47 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – חלק ב פרק ט

חלק ב פרק ט

המשך עניין הגלגלים, יותר עמוק מהקודם

פרק ט

"כבר בארנו לך (לעיל פ"ד) שמספר הגלגלים לא דוקדק בזמן אריסט"ו, ושהמונים הגלגלים בזמננו תשעה, אמנם מנו הכדור האחד הכולל גלגלים רבים וחשבוהו לאחד, כמו שהתבאר למי שעיין בחכמת התכונה. ולזה לא תרחיק עוד מאמר קצת החכמים (חגיגה יב ב): "שני רקיעים הם, שנאמר: 'הן לה' אלוהיך השמים ושמי השמים'". כי אומר זה המאמר – מנה כדור הכוכבים כולם אחד; רוצה לומר, הגלגלים אשר בהם כוכבים; ומנה כדור הגלגל המקיף אשר אין כוכבים בו כדור שני, ואמר: "שני רקיעים הם".

ואני אקדים לך הקדמה, נצטרך אליה בעניין כוונתנו בזה הפרק, והיא זאת: דע, כי גלגל נוגה וכוכב יש מחלוקת בהם בין הראשונים מאנשי הלמודים, אם הם למעלה מן השמש או תחת השמש, מפני שאין שם מופת יורנו על סדור שני הכדורים האלו. והיה דעת הראשונים כולם, שכדורי נגה וכוכב – למעלה מן השמש; ודע זה והבינהו מאוד. ואחר כך בא בטלמיוס והכריע היותם מתחת, ואמר שהוא הנאות בעניין הטבעי, שיהיה השמש באמצע, ושלושה כוכבים למעלה ממנו ושלושה תחתיו. ואחר כך באו אנשים האחרונים ב"אנדלוס", חכמו בלמודים מאד, וביארו לפי הקדמות בטלמיוס כי נגה וכוכב למעלה מן השמש. וכבר חיבר בזה אבן אפלח האשבילי, אשר התחברתי עם בנו, ספר מפורסם. אחר כך השתדל בזה העניין הפילוסוף המעולה אבובכ"ר בן אלצאי"ג, אשר קראתי עם אחד מתלמידיו, והראה אפני ראיות, כבר העתקנום ממנו, ירחיק בהם שיהיה נגה וכוכב למעלה מן השמש. אבל זה אשר זכרו אבובכ"ר הוא ראיית הרחקת זה, לא ראיית מניעתו. סוף דבר, יהיה העניין כן או לא יהיה, הנה הראשונים כולם היו מסדרים כוכב ונגה למעלה מן השמש, ולזה היו מונים הכדורים חמשה: כדור הירח הסמוך לנו בלא ספק, וכדור השמש אשר הוא למעלה ממנו בהכרח, וכדור החמשה כוכבים הנבוכים, וכדור הכוכבים העומדים, והגלגל המקיף בכל, אשר אין כוכב בו. ויהיה מספר הכדורים המצויירים, רוצה לומר: כדורי הצורות אשר בהם כוכבים, כי כן היו הראשונים קוראים הכוכבים "צורות", כמו שהוא מפורסם בספריהם. יהיה מספרם ארבעה כדורים: כדור הכוכבים העומדים, וכדור הכוכבים הנבוכים החמישה, וכדור השמש, וכדור הירח; ולמעלה מכולם גלגל אחד חלק, אין כוכב בו.

וזה המספר הוא אצלי שורש גדול מאד לעניין עלה בדעתי, לא ראיתיו לאחד מן הפילוסופים בביאור, ואולם מצאתי בדברי הפילוסופים ודברי החכמים דברים העירוני על זה. והנני אזכרהו בזה הפרק ואבאר הענין:"

.

.

(דברי כאן מבוססים על ההקדמות והיסודות שכתבתי בפרק הקודם, ולא יובנו בלי ללמוד מקודם את מה שכתבתי על פרק ח.)

לעיל ב' ד' כתב:

"ולא גזר אריסט"ו ולא זולתו שמספר השכלים עשרה או מאה, אבל זכר שהם על מספר הגלגלים, עד שהיו חושבים בזמנו שהגלגלים חמישים. ואמר אריסט"ו: אם העניין כן, השכלים הנפרדים גם כן חמישים; כי היו הלימודים בזמנו מעטים ולא היו שלמים – והיו חושבים שכל תנועה צריכה גלגל, ולא היו יודעים שמנטיית הגלגל האחד יתחדשו תנועות נראות רבות; כאילו תאמר, תנועת האורך, ותנועת הנטיה, והתנועה הנראית גם כן בעגולת האופק ברוחב המזרחיים והמערביים. ואין זה כוונתנו, ונשוב אל מה שהיינו בו.

אמנם מאמר האחרונים מן הפילוסופים שהשכלים הנפרדים עשרה, מפני שהם מנו הכדורים שיש בהם כוכבים, והמקיף; ואף על פי שבקצת הכדורים ההם גלגלים רבים. והכדורים במספרם תשעה, המקיף בכל, וגלגל הכוכבים העומדים, וגלגלי השבעה כוכבים. והשכל העשירי – הוא השכל הפועל"

עד כאן לשונו.

גם בזמן אריסטו ידעו שיש ירח, שמש, חמשה כוכבי לכת (כוכב, נוגה, מאדים, צדק, שבתאי) וגלגל כוכבי השבת.

(אריסטו מדבר על גלגל כוכבי השבת כעל הגלגל החיצון. רק מזמן תלמי ידוע לנו שכתוב בפירוש שיש גלגל נוסף שמקיף את גלגל כוכבי השבת והוא גלגל שאין בו כוכב כלל, ותפקידו לפי תלמי (לא בדקתי באלמג'סט בפנים ורק ראיתי מלומד שכתב כך בשמו) הוא להעביר את התנועה היומית מגלגל כוכבי השבת לשאר הגלגלים הפנימיים. אלפראבי כתב גם כן שיש גלגל בלי כוכבים שמקיף את גלגל כוכבי השבת והוא הגלגל החיצון וכך כתב הרמב"ם. אבן רושד חלק על אלפראבי בזה וכתב שגלגל כוכבי השבת הוא החיצון וכמו שכתוב באריסטו לפי פשוטו.)

הידיעה הזו לא קשורה כלל למספר הגלגלים, שהרי לכל כוכב יש כמה גלגלים וכמו שהתבאר בפרק לעיל.

האסטרונומים המאוחרים סברו שיש יותר מעשרה גלגלים, רק החליטו לכלול את כל הגלגלים שמניעים את אותו כוכב, להחשיבם לגלגל אחד.

לפי הרמב"ם הגלגל החיצון אין בו כוכבים והוא עדיין נחשב לגלגל בפני עצמו. כל גלגל נע כי יש לו נפש משלו, הוא חי חיים משלו, ויש לו שכל משלו ותשוקה משלו והשגה משלו ששונה מהשגת גלגלים אחרים. הגלגל הוא גוף עם נפש וחומר. גלגל שיש בו כוכב, הכוכב הוא חלק מהגלגל עצמו, הוא לא עצם נפרד.

