חלק ב פרק יא
פרק יא
דע כי עניני התכונה האלו הנזכרים כשיקראם ויבינם איש למודי לבד יחשוב שהם מופת חותך על שצורת הגלגלים ומספרם כך – ואין הענין כן ואין זה המבוקש בחכמת התכונה. אבל מהם ענינים מופתיים שהם כן כמו שהתבאר במופת שדרך השמש – דרך נוטה מן הקו השוה – וזה מה שאין ספק בו; אבל אם יש לו גלגל יוצא חוץ למרכז או גלגל הקף – לא התבאר במופת וזה ממה שלא ירגיש עליו בעל התכונה. כי כונת החכמה הזאת – להניח תכונה שיתכן עמה שתהיה תנועת הכוכב אחת סיבובית אין מהירות בה ולא איחור ולא שינוי ויהיה המתחיב מן התנועה ההיא נאות למה שיראה; וישתדל עם זה שימעט התנועות ומנין הגלגלים כל מה שיוכל; כי על דרך משל כשנוכל להניח תכונה שיתכן עמה הנראה מתנועות זה הכוכב בשלושה גלגלים ותכונה אחרת שיתכן עמה זה בעצמו בארבעה גלגלים מן הראוי שנסמוך על התכונה שמספר תנועותיה מעט – ולזה בחרנו בשמש יציאת המרכז על גלגל סיבוב כמו שזכר בטלמיוס. ולפי זה הענין כאשר השגנו תנועות הכוכבים העומדים כולם – תנועה אחת לא תתחלף ולא ישתנו הנחותיה קצתם מקצתם הסכמנו על היותם כולם בגלגל אחד. ולא ימנע שיהיה כל כוכב מהם בגלגל ויהיו תנועותיהם כולם אחת והגלגלים ההם כולם על קטבים אחדים. ויהיה אז השכלים לפי מספר הכוכבים כמו שנאמר "היש מספר לגדודיו?" – רצונו לומר לריבוים – כי השכלים וגרמי השמים והכוחות כולם – הכל 'גדודיו'; ואי אפשר מבלתי שיכלול מיניהם מספר עד שאילו היה הענין כן לא היה נפסד עלינו סדרנו במנותנו גלגל הכוכבים העומדים כדור אחד כמו שמנינו חמשת גלגלי הכוכבים הנבוכים עם רוב גלגליהם כדור אחד. כי הכונה – כבר הבינות אותה שאמנם נמנה כל הכח אשר השגנוהו במציאות השגה כוללת מבלתי שנזהר לגבול אמתת השכלים והגלגלים:
אבל המכון כולו – שהנמצאות מתחת הבורא ית' יחלקו לשלושה חלקים האחד מהם – השכלים הנפרדים והשני – הגופות הגלגליות אשר הם נושאים לצורות עומדות לא תעתק הצורה בהם מנושא לנושא ולא ישתנה הנושא ההוא בעצמו והשלישי – אלו הגשמים ההוים הנפסדים אשר יכללם חומר אחד; ושההנהגה שופעת מהאלוה ית' על השכלים כפי סדרם ומן השכלים ישפעו מהם ממה שהוחן להם טובות ואורים על גופות הגלגלים וישפעו מן הגלגלים כוחות וטובות על זה הגוף ההוה הנפסד ברב מה שהוחנו מהתחלותיהם:
ודע כי כל משפיע טוב אחד בזה הסדר אין מציאות המועיל ההוא וכונתו ותכליתו – להועיל זה המקבל התועלת לבד כי יתחיב מזה השקר הגמור וזה כי התכלית יותר נכבד מן הדברים אשר הם בגלל התכלית והיה מתחיב אם כן שיהיה מציאות העליון והשלם והנכבד מפני הפחות ולא ידמה זה משכיל. אבל הענין – כמו שאספר וזה כי הדבר השלם בצד אחד מן השלמות אפשר שיהיה השלמות ההוא בו בגבול שישלים עצמו ולא יעבור ממנו שלמות לזולתו ואפשר שיהיה שלמותו בגבול שיותר ממנו שלמות לזולתו; כאילו תאמרח על דרך משל שיהיה איש יש לו מן הממון מה שיספיק לצרכיו לבד ולא יותר ממנו מה שיועיל בו לזולתו ואחר יש לו מן הממון יוותר לו ממנו מה שיעשיר אנשים רבים עד שיתן לאיש אחד שיעור שיהיה בו האיש ההוא גם כן עשיר ויוותר לו מה שיעשיר בו איש שלישי. כן הענין במציאות שהשפע המגיע ממנו ית' להמציא שכלים נפרדים ישפע מן השכלים ההם גם כן להמציא קצתם את קצתם עד השכל הפועל ואצלו תפסק המצאת הנפרדים; וכל נפרד תשפע ממנו גם כן המצאה אחת עד שיגיעו הגלגלים אל גלגל הירח ואחריו זה הגוף ההוה הנפסד – רצוני לומר החומר הראשון ומה שהורכב ממנו; וכל גלגל יגיעו מאתו כוחות אל היסודות עד שישלם שפעם אל תכלית ההויה וההפסד:
ואלו הענינים כולם כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמין המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון". וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן:
ואחר שנכפל בדברינו זכרון השפע מהאלוה ומהשכלים צריך שנבאר לך אמיתתו – רצוני לומר הענין אשר יכונה בשפע – ואחר כך אתחיל לדבר בחידוש העולם:
.
