ז
"ואמר ואראה והנה אל הרקיע אשר על ראש הכרובים באבן ספיר כמראה דמות כסא נראה עליהם מלמעלה"

.

.

בהלכות יסודי התורה כתב שכרובים הם המדרגה התשיעית, ולקמן חלק ג בחזון יחזקאל כתב שהם החיות והם המדרגה העליונה, ועל ארון הקודש היו הכרובים, וכאן השכל נקרא דווקא כרוב שהוא שם פרטי של מעלת מלאך ולא נקרא שם כללי כמו 'מלאך' שמלבד שהוא מציין מעלה מסויימת הוא כולל את כל המלאכים.

.

.

גם לגבי אופנים יש סתירות, שבהלכות יסודי התורה כתב שהם המעלה השנייה, ובחזון יחזקאל כתב שהם הגלגלים. והגלגלים הרי הם חומר  וצריך לומר שהתכוון לנפש הגלגל, והיא במדרגה נמוכה יותר מכל השכלים הנבדלים וגם מהשכל הפועל, שהוא המלאך הנקרא אישים.

וכן לגבי חשמלים כתב ביסודי התורה שהם המדרגה הרביעית, ובחזון יחזקאל משמע שהם המדרגה העליונה ביותר. וזה גם סותר לכך שהחיות הם המדרגה העליונה. שכתב לקמן ג ז:

"וממה שצריך שתתעורר עליו חלקו דמות אדם שעל הכסא והעליון שבו כעין חשמל והתחתון כמראה אש, וזאת מלת חשמל בארו שהיא מורכבת משני ענינים חש מל כלומר המהירות המורה עליו ח"ש וההפסק המורה עליו מ"ל, הכונה התחבר שני ענינים חלוקים בבחינת שני צדדים עליון ותחתון ע"ד הדמוי וכבר העירונו הערה שנית ואמרו שהוא נגזר מן הדבור והשתיקה, אמרו פעמים חשות פעמים ממללות, גזרו השתיקה מן החשיתי מעולם, הערה על שני ענינים בדבור בלי קול, ואין ספק שאמרם פעמים חשות פעמים ממללות, אמנם הוא על דבר נברא, וראה איך בארו לנו שזה דמות אדם שעל הכסא החלוק, אינו משל עליו ית' מכל המרכבה אבל משל על דבר נברא, וכן אמר הנביא הוא מראה דמות כבוד ה', וכבוד ה' אינו ה' כמו שבארנו פעמים רבות, וכל מה שהמשיל באלו ההשגות כלם הם כבוד ה', ר"ל המרכבה לא הרוכב, כי לא ימשילוהו ית', והבן זה"

.

.

ושם ג ה:
"הנה התבאר לך מדבריהם שהם השגות חלוקות והעמיד עליהם וארא וארא וארא, ושהן מדרגות, ושהשגה האחרונה מהם והיא הנאמר עליה וארא כעין חשמל, ר"ל צורת האדם החלוקה אשר נאמר בו ממראה מתניו ולמטה וממראה מתניו ולמעלה היא סוף ההשגות והעליונה שבהם, ויש מחלוקת ג"כ בין החכמים אם מותר לרמוז בלמודו בשום דבר, ר"ל במסירת ראשי פרקים, או אין מותר כלל לרמוז בלמוד זאת ההשגה הג' ואפילו בראשי פרקים, אבל מי שהוא חכם יבין מדעתו, וכן יש מחלוקת עוד בין החכמים כמו שתראה בשתי ההשגות הראשונות גם כן, רצוני לומר החיות והאופנים אם מותר ללמד עניניהם בביאור, או אינו מותר אלא ברמיזות וחידות בראשי פרקים, וצריך שתתעורר גם כן על סדור אלו ההשגות השלש, וזה שהוא הקדים השגת החיות מפני שהם קודמות במעלה ובעלה כמו שזכר כי רוח החיה באופנים ובזולת זה גם כן, ואחר האופנים ההשגה השלישית אשר היא עליונה במדרגה מן החיות כמו שהתבאר, וסבת זה ששתי ההשגות קודמות בלמוד בהכרח להשגה השלישית והם מורות עליה:"

ומשמע מכל זה שהחשמלים הם המעלה הגבוהה ביותר ולמה מנה אותה כמדרגה רביעית.

.

.