נניח שיש עדר של חמישים וחמישה צבאים, ורק לעשרה מהם יש קרניים, האם נאמר שיש כאן רק עשרה צבאים? באותו אופן אין טעם לומר שיש רק תשעה גלגלים בגלל שיש רק תשעה כוכבים (אם נחשיב את כוכבי השבת לכוכב אחד ונמנה את הגלגל המקיף שאין בו כוכבים).

מספר הגלגלים רב ויש בו מחלוקות והוא משתנה במהלך הדורות ככל שהתצפיות והחשבונות מתקדמים, וגם בזמן הרמב"ם היו בו מחלוקות והוא היה רב יותר מעשרה בוודאי. הידיעה שיש שבעה כוכבי לכת וגלגל כוכבי השבת אינה משתנה, אלה עובדות מוסכמות ומפורסמות. בזמן אריסטו אמרו שיש מספר רב לא מדוקדק של גלגלים, למשל חמישים וחמש, ובזמננו (של המורה נבוכים) מנו תשעה גלגלים. ההבדל בין הזמנים אינו בכך שיש יותר ידע אסטרונומי, אלא ההבדל הוא בהחלטה בלבד. אריסטו לא החליט למנות לפי הכוכבים אלא מנה לפי הגלגלים, ובזמן הרמב"ם החליטו למנות לפי מספר הכוכבים. חז"ל החליטו החלטה אחרת ולפיה מנו רק שני רקיעים. זה לא נבע מהבדל בידע האסטרונומי.

.

הרמב"ם אומר כעובדה פשוטה שיש גלגל תשיעי שהוא החיצון ואין בו כוכבים. כאן הוא מייחס לחז"ל את הדעה אודות הרקיע החיצון שאין בו כוכבים. והרי שזה לא גילוי חדש של תלמי (הוא פתולומיאוס הוא בטלמיוס) אלא היה ידוע מקדם (אמנם תלמי היה בזמן המשנה אבל דברי חז"ל בזה כל זמן שלא נאמר אחרת הם מסורת מדורות קדמונים ולא דברים מחודשים מתקופתם), ולכאורה היה להקשות למה אצל אריסטו הגלגל של כוכבי השבת הוא החיצון.

.

.

.

במו"נ לעיל א ע:

"וכן "לרוכב בערבות" – ענינו השליט על 'ערבות' – והוא הגלגל העליון המקיף בכל. ובדברי ה'חכמים ז"ל' הנכפלים בכל מקום שהם 'שבעה רקיעים' וש'ערבות' הוא העליון המקיף בכל. ולא תרחיק היותם מונים ה'רקיעים' שבעה' – ואם הם יותר – כי פעמים ימנה הכדור אחד ואף על פי שבו גלגלים הרבה כמו שהוא מבואר למעינים בענין זה וכמו שאבאר. אמנם המכון הנה – הראותם תמיד ש'ערבות' הוא למעלה מן הכל ועל 'ערבות' נאמר 'רוכב שמים בעזרך':"

עד כאן לשונו.

יש יותר משבעה גלגלים, ובכל זאת חז"ל מנו רק שבעה. הרמב"ם שם מפנה לכאן, שהוא מבאר כאן שלא מוכרחים למנות את מספר הגלגלים לפי מספרם האמיתי.

הפילוסופים המאוחרים, והכוונה לאלפראבי, מנו תשעה גלגלים בגלל שמנו כמה גלגלים כאחד כיוון שהם מניעים כוכב אחד. חז"ל לא מנו שבעה גלגלים בגלל שבעה כוכבים. הרי הם ידעו על שבעת כוכבי הלכת (ירח, שמש, כוכב, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי), ומלבדם הרי מפורש שמנו את ערבות כרקיע ובו אין כוכבים, ועוד יש את גלגל כוכבי השבת, כך שלא יתכן שהמספר של שבעה רקיעים הוא משום הכוכבים.

אכן לא ראיתי בחז"ל בשום מקום שקשרו את המספר של שבעה רקיעים עם הכוכבים.

בספר יצירה משמע שהמספר שבע הוא משום שהוא מספר שיש בו עניין מיוחד. זה לשונו:

"שבע כפולות בג"ד כפר"ת, חקק"ן חצב"ן צרפ"ן שקל"ן והמיר"ן וצר בהן ככבים בעול"ם וימים בשנ"ה ושערים בנפ"ש, ומהן חקק שבעה רקיעים ושבע ארצות ושבע שבתות, ולפיכך חיבב השביעי תחת השמים"

כלומר יש חמישים וחמשה גלגלים, שמניעים שמונה כוכבים (כוכבי השבת נחשבים לאחד) ועוד גלגל ערבות בלי כוכבים, ובכל זאת אפשר לומר שמספר הגלגלים הוא שבע כי שבע הוא מספר יפה שיש בו חביבות ומשמעות.

כלומר אפשר גם שמישהו יאמר שיש חמישה גלגלים כנגד חמישה חומשי תורה, או שלוש עשרה גלגלים כנגד מידות הרחמים או כ"ו גלגלים כגימטריא של שם הוי"ה וכל כיו"ב, ואין שום מניעה לקבוע את מספר הגלגלים באופן כזה, וזה לא שונה ממה שהחליטו לקבוע את מספר הגלגלים לתשעה מכח מספר הכוכבים. זה כמו שיש עדר שבו חמישים וחמישה צבאים ומישהו יאמר שיש בו שבעה צבאים כי שבע זה מספר חביב.

.

.

לעיל כתבתי שהכוכב הוא הבחינה בגלגל של ההשפעה למה שתחתיו. שיטת אריסטו כמו שביאר אלפראבי (באריסטו עצמו לא דובר בזה), שהשכל הנבדל משיג את מה שמעליו ומזה נולד שכל נבדל חדש שנמצא תחתיו, כמו ולד הנולד מזיווג. ויחד עם זה השכל הנבדל משיג את עצמו ומזה מתהווה הגלגל החומרי ששייך אליו. השכל שמשיג את עצמו הוא משיג את ההעדר שבו שהוא בבחינת נקבה למשפיע שמעליו ומצד עצמו אין לו משלו כלום, והעדר הוא החומר, ולכן מהשגת ההעדר נעשה חומר. וכמו שביארתי בפרק לעיל שהמציאות בשורשה מתהווה מהמדרגה והדרך של ההשגה.