.
.
המורה נבוכים אומר כאן שלמדע האסטרונומיה לא אכפת מה האמת של מציאות הגלגלים והכוכבים ותנועותיהם במציאות. היה מובן אם היה אומר שאין לנו כלים לברר את זה באופן שאין בו ספיקות ולכן המדע ויתר על בניית תאוריות בלי בסיס על המציאות של גרמי השמים ומסתפק בחשבונות מתימטיים שיכולים להסביר את תנועותיהם הנראות לנו, תוך הודאה בחוסר היכולת שלנו לדעת יותר מזה וויתור על נסיון להגיע למה שמחוץ ליכולתנו.
אבל לא זה מה שכתוב כאן. כתוב שבירור האמת אודות המציאות של גרמי השמים אינה המבוקש. גם אם היו לנו כלים לברר את העובדות המדעית האמיתיות לא היינו טורחים, זה לא מעניין אותנו.
נניח שהיה לרמב"ם, או לכל מדען חוקר אסטרונומיה בתקופתו (הרמב"ם לא מדבר כאן על דעתו התורנית או הפילוסופית אלא מדבר בשם מדע האסטרונומיה, חכמת התכונה), לוויין שיכול לטוס בחלל ולצלם ולברר בצילום ברור האם הארץ מקיפה את השמש או השמש את הארץ, איך המבנה הנכון של מערכת השמש, ממה גרמי השמיים עשויים, וכו' וכו', והיה לו טלסקופ מודרני משוכלל שיכול לתת הרבה מאוד מידע תצפיתי ברור על גרמי השמיים, הרמב"ם היה משתמש בלווין כדחליל לציפורים ובטלסקופ כמשחק לילדים ולא היה טורח כלל להשתמש בכלים האלה. זה לא מעניין אותו. המבוקש במדע האסטרונומיה הוא לא לדעת את האמת על המציאות של גרמי השמים, אלא רק לעשות חשבון שיתאים לתנועות שלהם. את התנועות שלהם רואים בעין, לא צריך שום כלים מדעיים, ואת החשבונות של התנועה עושים עם השכל ולכל היותר דף ועט. כל מחקר שמבקש לברר מה באמת קורה בשמיים לא מעניין כלל מבחינה מדעית, ולכן אין עניין גם בכלים שיסייעו לו.
.
.
לפי ההגדרה שלנו למושג "מדע" אין שום התחלת הבנה לאמירה הזו. מחוייב מזה שהתפישה של הרמב"ם לגבי המושג 'מדע' שונה משלנו.
.
.
בעולם העתיק ציור ופיסול היו במקדשים או בטקסים דתיים ולא במוזיאונים, מוזיקה גם כן היתה במקדשים וטקסים ולא באולמות קונצרטים, והחקירה המדעית היתה מבוא לחקירה דתית. אצל אריסטו הפיזיקה היא מבוא למטאפיזיקה. המילה מטאפיזיקה לא היתה בזמן אריסטו, והוא קרא למקצוע הדעת הזה תיאולוגיה, וכינה אותו הפילוסופיה הראשונה. כלומר העיסוק הדתי הוא העליון.
לנו זה נשמע כמו רמיסה של החופש האמנותי ושמחת היצירה והחיים והכפפתם בכח לדת שכמובן מתפרשת אצלנו ככלי פוליטי שמשמש לשלטון של ממסד דתי, מיעוט כהנים או מלכים שמייחסים לעצמם קדושה דתית.
.