סדר מעלות המלאכים שמנה בהלכות יסודי התורה אין לו מקור בחז"ל, וגם לא באריסטו, והרי בוודאי הרמב"ם לא יכתוב דבר כזה מדעת עצמו בספר משנה תורה שעניינו הוא לכתוב רק את התורה שנמסרה כמו שהיא מסודרת ופסוקה, ודרכו תמיד לכתוב רק מה שיש לו מקור.

המגדל עוז כתב על זה:

" וזה הלשון מורה כי ר"מ ז"ל היה מקובל בנסתרות אלא שקיים בעצמו מה שאמרו ז"ל יהיו לך לבדך כבשים ללבושך וכמו שכתב הוא ז"ל סוף זה הפרק וכל הפרק דאין דורשין"

(המגדל עוז היה תלמיד הרשב"א בנגלה ותלמיד רבי יצחק בר טודרוס בנסתר. יש בו פנינים, חידושים עמוקים נפלאים ומקוריים מאוד שהרבה פעמים היו קשים ללומדים להבינם כי לא היו בדרך המקובלת. ויש בו גם דברים תמוהים מאוד שאין להם פשר ויישוב. משום הדברים התמוהים לא התאמצו להתעמק ללמוד את הדברים העמוקים הנפלאים שיש בו, כי הם לא מובנים מקריאה ראשונה וצריכים התעמקות וחשבו שגם הם דברי תימה. ולכן היו גדולים שכתבו שאין ראוי ללמוד בו ואף זלזלו בו. והמרכבת המשנה והחתם סופר כתבו שהמגדל עוז שנדפס הוא נוסח משובש מאוד ולכן נשתרבבו בו בו דברים תמוהים).

.

.

אין שום ספק שהרמב"ם לא יכתוב במשנה תורה דבר שאין לו מקור, ואין ספק שבכל התורה הידועה לנו אין מקור לסדר הזה של מעלות המלאכים. נובע מזה בהכרח שהיה לרמב"ם מקור שאינו ידוע לנו, ומקור שעוסק בנושא כזה ואינו ידוע לנו אינו יכול להיות אלא רק מקור כלשהו של תורת הנסתר, ודברי המגדל עוז מוכרחים.

.

עשרת המלאכים הם עשרת הספירות, כמו שכתבו הרמ"ק העיקרים והרמ"א. בספרי קבלה רואים שהספירות הן בחינות. הן סדר שנמצא בכל מקום ובכל דבר. למשל במשפחה האב הוא החסד והאם היא הדין. במטבח הבקבוק הוא החסד והכוס היא הדין, וכן בכל דבר.

בספרי קבלה רואים סדר הספירות משתנה לפי הבחינה בה מתבוננים.

כרובים הם המעלה התשיעית ואישים הם המעלה העשירית. אישים הוא ספירת מלכות וכרובים ספירת יסוד. לכן השכל ביחס לדמיון נקרא כרובים, כי הוא צד הזכר בזיווג הזה והדמיון הוא צד הנקבה שהיא מלכות.

היסוד הוא סך כל הספירות שמעליו מצד מה שהן בבחינת צד הזכר בזיווג. לכן אפשר לומר שהחיות שהם הספירה העליונה ביותר הם כרובים כי הן צד הזכר בזיווג שמשפיע על העולם הגשמי.

כך גם הכרובים שעל הכפורת נקראו כרובים כי עניינם היה הזיווג.

וכן חיות הן הכתר ואופנים הם החכמה, שהיא נקודת המציאות הראשונה, שם נקודת התחלת ה'יש'. ולכן בשרש החכמה היא מתחת לכתר, אבל היא גם שייכת לגלגלים שהם הנברא הגשמי הראשון ותחילת ה'יש' הגשמי שגם הוא בבחינת חכמה. וכמו שכתב הרמב"ן בראשית א א שראשית היא חכמה והכוונה בחכמה ברא אלהים.

.

.