גוף הגלגל הוא תפישת העדר ולכן הוא שקוף, אינו נראה. אבל גם להעדר יש מציאות משלו, והגלגל משפיע גם הוא כלפי מטה את החיות שבטבע עצמו, וכמו שביארתי לעיל א ע"ב. השכל הנבדל משפיע את השכל הנבדל שתחתיו ושרשרת השכלים הנבדלים משפיעה את הצורות עד השכל הפועל שמצייר אותן בחומר. ובמקביל יש עוד השפעה מצד הגלגל החומרי שמשפיע למטה, וזו לא מבחינת הצורה אלא מבחינת החומר, שבחומר יש חיות משלו לנוע להכין את עצמו לקבל את הצורה, ועיין לעיל א' ע"ב שנתבאר כל זה באורך. הבחינה של השפעה למטה גורמת לכך שיש בגלגל כוכב. אם יש כמה גלגלים שמניעים כוכב אחד, כנראה הם משפיעים למטה כאחד ולכן מונים אותם כגלגל אחד. זה ההסבר של שיטת הרמב"ם שיש תשעה גלגלים.

ויש לעיין למה הרמב"ם הכריע כמו אלפראבי שיש תשעה גלגלים ולא כמו חז"ל שיש שבעה גלגלים. במשנה תורה הרמב"ם כותב את התורה שבעל פה המסורה לנו מהר סיני, והיה לו לכתוב כמו מה שאמרו חז"ל בכל המקומות שיש שבעה גלגלים, או כמו שאמרו במאמר שהביא בפרקנו שיש שני רקיעים. או אם רצה לכתוב לפי חכמת הטבע והמדע היה לו לכתוב שיש חמישים וחמישה גלגלים שכך היא האמת לפי התצפיות והאסטרונומיה. ולמה הכריע בהלכות יסודי התורה פרק ג לכתוב שיש תשעה גלגלים עיקריים (ועוד תשעה גלגלים יוצאים מהמרכז, ועוד שמונה אפיצקלים, וכמו שביארתי לעיל א ע"ב).

.

.

לפי הרמב"ם שיש תשעה גלגלים וגלגל ערבות הוא אחד מהם אע"פ שאין בו כוכב, יש לשאול, הרי יש עוד הרבה גלגלים שלא נמנו כי אין בהם כוכב, ולמה את ערבות כן מנו למרות שאין בו כוכב. מה ההבדל בינו לבינם.

אלא הביאור שהגלגלים שאין בהם כוכב משפיעים כלפי מטה, רק לא משפיעים בעצמם את השגתם שלהם אלא משתתפים בסיוע בהשפעה של גלגל אחר וזה מצטייר בחומר כהשתתפות בהנעת הכוכב ששייך אליו.

אבל גלגל ערבות לא משפיע כלל כלפי מטה, ולכן אין בו כוכב. הטעם בזה שהוא מצד עולם האצילות. בעולם האצילות אין חילוק בין הבורא לנבראים, כי עניינו הוא המחשבה והרצון שהיו אצל הבורא לפני הבריאה, שמכוחם החליט ברצונו החופשי לברוא. המושג של לפני ואחרי לא שייך לכאן כי הכל הוא בנצח, אבל הכוונה שהרצון החופשי שממנו נבעה הבריאה הוא עצמו נבע מעצמות הבורא ושם כבר היה קיים במחשב הכל מה שייברא, וזה אחד עם הבורא וכמובן שיש לבאר באורך אייך יתכן שזה אחד והרי הבורא הוא פשוט ואין בו שום הרכבה. זה סוד מעשה מרכבה להבין איך האחדות הפשוטה המוחלטת אינה בסתירה כלל עם הריבוי של הנבראים, והריבוי של הנבראים לא פוגם במאומה בשלמות האחדות הפשוטה, והאחדות הפשוטה לא פוגמת במציאות הנבראים.

מצד האצילות אין חילוק בין למעלה ולמטה, ואין השפעה מלמעלה למטה, ומזה נתהווה שאין בו כוכב. מה שאין בו כוכב הוא מעלה גדולה מאוד, כי חסרון הכוכב הוא משום ששם האחדות גמורה ופשוטה ואין משהו מחוץ לבורא שאליו יש להשפיע. לכן הוא נקרא ערבות שאין בו מאומה, כמו ערבה שאין בה לא הר ולא בקעה, וזה שייך ללשון עריבה שהיא קערה גדולה, כלי קיבול, דהיינו העדר. זה יותר מהשפעה, זו אחדות מוחלטת.

.

.

מצד זה מנו שני רקיעים, 'אין' שהוא ערבות, ו'יש', שהוא כל שאר הגלגלים, שהעולם נברא יש מאין.

.

.

מה שאריסטו כתב שיש חמישים וחמישה רקיעים זהו מצד האסטרונומיה, חכמת הטבע החומרי. את הפילוסופיה (הפילוסופיה הראשונה, שאריסטו קרא לה תיאולוגיה ואחר כך קראו לה מטאפיזיקה) והתורה המספר הזה לא מעניין. זה מידע מדעי בלבד, כלומר התבנית החומרית בפני עצמה בלי התוכן הפנימי החי שלה. בפרק לעיל התבאר שיש שני מבטים על הגלגלים, האחד הוא מצד הטבע והחומר, ומצד זה כל גלגל נע בתנועה נפרדת משלו, תנועת השונה בלשונו של אפלטון. ומצד זה הארץ היא המרכז, והארץ לא נעה כלל.

ויש את המבט המופשט של הנפש האחת, ושם כל הגלגלים הם אחד גמור, הם מחוברים ונעים כגוף אחד, והארץ גם היא מסתובבת סביב הציר שכולם סובבים סביבו. והאחדות הזו נובעת מעולם האצילות ששם הכל אחד, ולכן כתב תלמי (נקרא במורה נבוכים בטלמיוס) שהגלגל החיצון שאין בו כוכבים הוא זה שמאחד את כל הגלגלים לתנועה היומית האחת של כולם.

תלמי כתב את ספרו הגדול אלמג'סט על האסטרונומיה בערך בתקופת תלמידי רבי עקיבא, ואז לא היה ניתן בשום אופן להעלות על הדעת עיסוק במדע לשם מדע, אלא המדע היה כלי להשגות רוחניות תיאולוגיות. כמו שאז אמנות לא היה מקומה במוזיאונים אלא במקדשים, וכן מוזיקה לא היתה מנוגנת באולם קונצרטים אלא בטקסי פולחן, ושירה היתה רק מזמורים דתיים כגון תהילים, וכל עיסוק מדעי תכליתו היחידה היתה להגיע לשייכות לאלוהות, כל אמונה דתית בדרך שלה. וכן כל עיסוק פוליטי היה שייך לדת ואמונה, וכך כל דבר. לעיל א' ע"ב  כתב המו"נ שכל המציאות כולה היא בעל חיים אחד שלם גדול, כלומר הכל חי. ולכן כל עיסוק בכל תחום כלפי העולם הוא בהכרח עיסוק בחיים האלה, שהם אחדותיים ומקיפים את הכל, וממילא זה עיסוק דתי.