לעניות דעתי אם מתבוננים בכתבים מהעולם העתיק בלי דעות קדומות, מנסים להכנס באמת לאווירה ולעולם שמתואר בהם בלי להביא איתנו את הדעות שלנו, רואים שמדובר בעולם חי מאוד עם הרבה מאוד חופש אישי, מחשבה עצמית עצמאית, עומק רגשי אינדיבידואלי, מקוריות יצירתיות שמחת חיים תשוקות עזות וכל וכיו"ב. למשל אפשר לקרוא את התנ"ך כמו שקוראים ספרות ולהתייחס לדמויות שמתוארות בו, לעניות דעתי רואים את זה בבירור. התנ"ך עמוס בעניינים שנטענו עליו במשך הדורות, ומפריעים לראות בו תיאור ספרותי שמתאר פשוט חיי אנוש, תקופה ודמויות. יש כמובן עוד מקורות רבים מעמי העולם הקדום שמכולם לעניות דעתי רואים את זה אם באמת קוראים בעיון בדעת פתוחה ובשימת לב לפרטים.
.
הם לא היו אנשים מדוכאים תחת ממסד דתי רומס. כמובן בשלטון תמיד תהיה שחיתות, ולפעמים מזעזעת, אבל הצביון הדתי של השלטון אז לא גרם ליותר שחיתות משלטון חילוני. הוא לא היה דומה משום בחינה לשחיתות של הממסד הדתי ימינו, שהיא נטולת חיים ותשוקה, מכוערת קטנה ורקובה. כי כדת היא בנויה על הכחשת כל מה שאנושי וחי ויצרי. הכל נעשה באצטלה רבנית. אז הממסד הדתי לא עסק בהכחשת התשוקות והחיים הטבעיים אפשר להביא אינספור דוגמאות מהתנ"ך והגמרא. היה לו כח, ובכל מקום שלאנשים יש כח יש בעיות וגילויים של רשע. הממסד הדתי של ימינו מתכחש לכל מה שאנושי וחי, ולכן כל זה קורה בסתר, בביבים חשוכים, מאחרי הזקנים הארוכים והגלימות השחורות, כשכל מה שיפה וסוער וגדול בתשוקה ובחטא איננו, ונשאר רק כיעור קטן מעורר גועל.
.
הסיבה שהכל היה סביב הדת לא היתה בגלל דיכוי של ממסד דתי כלפי המון נבער.
.
.
לעיל א ע"ב כתב המו"נ:
"הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש, כי זה המין מן הציור הכרחי מאד, כלומר מועיל מאד במופת על היות האלוה אחד, כמו שיתבאר. ובזה הציור יתבאר גם כן שהאחד אמנם ברא אחד, כמו שאי אפשר שימצאו אברי האדם בפני עצמם, והם אברי אדם באמת, רוצה לומר שיהיה הכבד בפני עצמו או הלב בפני עצמו או בשר בפני עצמו – כן אי אפשר שימצאו חלקי העולם קצתם מבלתי קצתם בזה המציאות המיושב אשר דברינו בו, עד שימצא אש מבלתי ארץ, או ארץ מבלתי שמים, או שמים מבלתי ארץ. וכמו שבאדם כח אחד יקשור אבריו קצתם בקצתם וינהיגם, ויתן לכל אבר מה שצריך שישמור עליו תקונו וידחה ממנו מה שיזיקהו; והוא אשר בארו אותו הרופאים ואמרו: הכח המנהיג גוף החי, והרבה פעמים יקראוהו טבע – כן בעולם בכללו כח יקשור קצתו בקצתו, וישמור מיניו שלא יאבדו, וישמור אישי מיניו גם כן מדת מה שאפשר לשמרם, וישמור גם כן קצת אישי העולם."
.
כתוב כאן שאין שום דבר בעולם שאינו חי. מה שכתוב שהגופים הדוממים מתים, הכוונה שההגדרה של חיים אצל אריסטו ב"על הנפש" ב' ב' היא משהו שיש בו דבר אחד מהדברים כגון שכל, תחושה, תנועה ומנוחה, הזנה התנוונות וגדילה. אחר כך הוא אומר שהעיקר הוא התחושה, והיסודית היא המישוש, לכן צמחים אע"פ שיש בהם גדילה והזנה אינם חיים כי אינם חשים. שכל הוא מגדיר אחר של חיים. כלומר יש מדרגה בנמצאים שנקראת חי, אחרי דומם וצומח, ויש לה את ההגדרות שלה. כשאומרים על הדוממים שהם מתים הכוונה שאין להם את ההגדרות של מדרגת החי. אבל הם וודאי גם כן חיים בהגדרה הרחבה של חיים שהיא שהנפש החיה האחת של כל הגוף שורה בהם.