וחשמלים הם חסד, ושרפים הם דין. ושורש החסד הוא החסד שבכתר והוא השורש העליון, שהמציאות נמשכת בתחילתה מהחסד. וכמו שכתב במו"נ ג' נ"ג, וכמו שכתב בספר עץ חיים שער א ענף ב:

"דע כי תחלת הכל היה כל המציאות אור פשוט ונקרא אור א"ס ב"ה [אין סוף ברוך הוא] ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי אלא הכל היה אור א"ס וכשעלה ברצונו להאציל הנאצלים ולברוא הנבראים לסיבה נודעת והוא ליקרא רחום וחנון וכיוצא ואם אין בעולם מי שיקבל רחמיו ממנו איך יקרא רחום וכן עד"ז שאר הכנויים הנה צמצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז האמצעי אל הסביבות והצדדים ונשאר חלל בנתיים. וזה היה צמצום א' של המאציל העליון וזה המקום חלל עגול בשוה מכל צדדין עד שנמצא עולם האצילות וכל העולמות נתונים תוך עגול זה ואור א"ס מקיפו בשוה. והנה כאשר צמצם עצמו אז דרך צד א' מן החלל המשיך דרך קו א' ישר דק כעין צנור אור א' הנמשך מן הא"ס אל תוך החלל וממלא אותו אבל נשאר מקום פנוי בין האור שבתוך החלל ובין אור הא"ס המקיף את החלל,"

אותה סיבה לבריאת המציאות שהיא החסד היא ההשגה הכי עליונה ששייך שנברא ישיג, שזה לכאורה כבר כמו מהצד של הבורא ולא מהצד של הנבראים. וזה לפני כל דבר כי זו הסיבה של ההתחלה. לכן חשמל הוא ההשגה הכי גבוהה. אבל הוא נמנה רק כמדרגה רביעית וכמו שבספירות החסד הוא הספירה הרביעית. כי המדרגה הכי גבוהה היא חסד שבכתר ולא חסד סתם.

לימוד עניין הספירות ובחינותיהן הוא לימוד עצום ונורא וארוך ונעלה מאוד. בלי זה אין יכולת ללמוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה לעמקם. ספרי הקבלה עוסקים ברובם בזה. הרמב"ם ראה לנכון שחיבורו משנה תורה יכלול את כל התורה, כי הוא לא היה אמור להיות רק ספר פסיקה וביאור אלא אם יתקבל על העם כתורה עצמה הוא יחליף את כל כתבי התורה שבעל פה, כך שילמדו רק תנ"ך ומשנה תורה ויהיה בידם כל התורה שנמסרה מסיני בלי חסרון. לכן הוא גם כתב על טהרות אע"פ שהתלמוד לא עסק בזה. לכן הוא היה צריך לכתוב גם את כל חלק הנסתר שבתורה. לפחות להזכיר את היסודות רק באמירה שיש יסוד כזה בלי לבאר וללמד אותו. שמי שירצה ללמוד יידע מהמשנה תורה מה שמותיהם של היסודות שיש ללמוד אותם, ויחזר אחר מי שילמד אותו אותם או ינסה להבין מדעתו. לכן הו כתב את עשר הספירות לפי הקבלה, וכדי לשמור על הסוד של תורת הקבלה לא כתב אותן בשמותיהן המקובלים בחכמת הקבלה אלא כינה אותן בשמות המלאכים ששייכים לבחינה של כל ספירה, כמו שכתוב בספרי הקבלה אילו מלאכים שייכים לאיזו ספירה. ומשמות המלאכים שיש בספרי הקבלה נקט רק את אלה שנמצאים בתנ"ך וחז"ל, גם זה כדי להצניע את הסוד, וכמו שכתב המגדל עוז.

.

.

.

.

"אבל היות כל צורה שיראה בה המלאך במראה הנבואה, כבר אמרנו בזה, שאתה תמצא נביאים יראו המלאכים כאילו הוא איש נורא מפחיד, אמר: "ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד" (שופטים יג, ו). ומהם מי שיראהו אש: "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש" (שמות ג, ב). ושם נאמר: אברהם, שהיה כחו יפה, נדמו לו כדמות אנשים; לוט, שהיה כחו רע, נדמו לו כדמות מלאכים. וזה סוד נבואי גדול, והנה יבואו הדברים בנבואה במה שראוי (פרק מד ומ"ה מזה החלק). ושם נאמר: "עד שלא עשו שליחותן, אנשים; ומשעשו שליחותן, לבשו מלאכות". והסתכל איך ביאר מכל צד, שעניין "מלאך" הוא פעולה אחת, ושכל מראה מלאך – אמנם הוא במראה הנבואה, ולפי עניין המשיג."

.