המדע במובן שאנו מכירים התחיל רק אחרי ימי הביניים (בעולם התורה זו סוף תקופת הראשונים שאין ערוך לתורתם ביחס לתורת האחרונים. יש ראשונים גדולים יותר ופחות, וכן אחרונים, אבל ברור לגמרי שתורת הראשונים היא חפצא אחר לגמרי של תורה. כשהסתיימה תקופת הראשונים כל כמה שהאחרון יהיה גדול תורתו לא נחשבת תורה כלל ביחס לתורת הראשונים, היא מהות אחרת לגמרי), אחרי שאיבדנו בעצמנו את החיים הרוחניים ושקענו לגמרי בחומר, עד טביעה, ואיבדנו את היכולת לראות את החיים המפעמים בכל, והתחלנו להתייחס למציאות החיה שסביבנו כמו אל מכונה מתה. לכן הסקרנות המדעית בימינו היא אופן אחר של סקרנות, ילדותית ושטחית, כמו ילד שרוצה לפרק מכונה. לא כמו אדם שרוצה לממש את היותו אדם ולהשיג את החידה העמוקה של היקום. הרי ממחקר נקודה אחת קטנה מתוך המציאות, כמו שנוהגים היום במדע, אי אפשר להגיע לפתרון חידת המציאות והחיים הקיומית (כמו שכתב עליה החזון איש בתחלת אמונה ובטחון). והצד של התכליתיות, לרתום את העולם למילוי התאוות החומריות שלנו, השתלט מאוד על העיסוק המדעי.

.

.

.

מה שאמרו חז"ל שהביא המו"נ בפרקנו שיש שני גלגלים, היא אותה אמירה שהביא לעיל א' ע' שיש שבעה גלגלים.

חז"ל וודאי דיברו מצד האחדות והנפש האחת כמו שביארתי בפרק לעיל. הם דיברו על זיווג. הזיווג הוא בין עולם האצילות לעולמות הבריאה יצירה ועשייה. גלגל ערבות שאין בו כוכבים הוא האצילות, האחדות המוחלטת הפשוטה בלי שיש שום יציאה ממנה ואין משפיע ומקבל. שאר כל הגלגלים הם נבראים שיש להם בחינת מציאות משל עצמם והם מקבלים שפע מלמעלה, שפע שגורם למציאות של כוכב.  סוד מעשה מרכבה הוא שהאחדות הפשוטה לא סותרת כלל את מציאות הנבראים, ומציאותם לא סותרת אותה. ומזה מתאפשר שיהיו נבראים שנמצאים בפני עצמם. סוד מעשה מרכבה יש לו קיום רק כשהוא בזיווג גמור עם האחדות המוחלטת שאין בה יציאה של נבראים החוצה, שהיא עולם האצילות. כך שקיום העולם הוא הזיווג בין הגלגל החיצון, ערבות, לבין כל שאר הגלגלים, וזהו שאמרו שיש רק שני גלגלים. שניים פירושו זיווג.

המציאות הנפרדת של הנבראים היא כלי להכיל את גילוי האחדות המוחלטת, ובזה קיומה. לכן זה זיווג, שהמציאות של הנבראים יונקת את מציאותה מהאחדות המוחלטת של האצילות שהיא ביטול מוחלט. השפעת מציאות ממי שיש לו למי שאין לו זהו הזיווג. כל זה לא יכול להיות מובן בציור אלא רק במילים (כמ"ש לעיל א נ שצריך להבין בצירו בשכל החי, הנפש השכלית, הלב, ולא רק במילים), כי כדי להבין איך ייתכן שהמציאות הנפרדת של הנבראים היא כלי לאחדות הפשוטה המושלמת ואין כאן סתירה בין האחדות למציאותם, צריך להבין את סוד מעשה מרכבה וזה לא בכוחנו.

.

.

המספר שבע עניינו זיווג. הרמב"ם יעסוק בפרק הבא הרבה במספר ארבע. ארבע עניינו הוא כמו של עשר. האחד הוא נקודת ההתחלה, שתים הוא יציאה של נבראים למציאות משלהם, שלוש הוא מה שהסתירה בן האחדות הפשוטה של הבורא לבין המציאות העצמית של הנבראים לא מייד משמידה אותם אלא המציאות ממשיכה להתקיים עם הסתירה. וארבע האו חזרה לאחד, כלומר סוד מעשה מרכבה, שהמציאות של הנבראים לא רק שיכולה להתקיים עם הסתירה, אלא שבכלל אין סתירה. ולכן באמת הסתירה לא מחריבה. הארבע הוא הגילוי של הפנימיות של השלוש. למה באמת ייתכן שלוש, שהמציאות תימשך ביחד עם הסתירה, הרי הסתירה אמורה להחריב את האפשרות שתהיה מציאות, זו קושיא על השלוש, ופתרונה הוא הארבע שמגלה שאין בכלל סתירה על ידי השגת סוד מעשה מרכבה.

השלוש הוא פשט התורה וקיום המצוות, התורה היא בחינת יעקב שהוא שלישי, והיא אוריין תליתאי וכו', עיין מסכת שבת פ"ח א'. והארבע הוא סוד פנימיות התורה.

האחד הוא ספירת כתר, השתיים ספירת חכמה, השלוש ספירת בינה, והארבע הוא כל שבע הספירות מחסד עד מלכות. אם את שבע הספירות האלה סופרים אחת אחת ולא כולן ביחד, אז המספר הוא עשר, שזהו עשר הספירות.

הרביעי, שהוא אחד שבא אחרי האחד והשתיים והשלוש שכל אחד מהם הוא אחד, הוא זיווג, בין האחדות הפשוטה המוחלטת של הבורא לבין המציאות של הנבראים. זיווג הוא כמו הסנה בוער ואיננו אוכל. עזה כמוות אהבה ועדיין האוהבים נשארים חיים. יש ביטול מוחלט שמבטל כל מציאות פרטית נפרדת, עד מוות גמור של מציאות נפרדת פרטית, וביחד עם זה המציאות הפרטית עדיין קיימת והזיווג נמשך, שהרי ללא מציאות פרטית לא היה זיווג כי זיווג צריך שניים.

לכן לפעמים הארבע הוא שבע. כי שבע הוא זיווג. שש הוא מלשון ששון, שהחתן שש על הכלה. ישיש עלייך אלוהייך כמשוש חתן על כלה. כי החתן עניינו התפשטות, ושש הם ששת הצדדים של ההתפשטות, למעלה ולמטה ימין ושמאל קדימה ואחורה. לכן החתן הוא שש, והכלה היא השביעי, שהיא נקודת האמצע. שבה יש לצדדים קיום. השש הם ספירות חסד גבורה תפארת נצח הוד ויסוד, ויסוד הוא השישי והוא כנגד האיבר של הזכר ששש אל הכלה, והשביעית היא ספירת מלכות שהיא הכלה.

מצד זה אמרו חז"ל שיש שבעה רקיעים, כי שבעה הוא זיווג וכן שניים הם זיווג, וזה כמו ארבע ועשר שהם עניין אחד.

.