למשל בגוף האדם יש עצמות ושיניים וגידים שנראה שהם חומר דומם מת ולא גוף חי, כי הם לא מרגישים ואין בהם דם וחום והם לא נעים בעצמם וצריך שריר שיזיז אותם באופן חיצוני מאולץ. אבל הרי הם גדלים עם גדילת האדם, והם לא מתפוררים ומתייבשים כמו שקורה להם בקבר, לכן בלי ספק רוח החיים, הנפש, שורה גם בהם. רק שאין להם את התכונות של רקמה חיה שהיא בין השאר תחושה (אמנם עצמות ושיניים חשים כאב ושינויי חום וקור, אבל אולי יש גידים שלא מרגישים, ובאמת גם ציפורניים ושערות הם מגוף החי אע"פ שאין בהם תחושה).
וכן מפורש במסכת סופרים טז ט:
ויש עוד מקומות כעין זה.
הכוונה היא שההגדרה של חיים לפי אריסטו היא בסימנים החיצוניים, שמתבטאים בגילוי של יכולת תחושה ותנועה וכו'. אבל עצם החיים הוא הנפש החיה ששורה בכל הגוף בשווה וזנה את כל הגוף בשווה. וכמו שאמרו בברכות י א:
"מה הקב"ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף
מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית
מה הקב"ה זן את כל העולם כלו אף נשמה זנה את כל הגוף
מה הקב"ה טהור אף נשמה טהורה
מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים
יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו"
בעומק כל חלקי הגוף שייכים בשווה לנשמה, כלומר הם חיים במובן שווה. החילוק הוא רק בגילוי החיצוני. יש איברים שגלוי שהם חשים ויש כאלה שזה נסתר. מיש מעמיק אצלו הכל שווה ואז הרים וגבעות ובקעות שווים אצלו לבני אדם. וזהו שאמרו בתענית י"א א' שלעתיד לבוא קורות ביתו של אדם מעידות בו שנאמר אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. כי לעתיד לבוא מה שנסתר ופנימי יהיה מגולה ולכן קורות ביתו יוכלו לדבר ממש כמו בני אדם.
.
.
אם נניח אדם יושב עם אשתו לארוחת הבוקר, והוא רואה אצבעות יפות מונחות על השולחן, והוא מתייחס לאצבעות, אומר אני רואה כאן אצבעות יפות, מעניין אותי לדעת עליהן, והוא מתחיל לחקור את האצבעות ולאסוף עליהן מידע. בהתחלה זה מחמיא ונחמד ונשמע כמו בדיחה נעימה, אבל אם הוא ימשיך כך ברצינות ולאורך זמן, אשתו תעלב ותכעס ותאמר שכחת אותי? האצבעות האלה הן שלי! הן לא סתם חפץ חסר חיים שמצאת מונח על השולחן.
.
מאז ימי הביניים האנושות איבדה את היכולת לראות את המציאות כולה כאיש חי אחד. אנו רואים חלקים חלקים והם נראים לנו חומר דומם מת לגמרי. בלי שום נפש ששרויה בו. אם אנחנו רואים אצבעות יפות אנו חושבים שזה חומר דומם ומעניין אותנו לראות את יופיו וליצור סביבו אמנות ומוזיקה, ולחקור אותו וליצור עליו מדע. זו הגישה שלנו לכל דבר מהטבע והמציאות. מי שרואה שזה אצבעות שייכות לאיש חי אחד שלם, לא יכול להתייחס לאצבעות בנפרד. תמיד זה יוביל להתייחסות לבעל האצבעות, זה יגיע לאמירה: האצבעות שלך יפות ומעניינות ואני אוהב אותך ומתעניין בך.
בעולם העתיק לא היה מי שלא ראה שהכל חי. זה לא היה אפשרי כלל, לא עלה על הדעת כלל, לכן לא דובר בזה. השאלה רק היתה האם הכל הוא חי אחד או שכל דבר הוא חי פרטי בפני עצמו כמו שתופשים אנשים מאוד נבערים, ואחרי שכמעט כל האנושות הבינה שהחיים הם אחד, היתה שאלה איך לתפוש את החיים האלה, האם הם נפש חיה ששורה בגוף שזו שיטת הצאב"ה או האם הם משהו מופשט לגמרי מכל שייכות לגוף, שזה החידוש של אברהם אבינו.