הנה הצורה של אדם היא שהוא חי חושב. לכאורה התבנית והתואר החיצוניים שלו אינם שייכים לצורתו. אדם שנקטעו ידיו ורגליו והתעוור, או שנולד עם מומים גדולים מאוד, הוא לא פחות אדם מכל אדם אחר. בכל צבע וגודל וכו'. כי הוא חי והוא חושב ולכן הוא אדם. מהותו ושמו נקבעים רק על ידי צורתו, כל שאר המאפיינים שלו הם מקרים, וההגדרה של מקרה היא שגם בלעדיו העצם נשאר אותו עצם מצד מהותו ושמו בלי שום חסרון.

לפי זה אם נראה כלב מדבר בתבונה הוא יהיה אדם גמור, וכן יתוש או כל דבר. אם תהיה בריה בגודל ובצורה של גרגר חול ללא שום איברים והיא תהיה חיה וחושבת היא תהיה אדם גמור כמו כל אדם, תוכל להשלים למניין ולעלות לתורה ולהתחתן ומי שירצח אותה יומת והיא תובא לקבר ישראל וכל כיו"ב.

ברור שגם התואר החיצוני יש לו שייכות לצורה אע"פ שהוא רק מקרה ואינו מההגדרה והעצם והצורה.

החומר בכלל לא קיים, הכל הוא רק הצורה, לכן לא רק העצם והמהות נובעים מהצורה אלא גם התואר והתבנית של החומר.

למשל אם יש קרן אור שעוברת בחלל ריק לגמרי, אי אפשר לראות אותה. אם יש עכירות כלשהי בחלל אז רואים את קרן האור. כמו כשרואים קרן אור מפנס שמאיר לתוך ערפל או קרן אור שחודרת מחרך של תריס נראית על מצע גרגרי האבק שבאוויר, וכיו"ב. החומר הוא רק עכירות שהיא מצע לגילוי הצורה, וכל מה שיש הוא רק הצורה. כך שגם העצם וגם המקרה, גם הנפש וגם הגוף, גם הצורה המהותית וגם התואר החיצוני, הכל הוא הצורה. בצורה עצמה יש צד מהות וצד מקרה וחיצוניות, וכמובן יש ביניהם שייכות.

.

האדם הוא התגלמות בחומר של שכל נבדל, שהוא גילוי האלוהות הגבוה ביותר (כל השכלים הנבדלים הם זה בבואתו של זה, והם אותה צורה, ואני מתייחס כאן לכולם כאחד).

זהו שכתב רש"י בדברים:

"כי קללת אלהים תלוי" – זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו.

משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה. כל הרואה אותו אומר "המלך תלוי".

ומקורו מתוספתא סנהדרין פרק ט הלכה ז.

.

וכן יש לפרש גם דברי רש"י בבראשית א כ"ז:

""וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" – בדפוס העשוי לו שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים שנאמר (תהלים קלט) וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה נעשה בחותם כמטבע העשויה ע"י רושם שקורין קוני"ץ (ובכ"י קוי"ן והוא בל"א שטעמפעל) וכן הוא אומר (איוב לח) תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם

"בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא"

 

.

.

.

הדמיון של הנביא משמש לצורה מצע להתגלות במקום החומר. למשל פנס מקרין אלומת אור, הוא יכול להקרין במקום שיש אבק ואז יראו פס אור, או יכול להקרין על נייר צילום ואז יראו על הנייר פס אור. האבק הוא משל לחומר, ונייר הצילום הוא משל לדמיון של הנביא.

 

הצורה המופשטת של האדם היא צורת השכל הנבדל. שהיא צלם אלהים לפי המורה נבוכים. היא מתלבשת בחומר, ורש"י כתב שגם החומר הוא צלם אלהים, לא בגלל שהאלוה חומרי אלא בגלל שהתואר החיצוני של החומר נובע גם הוא מהצורה, והוא אופן נעלם ופלאי של בבואת הצורה.

כשלומדים על עשר הספירות אי אפשר שלא יצטייר בתפישה ציור שהסדר שלו דומה במידה כלשהי לציור כזה:

imagesVRIVHPNE

ואם לומדים על בחינות שונות יהיו כמה ציורים כאלה.

גם אם לומדים בגיאומטריה על מרובע וטרפז ומשולש ומקבילית וכיו"ב, אי אפשר שלא יצטיר בתפישה ציור של הצורה עליה לומדים.