את הסוד הרמב"ם לא כותב במשנה תורה, ובמורה נבוכים רק רומז עליו ברמז דק. מצד הנגלה של התורה יש את המציאות הנבראת ויש את המשפיע מלמעלה שמשפיע עליה שפע מציאות. זה עניין המספר שלוש, והמספר של תשע גלגלים הוא מצד ההשפעה שלהם והוא שלוש פעמים שלוש ולכן נקט בו. והמספרים של שתיים ושבע הם מצד הפנימיות שזה לא רק משפיע ומושפע אלא זיווג של התאחדות מוחלטת, של התבטלות גמורה שהיא מוות ואיכול ועם זה הסנה בוער ואיננו אוכל, שזה הסוד.

.

.

.

ההוויה היא חידה, היא בלתי אפשרית. הנבראים מצד עצמם הם אפשרי מציאות, אין להם מציאות מוכרחת מוחלטת שיכולה לעמוד בפני עצמה. הם צריכים לקבל שפע מציאות תמידי מאמיתת הימצאו של מוכרח המציאות, האלוה. אבל האלוה לא ייתכן שישפיע מציאות לנבראים, כי מבחינתו אין שום דבר חוץ ממנו, הוא אחד פשוט לגמרי, אין לו למי להשפיע כי אין זולתו. התיאור של זה, של העובדה שבכל זאת זה קורה ומתקיים וחי, למרות שזה בלתי אפשרי, זהו המספר שלוש, הוא התורה הנגלית שהיא אוריין תליתאי.

ההבנה של זה היא המספר ארבע והיא סוד. ההבנה גורמת למבין להיות בעצמו בזיווג גמור, בהתאחדות גמורה עם בוראו. להשיג אותו ככל שניתן לנברא ומכח זה ללכת בדרכיו. לכן זו התכלית של האדם בחייו.

כלומר שהמספר ארבע הוא סוד ההוויה. ההוויה היא שם הוי"ה שנקרא "שם בן ארבע אותיות". כתוב ש"בן" כאן פירושו מלשון בינה, להבין. לימוד שם הוי"ה פירושו להבין את המספר ארבע. לכן במעשה מרכבה של יחזקאל מדובר על המספר ארבע.

כשהרמב"ם מדבר כאן ובפרק הבא על המספר ארבע כוונתו לשם הוי"ה בן ארבע אותיות.  לימוד שם הוי"ה. "וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ יְהוָה". "כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי. יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ. טז אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי"

כל זה משום שיודע שמו הוא באחדות איתו, ומכח האחדות לא יתכן שיאונה לו כל רע.

וכמו שכתב לקמן ג נא:

"והנה נגלה אלי עיון נפלא מאד, יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלהיות. והוא שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה, כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו. והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהשם קצת עתים, תהיה ההשגחה בו בעת חשבו בהשם לבד

[…]

ואח״כ נתן טעם לזאת השמירה הגדולה, ואמר כי הסבה בזאת השמירה הגדולה באיש הזה, כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי (תהלים צא יד), וכבר בארנו בפרקים הקודמים שענין ידיעת השם היא השגתו, וכאלו אמר זאת השמירה באיש הזה היא בעבור שידעני וחשק בי אח״כ. וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב וחושק, כי הפלגת האהבה עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב ההוא, הוא החשק.

וכבר בארו הפילוסופים כי הכחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המדות, וכל שכן זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחשק השם יתעלה. כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחת הליחות הגופניות, כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שהשיג, עד שכשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף אז בעת ההנאה ההיא."

.

.

.

.

"דע, כי גלגל נוגה וכוכב יש מחלוקת בהם בין הראשונים מאנשי הלמודים, אם הם למעלה מן השמש או תחת השמש, מפני שאין שם מופת יורנו על סדור שני הכדורים האלו. והיה דעת הראשונים כולם, שכדורי נגה וכוכב – למעלה מן השמש; ודע זה והבינהו מאוד. ואחר כך בא בטלמיוס והכריע היותם מתחת, ואמר שהוא הנאות בעניין הטבעי, שיהיה השמש באמצע, ושלושה כוכבים למעלה ממנו ושלושה תחתיו."

כשהמורה נבוכים כותב: "ודע זה והבינהו מאוד" הוא אומר שיש כאן סוד עמוק.

.

בהלכות יסודי התורה פרק ג הרמב"ם מנה את סדר כוכבי הלכת לפי בטלמיוס (הוא תלמי):

"גלגל הקרוב ממנו הוא גלגל הירח והשני שלמעלה ממנו הוא גלגל שבו הכוכב הנקרא כוכב וגלגל שלישי שלמעלה ממנו שבו נוגה וגלגל רביעי שבו חמה וגלגל חמישי שבו מאדים וגלגל ששי שבו כוכב צדק וגלגל שביעי שבו שבתי וגלגל שמיני שבו שאר כל הכוכבים שנראים ברקיע וגלגל תשיעי הוא גלגל החוזר בכל יום מן המזרח למערב והוא המקיף ומסבב את הכל"

.

.

אפלטון בטימיאוס עמ' 39 כתב שהסדר הוא הירח, השמש, אחרי השמש נוגה וכוכב (כוכב חמה, מרקורי), ועוד שלושה כוכבי לכת, שמוסכם שסדרם הוא מאדים צדק ושבתאי.

(אפלטון הזכיר את נוגה לפני כוכב, אבל יש בקדמונים מחלוקת לא מוכרעת האם נוגה מתחת לכוכב או שכוכב מתחת לנוגה. הרמב"ם כאן כתב "נוגה וכוכב", ובהמשך הפרק כתב "כוכב ונוגה". ואפשר שבא לרמוז שהעניין הזה לא מוכרע)

זו דעת הקדמונים שהרמב"ם מזכיר כאן. הרמב"ם כאן נוקט כשיטת אפלטון, ואילו בהלכות יסודי התורה כתב כמו בטלמיוס.

.

.

הרמב"ם בהמשך פרקנו עומד על כך שהגלגלים שיש בהם כוכבים נקראים הגלגלים המצויירים כי הראשונים היו קוראים לכוכבים צורות. בוודאי יש צורך מיוחד להזכיר עניין זה, שהרי אין כוונת המורה נבוכים לספר סתם כל מיני ידיעות היסטוריות.

הראשונים שהוא מתכוון אליהם כאן הם אותם ראשונים שאמר לעיל שאמרו שהשמש מעל הירח ומתחת לנגה וכוכב, וזהו אפלטון. וזה לשונו בטימיאוס עמ' 40:

2019-06-23 21_51_55-אפלטון ליבס כרך ג - PDF-XChange Editor

.

.