הסתכלות מטריאליסטית, כאילו יש מציאות לחומר שהוא רק חומר דומם בלי שום חיות ונפש, היא מופרכת לחלוטין מבחינה פילוסופית, כי אז אין מה שיגדיר עצמים. הכל לפי התצפית המדעית החומרנית הוא רק חלקיקי חומר זהים זה לזה, ובחושים הכל הוא רק כתמי צבע מתנועעים, מה מלכד דווקא את החלקיקים או הכתמים האלה ביחד להיות עצם כלשהו כגון שולחן או כלב. אחרי ימי הביניים האנושות איבדה לגמרי את שאריות השכל ונשארה עם דמיון בלבד, שלא מנתח ולא שואל שאלות אלא מקבל את הדברים כמו שהם ורק מתאר אותם בלי לנסות להבין אותם לעומק. כמו שכלב ופרה וקוף ומחשב עושים. לכן המטריאליזם היה יכול להשתלט למרות שמצד השכל אין לו מקום כלל. בכלל איך גוש חומר יכול לבנות תיאוריה פילוסופית מטריאליסטית על גושי חומר אחרים, וגם אם נניח שיש לחומר יכולות כאלה, קשה עד מאוד למה שהוא ירצה לעשות כך.
.
.
לכן כל פעילות אמנותית או מדעית וכל כיו"ב תמיד היא דתית. כי בעולם העתיק הדת היתה התייחסות לחיים הכלליים ששורים בכל היקום. כמו שתשומת לב לאצבעות או לשיער או לאוזן וכל כיו"ב תמיד מגיעה להתייחסות למי שכל אלה שלו.
.
.
אפלטון ואריסטו ואלפראבי ואבן סינא והרמב"ם, כיוון שהיו מתלמידי אברהם אבינו וידעו שהחיים האלה הם מופשטים ונבדלים ושרשם אחדות מוחלטת, הסתכלו על כל המציאות החיה כעל גילוי של האלוהות החיה, שרצתה לגלות לבני האדם.
לכן מה שמעניין הוא רק לשמוע את האמירה של אותה אלוהות אלינו ותו לא. כי אין בלתה, וכל מה שנדמה שקיים מחוץ לה הוא שקר. אפשר שהאדם אינו מרכז הבריאה, האלוה מדבר עם כל הנבראים, כל אחד בשפה שלו. דבורה רואה אורכי גל אחרים ואצלה התמונה שהעיניים שלה נותנות לה על העולם שונה לגמרי משלנו, ובהרבה דברי יסודיים תפישתה את המציאות שונה משלנו, והמציאות שהיא רואה זה האמירה של הבורא אליה. לכל נברא יש את העולם שלו ואת האמירה אליו. וכל נברא הוא תכלית לעצמו.
כשאדם נושא עינו לשמיים ורואה את כוכבים, זוהי אמירה של האלוה האחד אליו. אין בכלל מציאות אובייקטיבית שקיימת כלשעצמה מכח עצמה. במכות מצרים במכת דם אמרו שכשלקחו כוס מים מהיאור, מצרי שתה מהכוס דם, וישראל אם היה שותה באותו זמן מאותה כוס היה שותה ממנה מים. ושואלים מה יש בכוס באמת, מצד עצמה, באופן אובייקטיבי, בלי ששום אדם שותה. התשובה של התלמוד, וזה נושא מרכזי בהלכה, בהלכות ברירה והלכות תנאים ועוד, ובמקום אחר הארכתי, שמה שיש שם הוא מציאות שאינה מוכרעת. יש לה פוטנציאל להיות דם ופוטנציאל להיות מים ולא הוכרע עדיין מה מהם ממומש. ויש מקום עיון ולימוד מה היא אותה מציאות לא מוכרעת, איך לתפוש אותה ואיך לדון בה. זו שאלה הלכתית, לפעמים יש הכרח לפסוק מה עושים ברכוש שלא מבורר איפה נמצא בו חלקו של ראובן או של שמעון וכל כיו"ב הרבה סוגיות הלכתיות. אבל מצד הפילוסופיה (או אגדתא ופנימיות) לא דנו בשאלה הזו באופן כזה. הטעם המפתיע הוא שלא דנו בזה כי זה לא מעניין. מה אכפת לנו.