צורת עשר הספירות היא לא המהות של עשר הספירות, היא רק תואר חיצוני ותבנית (יש בה דמיון לגוף אדם ללא הרגליים והידיים).

הצורה המופשטת של עשר הספירות מצטיירת בדמיון של הלומד באופן דומה לציור שהעתקתי. הצורה המופשטת אין לה שייכות כלל לציור הזה. למשל חסד אנו יודעים שצורתו היא השפעה ואהבה וטוב וכיו"ב. מהותו של חסד אינה ציור של עיגול בצד ימין של מערכת עיגולים. הצורה המופשטת של חסד, המהות שלו, מתלבשת באדם במה שיש לו רגשות של לב טוב ונתינה וכיו"ב. וכך כל הצורות של כל הספירות. התואר החיצוני של גוף האדם הוא כמו הציור שהעתקתי. הוא ביטוי של הצורה כתבנית חיצונית.

כשאדם לומד את העיון המופשט של עשר ספירות וחושב על המהות הפנימית של חסד ושאר הספירות, מצטייר בשכלו גם ציור כמו שהעתקתי, שהוא לבוש חיצוני של התוכן הפנימי של לימודו. אותה צורה עצמה של עשר הספירות יכולה להצטייר בעולם כתבנית ותואר גוף אדם. כלומר צורה מופשטת יכולה להצטייר בחומר ממש ואז זה יהיה גוף אדם ממש, ואותה צורה עצמה יכולה להצטייר בשכל של הלומד ואז היא תהיה הציור של עשר ספירות שהעתקתי.

הציור שהעתקתי יש בו מעט דמיון לתואר של גוף אדם ללא הידיים והרגליים, אבל אינו דומה ממש. שום אדם שיראה אותו לא יחשוב שאולי הוא רואה אדם ממש. כי זה ציור שלא בא על ידי השגה נבואית אלא רק מלימוד שכלי של העניין. אותו תוכן עצמו שגרם ללומד לצייר את השרטוט הזה של הספירות, אם הלומד היה נביא היה מצטייר בשכלו דמות אדם ממש והיה אפשר שהוא לא יידע להבחין אם הוא רואה אדם ממש או שזו רק דמות שמצטיירת בשכלו ודמיונו כהתלבשות של ההשגה שלו. הדמיון של הנביא כל כך זך וכל כך דבוק בשכלו עד שהוא כמצע להצטייר עליו הצורה לא פחות טוב מהחומר, והצורה נראית בדמיונו ממש כמו כשהיא מלובשת בחומר.

בחלום אנו רואים לפעמים אדם שנראה בחלום חי וממשי לגמרי ואין להבחין אם הוא ממשי או רק דמות חלום. רואים מזה שצורה יכולה להתלבש בדמיון כמצע שמגלה אותה, וזה דומה לגמרי להתלבשות של אותה צורה בחומר ממש שהוא גם כן רק מצע שמגלה אותה.

אבן סינא כתב את העומק של העניין הזה, שהמציאות של החומר המוחשי נובעת מהמציאות של כח הדמיון. ההתחלה היא שהבורא ברא באדם כח דמיון. כשהבורא מדבר עם האדם, מתגלה אליו, הוא מתגלה אליו לפי הכלים של האדם. כיוון שהכלי של האדם הוא הדמיון ההתגלות היא על ידי עצמים מוחשיים שהדמיון יכול לתפוש. אם לא היה נברא דמיון לא היתה מציאות של חומר מוחשי, השכל תופש צורות מופשטות והמציאות היתה רק צורות מופשטות. (עיין בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית כמדומני ברשימה 66, זה ברשימות על אבן סינא שם ואפשר למצוא לפי התגיות שהשתמשתי בהן כמו מפתח לנושאים החשובים).

.

נביא בעל מעלה גבוהה שהדמיון שלו זך מאוד, הצורה מצטיירת בדמיונו כמו שהיתה מצטיירת בחומר אם היתה מתגשמת בחומר. צורת השכל הנבדל היא צורת עשר הספירות היתה מצטיירת בדמיונו כאדם ממש, אדם מוחשי, שאפשר לראות אותו ולא לדעת אם הוא אדם ממש או דמות של חלום נבואי. וכמו שכתב רש"י על קללת אלהים תלוי שצורת תואר אדם היא צורת הגילוי העליון של האלוה היא צורת השכל הנבדל שהיא צורת אילן הספירות.