הציור שבשמיים הוא ציור שלם, שמספר על הנצח. הכוכבים הם צורות בכך שהם דומים לנצח. לכן הם גם משפיעים מציאות כי בעולמנו צורה פירשה מציאות, שהרי גילוי כבודו של הבורא הוא הוא ההימצאות. הציור שבשמיים כולל גם את הארץ. כי מה שקיים בארץ הוא ציור שלם בפני עצמו ומה שקיים בשמיים הוא ציור שלם בפני עצמו בדרך אחרת של ציור. ובציור השמיימי מצויירת גם הארץ. הציור השמיימי של הארץ הוא השמש וגם הירח, כל אחד מצייר בחינה בפני עצמה, או שהציור הוא השמש והירח ביחד כאחד.

.

.

לעיל כתבתי שמספר שלוש הוא הצד הנגלה של התורה, וכן של המציאות, ומספר ארבע הוא הסוד של התורה ושל המציאות.

כשאדם מסתכל על המציאות שסביבו הוא רואה אותה כקיימת באופן גמור וודאי. רק יש בה חידה, וכמו שכתב החזון איש באמונה ובטחון:

"מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש: אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו. האמנם העדין הזה פצעיו לא חובשו עדיין, והנה הוכה הכה ופצוע, כי לבו ראה הרבה מעיון הבחינה אשר תחת השמש, אותן הבחינות המראות בעליל, כי העולם שלפניו, נבנה בתכנית מעובדה ומחשבה מראש כו'"

.

העולם נראה כנבנה בתכנית מראש, וכמו שכתב אפלטון בטימיאוס שהעולם נברא לפי דגם, ובבראשית רבה א א שהבורא הסתכל בתורה ולפיה ברא את העולם, כי המתבונן רואה שלא יתכן שהמציאות של העולם היא אצלו, שלו. הכל משתנה, הכל מקרי, הכל חולף. יש מעט מאוד סדר והרבה מאוד כאוס שנראה שרירותי. הכל נתפש באופנים שונים, בלי צביון אחד מוכרע וברור. הכל מלא סתירות. האם המציאות היא החומר, אם כן הרי הוא כלה, ולמה יש דברים שונים זה מזה, נעים וחושבים ומרגישים, מהו בכלל חומר. האם המציאות היא מחשבה, הרי היא כחלום יעוף, נשכחת כרגע ואיננה. הכל מסתיים במוות שנראה מוחלט. איך ייתכן שדבר רופף כל כך מחזיק בעצמו את מציאותו, שהוא עצמו סיבת מציאותו. למה היא מתמדת, הרי הכל מקרי וחולף, למה לא כל המציאות חולפת וכלה אל האין הגמור. כתבתי רק לפי הרגע, זו התבוננות של שנים רבות, והמתעמק בה כראוי, בשום שכל, בעיון עמוק ישר ונוקב, יראה עוד ועוד כמה בלתי אפשרי שהעולם נמצא מכח עצמו. אדם חושב, עדין נפש שמרגיש את החידה, שרוצה להשיג את האמת, מוכרח בעצמו לעסוק בעיון הזה בשכלו שלו, בידיעה ועומק במשך שנים רבות. בלי זה כל הפילוסופיה שאנו לומדים, כל אריסטו והרמב"ם, יהיו סתם מילים יפות, בלי ציור בנפש. והאדם ילמד איך משיגים את הבורא ודבקים בו אבל בעצמו לא ישיג שום דבר ולא ידבוק בשום דבר אלא יהיה רק חמור נושא ספרים. זה הבסיס החי של הפילוסופיה שרק מכוחו היא תורת חיים ודברי אלוהים חיים.

.

.

אחרי העיון בזה כראוי העם ההולכים בחושך יראו אור גדול שהמציאות היא של אלוה שאינו גוף ולא כח בגוף, שלא נופלת בו שום הגדרה שהיא, שהוא מוכרח המציאות, שלו אמיתת מציאות, ובהימצאו העולם נמצא.

וכמו שכתב בהתחלת משנה תורה יש מצוי ראשון שהוא ממציא כל נמצא. וכל הנמצאים נמצאים מאמיתת הימצאו. ושם בפרק ב' כתב שהם נסמכים לו בהווייתם.

ויש גם צד של תפילה. אם מציאותנו מושפעת מלמעלה, ואינה שלנו, עלינו להכיר בעוניינו, שאין לנו מאומה משלנו, ולבוא לבקש ממי שהכל שלו. אנו נעשים כלי קיבול, בהכרה שאנו ריקים ובתחינה הנכנעת, בענווה, ובזה זוכים לשפע.

השפע שמגיע לעולם ומקיים אותו מצוייר בשמש, שהיא צירו של שפע שמגיע מלמעלה, אור וחום וחיים, והתפילה של מי שאין לו משלו מאומה מצויירת בירח, שהוא אפל ואורו הוא רק מה שהשמש מאירה עליו, והוא מתמעט ונעלם כי מצד עצמו הוא אפל לגמרי ואינו מאומה, ונולד מחדש כל חודש בקבלת האור מהשמש.

זה פתרון החידה לרוב בני אדם. העולם הוא משפיע וכלי. נבראים ובורא.

.

.

אבל מי שמעמיק להתבונן יותר, רואה שהחידה עדיין לא נפתרה כלל. הרי אם יש שני דברים, גם עולם וגם מצוי ראשון, אם כן אותו מצוי ראשון הוא כמו עוד עצם בעולם, הוא לא אחד פשוט ומוחלט, כי יש נמצאים מלבדו. ואיך הוא מקור כל המציאות.

הפתרון הגמור האמיתי של החידה הוא סוד מעשה מרכבה, שהוא הפנימיות של התורה כולה, ותכלית כל התורה. הסוד הוא היכולת להשיג שבאמת שום דבר לא יוצא מחוץ לבורא ושום דבר לא פוגם באחדותו המוחלטת, ובכל זאת יש נבראים והם קיימים באמת, לא כאמיתת הימצאו שלו אבל יש להם אמיתת מציאות משלהם.

נמסר ששאלו למה חכמת הקבלה נקראת סוד, הרי היא כתובה בספרים וכל אחד יכול ללמוד. והשיבו שהמילים והתוכן אינם הסוד, אלא האהבה היא הסוד. אהבה גמורה. כמו שכתב המו"נ ג נא:

"ואח״כ נתן טעם לזאת השמירה הגדולה, ואמר כי הסבה בזאת השמירה הגדולה באיש הזה, כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי (תהלים צא יד), וכבר בארנו בפרקים הקודמים שענין ידיעת השם היא השגתו, וכאלו אמר זאת השמירה באיש הזה היא בעבור שידעני וחשק בי אח״כ. וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב וחושק, כי הפלגת האהבה עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב ההוא, הוא החשק.

וכבר בארו הפילוסופים כי הכחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המדות, וכל שכן זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחשק השם יתעלה. כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחת הליחות הגופניות, כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שהשיג, עד שכשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף אז בעת ההנאה ההיא."