מה שמקרב אותנו לאלוה הוא להתבונן במה שכן מוכרע, ולנסות להקשיב מה הבורא אומר לנו בזה. אם מצרי שותה דם מאותה כוס שישראל שותה ממנה מים, מה שאמור לעניין אותו זה להקשיב לבורא שאומר לו אמירה כזו. לחשוב על זה להבין ולהשיב אל לבבו. אם במקום זה הוא יתעניין לחקור מה היה בכוס לפני שמישהו שתה ממנה הוא מבזבז את ימיו לריק. מה זה יועיל לו? .
זה מה שאומר הרמב"ם כאן. את מדע האסטרונומיה בכלל לא מעניין מה באמת קורה עם גרמי השמיים. אם נתבונן על הפרופסור הכי גדול בימינו לאסטרונומיה, מה העיסוק שלו תרם לו בחייו? האם נשמתו זכתה להארה וגאולה, האם הוא התעלה באמת, מימש באמת את היותו אדם במובן העמוק המהותי. האם בכלל נעשה אדם טוב יותר, חכם יותר כאדם?
העיסוק שלו מיותר לחלוטין. לא תורם שום דבר לא לעצמו ולא לשום אדם אחר. לכל היותר אם יצרפו את עמלו לעמל של עוד הרב המדענים, בסופו של דבר זה יוביל לטכנולוגיה יותר מפותחת. יוכלו לשחק משחקי מחשב דרך שבב במוח שקורא את הפעילות המוחית ולא יצטרכו עכבר וג'ויסטיק. יוכלו לצרוך פורנוגרפיה בדרכים מופלאות של הדמיה ובינה מלאכותית. יוכלו לצפות בתוכניות ריאליטי ישר למוח. ימציאו כלי נשק שיכולים למחוק אוכלוסיות באמצעות שבב שיושתל במוח המנהיג. אולי ימציאו תרופה לכמה מחלות, ותתחדשנה עוד הרבה מחלות אחרות בגלל העיוות שכל זה יגרום. כל זה ירחיק את האדם עוד יותר מהשכל העיוני, מהחכמה האמיתית של דעת אלהים, מיראת שמיים וענווה, מהחיים האמיתיים. בזמן הרמב"ם מדע האסטרונומיה היה עדיין שפוי, הוא עדיין לא השתעבד למרוץ השטני הזה. אם קיבלתי מכתב מאבא שלי המלך, אני מנסה לשים לב לכל אות לקרוא אותה בדייקנות. אבל לא מעניין אותי כלל ממה עשוי הנייר והדיו. כך האסטרונומים של העולם העתיק עד ימי הביניים שמו לב היטב למה שרואים בשמיים כי זה דיבור של האלוה לנו. הדיבור אומר שהשמש זורחת לנו בבוקר ושוקעת לנו בערב. זה מה שכתוב באותיות של המכתב, כי זה מה שאדם רואה כשהוא מכוון ליבו לחכמה ומתבונן בשמיים על דרך שכתב בהלכות יסודי התורה פרק ב' שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ. לחפש לברר מה באמת קורה בשמיים זה כמו לברר ממה הנייר והדיו עשויים. זה כמו שמראים לנו סרט קולנוע, ובמקום להסתכל בסרט אנו חוקרים איך פועלים הפנס והפילם והמסך וכו'. מנסים לברר ממה "באמת" עשויות הדמויות שעל הבד. ואם נגלה שהן לא באמת כמו שהן נראות, הדמות של השחקן בסרט אינה בשר ודם כמו שנראה אלא היא באמת רק אור על בד, אז נגלה שכל הסרט הופרך ואין להתייחס אליו יותר. זה מה שעושים המדענים ש"גילו" שהארץ מסתובבת סביב השמש וחושבים שהם הפריכו את האסטרונומיה של העולם העתיק. באריסטו כתוב בפירוש שאפשר לומר באותה מידה שהארץ מסתובבת סביב השמש (מטאפיזיקה ספר אטא פרק ד', עמ' 1044ב משורה 10 והלאה), ושהירח הוא גוש אבן שאפשר ללכת עליו (התהוות בעלי החיים ג יא 761b16-24), ושבעלי החיים שנוצרים בלי הורים וביצים אלא מעצמם יכולים באותה מידה גם להיוצר עם הורים וביצים, ומה שהם נוצרים מעצמם מוגדר כנס כמו שביארתי בכמה מקומות את דברי אריסטו שם (במטאפיזיקה זתא פרק ז 1032a27). כל זה מוזכר פעם אחת בשורה אחת ודרך אגב. כי זה לא מעניין מה באמת, כמו שכותב הרמב"ם כאן שזה לא המבוקש בחכמת התכונה, החקירה היא רק על מה שזה אומר לנו.