מי שדמיונו לא זך כל כך, יראה את הצורה כשהיא קצת מלובשת בחומר אבל לא לבוש גמור כמו בחומר ממש ועדיין ניכר עליה שהיא מופשטת. יש סיפורי דמיון על רוחות רפאים שנראות כמו דמות חצי שקופה שהולכת בלי להשמיע קול צעדים ועוברת דרך קירות וכיו"ב. זה דוגמה לתפישה בדמיון של צורה שלא באופן דומה לגמרי להתלבשות בחומר ממש (כמובן ראיית מלאך של נביא היא לא כמו המעשיות הבדויות על רוחות רפאים, זה רק משל לשבר את האוזן במה שהיא יכולה לתפוש. אם נראה דמות של רוח רפאים וודאי ניבהל מאוד, וכך יש הנביא לפעמים נבהל אם הוא משיג צורה שרק באופן חלקי מתגשמת בדמיונו לתואר חיצוני. כשיש חוסר שלמות בדמיונו של הנביא הצורה יכולה להצטייר בדמיונו על דרך משל וכמו להבת אש). כשאומרים על נביא שראה מלאך הכוונה שראה אדם באופן כזה שניכר בו שהוא מופשט ואינו לגמרי כמו אדם ממש. 'מלאך' פירושו צורה מופשטת מחומר. הכוונה שהדמיון רואה עליה שהיא מופשטת במידת מה. 'אדם' פירושו צורה שנראית כמלובשת לגמרי בחומר ולא ניכר עליה שום בחינה של מופשטות. לכן אברהם ראה אנשים ולוט ראה מלאכים.

אחרי שצורה פעלה את פעולתה בעולם היא חדלה מלהיות גלויה להשגת הנביא ודמיונו, ולכן הוא כבר תופש אותה כמופשטת גם אם דמיונו זך, עד שנעלמת לגמרי מהשגתו.

.

.

אם אותו נביא כשהוא באותה מדרגה, או אפילו שני נביאים שהם באותה מדרגה, ופעם ראו מלאך כאדם ופעם אחרת ראו מלאך כמלאך, הפעם שראו מלאך כמלאך היא השגה יותר גבוהה. ראייה של מלאך כאמור היא ראיית תואר אדם רק לא ממש כמו אדם מגושם בחומר אלא באופן שניכר עליו שהוא יותר מופשט מאדם בחומר. מה שהמלאך מצטייר בדמיון הנביא באופן שניכר שהוא מופשט מורה על כך שההצטיירות אינה שלמה. וזה משום שהצורה עליונה יותר ומופשטת יותר, ולכן יותר קשה לה להצטייר.

למשל אם שני אנשים מרימים משא ואחד מהם מתעייף יותר אפשר לומר שהוא חלש יותר מחברו. אבל אם ידוע שהם בכח שווה, אז זה שהתעייף זהו משום שמשאו כבד יותר.

לכן יש גם צד שראיית מלאך כמלאך היא מעלה יותר גבוהה מראיית מלאך כאדם.  ולקמן ב' מ"ה כתב במעלות הנבואה שיש בהן חילוקים רבים ועמוקים ושם אכתוב מה שיאיר ה' עיני.

.

.

.

.

"ואין במה שזכרו אריסטו גם כן דבר שיחלוק בזה העניין על התורה; אבל אשר יחלוק עלינו בזה כולו, היותו מאמין אלה הדברים כולם קדומים, ושהם עניינים מחויבים ממנו יתעלה כן. ואנחנו נאמין שכל זה נברא, ושהשם ברא השכלים הנפרדים, ושם בגלגל כח התשוקה להם, והוא אשר ברא השכלים והגלגלים, ושם בהם אלו הכחות המנהיגות; בזה נחלוק עליו."

יש כאן כפילות בלשון:

"ושהשם ברא השכלים הנפרדים, ושם בגלגל כח התשוקה להם"

"והוא אשר ברא השכלים והגלגלים, ושם בהם אלו הכחות המנהיגות"

הרמב"ם בכל מקום מדגיש שמה שהוא אומר על הבריאה אין זה כשיטת המדברים. אצלם כל פרט בעולם נברא באופן ישר מהבורא, לא על ידי אמצעי. לכן הבורא אינו אחד פשוט כי יש לו רצון ופעולה על כל פרט בבריאה, וגם אין מהלך שכלי בבריאה ואין חיבור שכלי בין האדם לבורא.