כשלא נשארת שום מחשבה בשום דבר אלא רק בחשוק, זה ביטול גמור של המציאות העצמית. זהו עזה כמוות אהבה. אם הנפש תתאחד לחלוטין עם הבורא כמו טיפה שמתאחדת עם הים, לא תהיה יותר נפש כלל (אחרי המוות יש נפש). ואז לא תהיה אהבה. האהבה היא הסוד ששומר על כך שהנפש תתקיים. האהבה היא היא הקיום של הנפש, הנפש אינה אלא רק אהבה. האהבה היא המציאות היחידה שנשארה מאותה נפש שמתה בחשק אהבתה. השם העליון ביותר של הבורא הוא אהבה (ועיין בזה בשערי אורה שער עשירי). השם המפורש הוא שם הוי"ה, הוי"ה הוא מציאות. מה היא מציאות, מציאות היא אהבה. אהבה זה הפירוש של של המושג מציאות.

.

.

(בספר עץ חיים שער ז פרק ד כתב:

"נבאר עתה מציאות עליית זו ונאמר כי הלא כאשר לא מטי בכתר הוא לפי שעולין זו"ן [זכר ונקבה] של הכתר למעלה במקום זה הכתר שבסוף השרשים העליונים ואינם יכולין להיות שם ביחד כי הוא גדול מהם ולכן הם נשארים במקומו והוא עולה במקום השורש של המלכות ואז גם השורש של המלכות עולה בשורש של היסוד ושם נשארים שניהם בסוד היסוד שהוא זו"ן ואז שורש כתר עליון משפיע למטה אחר שכבר יש הכנה לתחתונים לקבל ואז הנוקבא של הכתר נכללת בזכר. ופירוש הענין כי הנה יש כמה כללות א' כאשר יהיו ב' אורות בב' כלים כל א' בפ"ע [בפני עצמו] ואח"כ כאשר יכנסו ב' האורות בכלי א' זה יקרא כללות שנכלל זה בזה בכלי א' ועוד יש מציאות אחר והוא בהיות בחי' ב' אורות (אלו) זו"ן (י"ל בב' כלים) שאז אירע להם מ"ש בפ' תרומה דקמ"ז כי אז יש בהם סוד אהבה, פירוש כי נכלל הארת זכר בנקבה ושניהם בכלי אחד וכן חוזר הארת נוקבא להכלל בכלי של הזכר הרי הם ד' אורות ב' בכל כלי כלולים זה בזה והם סוד ד' אותיות של אהב"ה. ועוד יש מין כללות אחר והוא זה המציאות שאנו בו שהם ב' אורות בלתי כלים שהם זו"ן של הכתר שעלו למעלה ואינם בכלי כי כללותם אז יהיה בבחי' שיקבל הארה זו מזה וזהו כללות שלהם. והנה עתה הנוקבא נכללת בדכורא כי להיות שהנוקבא הוא אור של החכמה כנ"ל והזכר הוא אור של הכתר שנשאר בכלי א"כ הזכר הוא שמקבל עתה מן השורש שלו שהוא שורש הכתר וזה נמשך לו ע"י שמזדכך אותו הכתר שנשאר למעלה בסוף השרשים וע"י הארה העליונה של שורש הכתר הוא מזדכך מאד ואז מאיר אור רב בזה הזכר של הכתר ואז נכללת הנקבה בזכר ומקבל הארה ממנו עד שנמצאים עתה ג' בחי' אלו (הם) שוים בהארתן והם זו"ן של כלי הכתר ואותו הכתר שעליהם ואחר שהן שוין יקבלו האור שלהם מצד שורש כתר עליון ואז צריך שהנוקבא של הכתר תקבל גם היא משורש עליון שלה שהוא חכמה עליונה לכן השורש של החכמה העליונה יורדת בבינה ובינה בחסד כו' עד שיורד יסוד במלכות ואז אותו הכתר שעלה במקום שורש המלכות יורד במקומו כי אינו יכול להיות שם כי אין לו דמיון עם שורש המלכות וגם הוא ענף והמלכות הוא שורש לכן הוא גרוע ממנה אע"פ שהוא מקבל מן הכתר אמנם יורד במקומו ושם יוכל להיות ביחד עם זו"ן שהיה במקומו כי אז שלשתן שוין אחר שכולן שוין בקבלתן משורש הכתר עליון ואז נמשך הארת שורש חכמה למטה ואז הזכר נכלל בנוק' שהנוקבא מקבלת תחלה לפי שהוא נשתווה במעלה עם הזכר כי שניהן שוין וקבלו משורש הכתר עליון ולפי שעתה מקבלים משורש חכמה לכן הנוק' מקבלת תחלה מכל הג' שבכאן והן מקבלין ממנה ונכללין בה בסוד אשת חיל עטרת בעלה."

.

.

ושם שער ט"ז פרק ד:

"והנה בכאן תבין סוד רז"ל כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נברא מלאך א' כי הלא הוא סוד זווג ממש לכן מצינו לרז"ל שכינו הזווג בלשון דיבור ראוה מדברת בשוק"

.

.

ושם שער מו פרק ג:

" אמנם דע כמו שבהיכל הרצון יש בו כללות הו' היכלין תתאין כנ"ל כך בהיכל ק"ק [קודש קודשים] הזה יש בו כללות כל אלו ויש בו ג"כ היכל אהבה אחר יותר עליון מכולם וכמ"ש בברכת אבות במלת באהבה יעו"ש"

.

.

ושם פרק ד:

"ויש שם היכל אהבה א' יותר עליון נמצא כי יש היכל אהבה תחתון והיכל אהבה עליון."

ואין זה סוף דבר בעניין זה)

.

.

עניין זה גם מבואר במשתה של אפלטון.

.

.

מי שלא אהב מעודו אי אפשר בשום פנים לומר לו מה זו אהבה. כל כמה שהעניין ייכתב במילים רבות משלים והסברים, הוא לא יידע מה זה. כמו שעיוור לא יודע מהו אור.

הסוד הוא האהבה. רק מי שבעצמו אוהב בדרך כזו, של עזה כמוות אהבה, שלא נשאר שום דבר אחר במחשבתו מלבד אהבתו, כלומר כל עצמיותו ומציאותו ועולמו נשרפו וכלו באש האהבה, ונשארה רק אהבה לחוד, ולולא שהיתה האהבה הוא היה נעלם לחלוטין כמו טיפה בים, ובאמת הוא נעלם כך ורק האהבה לחוד נותרה, רק הוא יבין על מה מדובר. איך ייתכן שאין סתירה בין אחדות מוחלטת לבין מציאות של שניים.

ספרי האר"י כל עסקם הוא בזיווג. הזיווג הוא ההתמסרות לעזה כמוות אהבה והחיבור המוחלט שנובע מזה.

.

.

הנגלה של התורה והמציאות הוא משפיע ומושפע, זכר ונקבה, הבורא משפיע מציאות והנבראים מקבלים. הם לא אחד מוחלט וגמור בלי שום פירוד כלל.