(בהערת אגב, זה לא שייך לנושא כאן, בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 40 ביארתי באריכות שמה שחושבים שאריסטו אמר שדבר כבד נופל מהר יותר מדבר קל, כוונתו מפורשת לגמרי בלשונו שמדובר כששניהם באותו גודל ובאותה צורה, ואז הדבר הכבד יתגבר יותר בקלות על החיכוך של האוויר ולכן יפול מהר יותר. וזה נכון גם לפי המדע של זמננו)
.
.
"ואי אפשר מבלתי שיכלול מיניהם מספר"
זה מבוסס על ההקדמה השנייה לחלק ב שלא ייתכן מציאות של אינסוף גופים סופיים באותו זמן. הביאור בזה, וגם בהקדמה הראשונה שלא יתכן מציאות של גוף בגודל אינסופי, לפי המקור בפיזיקה ספר ג' מפרק ד' והלאה, הוא משום שהשכל האנושי לא יכול לתפוש אינסוף. ומזה יש הוכחה שאין במציאות אינסוף. וקשה איזו הוכחה זו, אולי יש במציאות אינסוף ובאמת השכל לא תופש אותו. מה מחייב את המציאות להיות נתפשת בשכל. אלא זה מה שנאמר שהמדע כלל לא עוסק מה באמת יש במציאות, זה לא מעניין. זה אפילו חטא. אם אבא מדבר לילדיו או מלך לנתיניו והם עסוקים לא בתוכן אלא במנגנון של מיתרי הקול שלו, זה חוצפה ומרידה. המציאות ה"אובייקטיבית" היא המיתרים של הכינור שעליו מנגן לנו הבורא את מה שהוא רוצה לשיר לנו. אנחנו מחוייבים להקשיב לשיר ולא לחקור את תנודות המיתרים איך הן מפיקות את הצליל, כי יש בחקירה הזו משהו שסותר להקשבה למנגינה. זה מסיר ממנה את הקסם. ובאמת זה גם שקר, אין לנו יכולת אמיתית לברר שום דבר אמיתי על המציאות האובייקטיבית, כי אין דבר כזה. הכל הוא רק הדיבור של הבורא אלינו. מה שנדמה שאנחנו יכולים לראות את המנגנון איך זה עובד זו אשליה כדי שמי שרוצה ליפול לבור של חושך יוכל ליפול. הרי כיום מגלים שככל שנכנסים יותר לעומק חקר החלקיקים היסודיים של החומר הכל בורח ונעלם. אין חלקיקים ואין חוקים ואין מתימטיקה ואין מסה ואין שום דבר. וככל שחוקרים הכל מתרחק עוד. תיאוריית הקוונטים לא מתחברת ליחסות, אין חיבור בין ההתנהגות בגדלים הקוונטיים להתנהגות בגדלים יותר גדולים, ומתגלים כל שבוע עוד אבסורדים גדולים יותר ויותר, בתאוריית המפץ הגדול מתגלים בקיעים הולכים וגדלים, וממציאים חומר אפל ואנרגיה אפלה ואחד עשר מיתרים ואינספור מימדים ויקומים מקבילים והשאלות רק הולכות וגדלות והתשובות מתמעטות והולכות. כי אין שם שום דבר, רק מעשה תעתועים. יושב בשמים ישחק למו.
.
.
.
.
"עד שאילו היה הענין כן לא היה נפסד עלינו סדרנו במנותנו גלגל הכוכבים העומדים כדור אחד כמו שמנינו חמשת גלגלי הכוכבים הנבוכים עם רוב גלגליהם כדור אחד. כי הכונה – כבר הבינות אותה שאמנם נמנה כל הכח אשר השגנוהו במציאות השגה כוללת מבלתי שנזהר לגבול אמתת השכלים והגלגלים"
.
.
הוא מבאר את מה שאמר בפרק לעיל שארבעה גלגלים הם כנגד ארבעת היסודות, כוכבי השבת כנגד העפר, כוכבי הלכת כנגד האוויר, השמש כנגד האש והירח כנגד המים. שזה לא מושפע ממה שבאמת קיים במציאות מבחינה "מדעית", ולא תלוי בממצאים המדעיים, אלא מהציור שמתגלה מהסתכלות כללית בצורה שמצטיירת בשמיים.
.