כאן הוא אומר יותר מזה, הוא מבאר שהבריאה לפי התורה היא באופן של יש מאין.

כח התשוקה שהבורא שם בגלגל נובע מההעדר.

כתבתי כבר במכה מקומות שהמשל בזה הוא כמו ילד שגדל באי בודד בלי שום אדם וחיה, וכשהוא גדל הוא מרגיש תחושה נעימה שאנו יודעים שהיא דומה למגע יד רך, או תחושה נעימה שאנו יודעים שהיא דומה לשמיעת קול אוהב. והילד לא יודע למה זו דומה אבל מרגיש את התחושות האלה, ואם הוא חכם גדול הוא יכול להבחין בין התחושות ולראות איזו גדולה מחברתה ואיזו דומה יותר לחברתה ואיזו נולדת מחברתה וכל כיו"ב. הוא לא יודע שום דבר על הוריו ולא הגיע אליו שום דבר מהם, ורק ההעדר, כלומר החסרון והגעגוע, מציירים לו את דמות הוריו.

כך הבורא צמצם מקום פנוי של העדר, ומההעדר על ידי החסרון והגעגוע הצטיירו צורות אצל הנבראים. שאין להם השגה בבורא עצמו כלל ועיקר אבל ההעדר יצר אצלם בבואה של הבורא עצמו ועל ידה הם אוהבים אותו, כמו שאותו ילד אוהב את הוריו על ידי הצורות שחסרונו צייר לו.

כך מצד אחד הבורא נמצא בבריאה וכל מה שבבריאה זה הוא, כי כל אותן צורות של געגוע הן הוא עצמו, ויחד עם זה הוא נבדל לחלוטין ואינו מושג כלל.

יש בבריאה שני פנים, יש פן שהיא אין גמור, כי הוריו של הילד לא נמצאים כלל על האי, ובלעדיהם הכל רק העדר מוחלט. ומצד שני הם נוכחים בהעדר עצמו ומבחינה זו הם נמצאים והאי הוא יש. זה עניין בריאת העולם יש מאין. הצמצום הוא ה'אין', ההעדר, ומהאין הצטיירו הצורות ונעשה 'יש'. ה'אין' עצמו נתפש כ'יש'. זה לא שהאין הוליד משהו אחר ממנו שהוא היש, אלא האין בעצמו כמו שהוא בלי שהוא משתנה יכול להיתפש כיש, והתפישה הזו היא בריאת היש שנקראת חכמה על שם שהיא תפישת חכמה של המשיג ולא מציאות חדשה, בראשית ברא פירושו בחכמה ברא וכמו שכתב הרמב"ן בראשית א א. ולכן אמרו שחכמה היא כח מה, היא לא משהו אלא רק תפישה.

המציאות של כל העולם היא הגעגוע שבא מההעדר, לכן הווייתו של העולם היא רק בתנועה, והתנועה היא תנועת הכיסופים והתשוקה לבורא. הכיסופים ואין בלתם הם עצם ממשות המציאות.

אנו חושבים שבסדר ההוויה קודם יש עצם א' ואחר כך עצם ב' ורק אחר כך ייתכן שיהיו כיסופים שעצם אחד נכסף לשני. אבל באמת בסדר ההוויה הכיסופים כשלעצמם קודמים. עוד לפני שיש מי שנכסף למי. כי ההוויה מתחילה בצמצום, בהעדר, בכיסופים כשלעצמם, ומזה נולד מציאות הצורות שמצטיירות כגעגוע, ומזה נולדים העצמים שהם אותן צורות שנתפשות כאילו הן מציאות ממשית.

.