הסוד הוא הזיווג של ההתאחדות המוחלטת שאין פירוד כלל ואין יציאה מהאחדות כלל, והם אחד מוחלט, בלי משפיע ומקבל, זה עניין הגלגל החיצון שאין בו כוכבים כי אין בבחינה זו משפיע ומקבל כי הכל אחד פשוט מוחלט, אחד שהוא אהבה.

.

.

.

בחולין ס' ב':

"רבי שמעון בן פזי רמי,[שואל]

כתיב: ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, וכתיב: את המאור הגדול ואת המאור הקטן?

אמרה ירח לפני הקב”ה: רבש”ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?

אמר לה: לכי ומעטי את עצמך!

אמרה לפניו: רבש”ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?

 

חזייה דלא קא מיתבא דעתה, [ראה שאינה מתיישבת דעתה]

[…]

אמר הקב”ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח.

והיינו דאמר ר”ש בן לקיש:

מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר לה’ – אמר הקב”ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח."

עד כאן לשון הגמרא.

.

.

.

לפי סוד מעשה מרכבה אין משפיע ומקבל כי הם אחד גמור. הבורא ברא ציור של משפיע, השמש, וציור של מקבל, הירח. הירח טען שלא יתכן ששני מלכים ישתמשו בכתר אחד. הם מלכים שנאמר עליהם למשול ביום ובלילה. כי הם הצורה העליונה הכללית של המציאות של העולם התחתון שהוא יום ולילה, עולם הבכח והבפועל, ההתהוות וההפסד.

כתר הוא הספירה העליונה, שהיא י"ג מידות של רחמים כמו שכתב בשערי אורה שער עשירי, ואהבה בגימטריה היא י"ג. אי אפשר לשני מלכים שיהיו בכתר אחד כי בכתר יש רק מציאות אחת פשוטה של אהבה, אחדות פשוטה, ואין הבדל בין בורא לנברא ואין משפיע ומקבל. לכן שאלה הירח למה לא היא והשמש נבראו ככוכב אחד. והקב"ה מיעט את הלבנה, כלומר באמת אם הלבנה שהיא בחינת המקבל והשמש שהיא בחינת המשפיע הם באותו גודל, השווי בגודל מראה שהם אחד בבחינת כתר של אחדות פשוטה, ואם כך למה הם שניים ונחלקים למשפיע ומקבל. לכן מיעט את הלבנה להראות בצורתה שהיא המקבל ואל המשפיע ולכן יש כאן שניים.

והלבנה לא התיישבה דעתה על זה, כי היא חושקת במשפיע ורוצה להתאחד איתו לחלוטין ולא יכולה לשקוט כשהיא קיימת בפני עצמה, מחוץ לאחדות הגמורה. והתשובה של הבורא לצער שלה היא שהוא מבקש שנביא קרבן בשבילו לכפר עליו על שמיעט את הלבנה.

.

.

הבורא ברא את העולם באופן שיש בו מציאות של נגלה. שהוא נראה כנפרד, כמקבל מהמשפיע ולא כאחד גמור עם המשפיע. וזה שקר. כי באמת אין עוד מלבדו ואין יציאה מאחדותו כלל והכל הוא אהבה אחת ולא חילוק בין בורא לנבראים. ועל השקר הזה הקב"ה צריך שיביאו עליו קרבן לכפר עליו. כי זה שקר מכאיב. זה מטיל פירוד בין החשוק לנחשק, חותך ללא הרף בבשר החי.

ורק מי שזוכה לסוד מעשה מרכבה חוזר לאחדות הגמורה, וכמעט שום אדם לא זוכה לזה.

.

.

הציור של בטלמיוס הוא הציור מצד הנגלה (הרמב"ם כתב עליו: "ואמר שהוא הנאות בעניין הטבעי"). השמש הוא הציור של ההשפעה שבאה מלמעלה ומגיעה לעולם התחתון, ממנה האור והחום, ולכן היא המרכז וצריך שיהיו שלושה כוכבים מתחתיה ושלושה מעליה. והירח הוא המקבל שאין לו כלום, בחינת התפילה שמבקשת את השפע, שהיא כלי לשפע, ולכן היא הכי נמוכה.

.

הציור של אפלטון הוא לפי הסוד. השמש ירדה להיות סמוכה לירח, זהו זיווג. זיווג ספירת יסוד בספירת מלכות, הוא אש והיא מים, וכשהם בזיווג הם אחד גמור.

.

הטבע מחזיק את שני הציורים, אלה שתי בחינות שאין זו בלא זו. לכן מצד הטבע הוא כך שאי אפשר להכריע בין שתי הבחינות. בקדמונים אפלטון ובטלמיוס חלקו בזה, ואבן אפלח ואבן אלצאיג חלקו בזה, הם גדולי האחרונים, שהם סוף העיסוק של האנושות בשאלה זו. גם בזמננו שאלה זו לא הוכרעה כי אחרי הדור של אבן אפלח ואבן אלצאיג עברו להסתכלות שהשמש במרכז וממילא כבר לא יכולים להוכיח לפי צד ההסתכלות שהארץ במרכז האם כוכב ונוגה הם מעל השמש או מתחתיה.

.

.

 

לפי הציור של הזיווג, הגלגלים הם כנגד שם הוי"ה. גלגל ערבות שאין בו כוכבים הוא כנגד הקוץ של היו"ד הראשונה, כי שם עוד לא נפרשו הנבראים מהבורא ועוד אין מציאות כלל, אפילו לא של יו"ד שהיא הצדיקים שהם מועטים וממעטים עצמם. קוץ הוא לא מציאות מועטה. יו"ד הוא נקודה, המציאות המועטה ביותר. קוץ הוא רק מצביע למעלה, ובעצמו אינו מאומה. גלגל כוכבי השבת הוא כנגד היו"ד הראשונה, חמשת הכוכבים נגה כוכב מאדים צדק ושבתאי הם כנגד ה"א ראשונה של השם, השמש כנגד הוא"ו שהוא הזכר המשפיע, והירח כנגד ה"א אחרונה שהיא המלכות, המקבל. והם סמוכים זה לזה כי הם בזיווג.

"הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. ג יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת. ד אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם. ה בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם. ו וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח. ז מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ"

השמש הוא כחתן והוא שש. דהיינו שש הספירות שביחד הם היסוד, הזכר. ששש לרוץ אל הנקבה.

הרמב"ם כתב כאן:

"והיה דעת הראשונים כולם, שכדורי נגה וכוכב – למעלה מן השמש; ודע זה והבינהו מאוד."

"הראשונים כולם" הוא לא רק אפלטון שכתב כך בפירוש, אלא הכוונה גם לדוד המלך שכתב כך במזמור הזה, ויש עוד רמזים לזה בתנ"ך, וכמובן ממילא זו דעת כל חכמי ישראל.

.

.

 

אודות nirstern

http://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 47 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – חלק ב פרק ט, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s