לשון האר"י על הצמצום (ספר עץ חיים שער א ענף ב):

"דע כי תחלת הכל היה כל המציאות אור פשוט ונקרא אור א"ס ב"ה [אין סוף ברוך הוא] ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי אלא הכל היה אור א"ס וכשעלה ברצונו להאציל הנאצלים ולברוא הנבראים לסיבה נודעת והוא ליקרא רחום וחנון וכיוצא ואם אין בעולם מי שיקבל רחמיו ממנו איך יקרא רחום וכן על דרך זה שאר הכנויים הנה צמצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז האמצעי אל הסביבות והצדדים ונשאר חלל בנתיים. וזה היה צמצום א' [אחד] של המאציל העליון וזה המקום חלל עגול בשוה מכל צדדין עד שנמצא עולם האצילות וכל העולמות נתונים תוך עגול זה ואור א"ס [אין סוף] מקיפו בשוה. והנה כאשר צמצם עצמו אז דרך צד א' [אחד] מן החלל המשיך דרך קו א' ישר דק כעין צנור אור א' הנמשך מן הא"ס אל תוך החלל וממלא אותו אבל נשאר מקום פנוי בין האור שבתוך החלל ובין אור הא"ס המקיף את החלל שאל"כ יחזור הדבר לכמות שהיה ותחזור ותתחבר האור הזה שבתוך החלל עם הא"ס כבראשונה יחד וע"כ לא נתפשט ונמשך האור רחב אל תוך החלל רק דרך קו א' דק לבד ודרך קו הזה נמשך ויורד אור א"ס אל תוך החלל העגול שהוא הנאצל ועי"כ מתדבק המאציל בנאצל יחד." 

עד כאן לשונו.

הקו האחד הישר כעין צינור הוא הצורות שמצטיירות מתוך הגעגוע. כמו מה שהילד הבודד מצטיירות אצלו דמויות אמו ואביו מתוך געגועיו.

.

.

הילד אחרי שהוא מרגיש את התחושות מתוך חסרונו, יכול לייחס להן מציאות. הוא לא יודע שהוריו קיימים במקום אחר וכאן באי הזה הם נעדרים. הוא רק יודע שאותן תחושות נעימות קיימות, ומבחינתו הן קיימת ממש. לא כגעגוע להורים רחוקים אלא כמשהו שקיים כאן ועכשיו שהוא מציאות ויש בפני עצמו. הוא אל ראה מעולם את הוריו ויכול שלא להרגיש שום געגוע ועצב, אלא רק שמחה וסיפוק ומלאות מאותן תחושות נעימות שפוקדות אותו. רק אם הוא עדין נפש ומתבונן הוא יכול לתפוש שיש כאן מאחרי ההנאות וה'יש' געגוע סתום, למשהו לא נודע שמעבר לכל זה.

.

.

אחרי בריאת הצמצום וההעדר והתשוקה, יש התגשמות של ההעדר שנדמה כאילו הוא יש וקיים בפני עצמו. ועבודת האדם ללמדו להשיג שהיש הוא לא יש בפני עצמו ואין לו קיום וממשות כלשעצמו, אלא הוא רק זיו של משהו עליון נעלם. ומזה משיג שיש לו הורים קיימים מעבר לים והוא פונה לשם ומזה מגיע לשייכות איתם באמת. כי שהוא יודע איפה הם ושהם קיימים באמת שם, הם גם יודעים שהוא יודע, הם צופים עליו משם, וליבותם מתקשרים זה לזה.

.

.

"ושהשם ברא השכלים הנפרדים, ושם בגלגל כח התשוקה להם"

זה בריאת ההעדר הוא התשוקה. השכל הנבדל העליון הוא ההעדר הגמור, שזהו החומר הראשון, והגלגל העליון הוא התשוקה שבו, תפישת ההעדר. שזה החומר, והגלגל הוא בחינת החומר שיש בהעדר שהאו השכל הנבדל. וכל זה בגדר 'אין'

.

"והוא אשר ברא השכלים והגלגלים, ושם בהם אלו הכחות המנהיגות"

כאן מדבר על התהפכות האין להיתפש כיש. השכלים והגלגלים ביחד יש בהם כוחות שמנהיגות את העולם, כלומר התנועה של הגעגוע וההעדר שבהם שהיא המציירת צורות, היא מציירת את הצורות בעולם התחתון דרך השכל הפועל, ושם הם כבר נתפשות כ'יש'.

.

.

כשהרמב"ם אומר איך היא אמונתנו בבריאת העולם, שלא כפילוסופים שבזמנו שנקראו שיטת אריסטו, לא די שיאמר בריאה, כי זה גם המדברים הכופרים אומרים, אלא הוא מבאר מה פירוש 'בריאה'. איך ייתכן בריאה בלי שזה פוגע באחדות השם ופשטות אחדותו ואיך הבריאה היא לא מחוץ לאחדותו וכו'.

 

אודות nirstern

http://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 44 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – חלק ב פרק ו, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s