יש בזמננו אנשים שחושבים שאחרי שלפי חלישות דעתם נדמה להם שהמדע הפריך את האסטרונומיה האריסטוטלית, אם כן יסודות האמונה ודעת אלוהים שהרמב"ם בנה על זה כבר אינם תקפים. וכאן כותב הרמב"ם בפירוש שגם אם יימצא לפי המדע שבמציאות אין הדברים כמו באסטרונומיה שממנה הוא למד את העניינים של דעת אלהים, אין בכך כלום, כי היסוד אינו הממצאים על מה שקיים "באמת" אלא הצורות שמתגלות למתבונן המבקש להתחקות אחרי מה שאלוהיו רמז לו בצורת הבריאה. לפי אותם אנשים נפלה כל תורת משה בבור. כי כל הפרשנים השתמשו ביסודות של האסטרנומיה העתיקה, ואין לנו פירוש אחר לפסוקי ספר בראשית ועוד פסוקים רבים בתנ"ך, מזמורי תהילים רבים וכל תורת הפנימיות, ספרי הקבלה, כולם בנויים על היסודות האלה. לפי כל התורה, התנ"ך וכל הראשונים, ההתגלות של הבורא בעולם היא על דרך ההתבוננות הזו. גם התפילה היא על דרך זו. למשל "שְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ יוצֵר מְשָׁרְתִים וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו כֻּלָּם עומְדִים בְּרוּם עולָם. וּמַשְׁמִיעִים בְּיִרְאָה יַחַד בְּקול. דִּבְרֵי אֱלהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עולָם" ועוד הרבה מאוד קטעים מעין זה. אם מפרשים קטעי תפילה כאלה בדרך משל ממיתים את החיים והאמת והתשוקה שבתפילה, אם מפרשים אותם בדרך של דמיון, כאילו באמת יש בשמיים יצורים שדומים לבני אדם רק שהם גדולים ויש להם כנפיים, הופכים את האמונה להבל דמיוני ועבודה זרה. אין דרך אחרת מאשר הדרך המיוסדת על האסטרונומיה האריסטוטלית. התורה מיוסדת על התבוננות בטבע, והטבע הוא הצורות שמתגלות על ידי התבוננות בצורות, וזה המדע האריסטוטלי. אם מנתקים את התורה מהטבע אין זו תורת משה האמיתית החיה שרואים את אמיתתה בחוש. אלא עוד תיאוריה מופשטת ערטילאית של מילים ריקות ואין הבדל בינה לבין כל תיאוריה אחרת.
אין שום דרך שכלית של ראיית נוכחות וגילוי הבורא מהטבע, שמביאה לאמונה בחוש, מלבד ההוכחות למציאות הבורא שכתב הרמב"ם. כל מה שנדמה לאנשים שהם "מרגישים" נוכחות אלוהים מהטבע הוא רק דמיון והלך נפש. כשישתנה מצב הרוח זה ישתנה גם כן. זו לא הכרה שכלית. הדרך היחידה לראות ממש, באופן ברור ויציב, את נוכחות הבורא מתגלה בטבע, היא על ידי ההוכחות למציאות הבורא שכתב הרמב"ם, וזה מיוסד על ההתבוננות בטבע על דרך אריסטו.
.
.
הלכות יסודי התורה פרק ב', הלכות ב'-ג':
"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים מהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות ומהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה אבל אינן משתנין מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם ואינן משתנין כמו אלו והם הגלגלים והכוכבים שבהן ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות ומהן ברואים צורה בלא גולם כלל והם המלאכים שהמלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו. וכו' וכו'"
.
.
לא מדובר כאן סתם על התרשמות מהבריאה, שאדם מביט על נוף מרשים או בעל חיים כלשהו או כיפת השמיים, ואומר איזה יופי, כל כך גדול ונשגב ומלא חכמה, באמת אין גדול כאלהינו. כי אם נשאל אדם כזה, תסביר את החכמה שהשגת מההתבוננות שלך, לא תהיה לו תשובה. לכל היותר הוא יאמר הכל מאוד מסודר והרמוני. איזה סדר, איזו הרמוניה, מה ראית כאן. הוא לא יוכל להשיב כי הוא לא ראה שום דבר, הוא רק התפעל והתרשם. ההתפעלות הזו דועכת כשחוזרים הביתה וממשיכים בחיי השגרה. בחיפושיו לברוח מהשגרה הוא יתפעל ממקדש גדול ויפה ומרשים בהודו, ומגורו בעל דמות מרשימה, או רב מרשים עם זקן ארוך ועינים לפידים, ויישב במדיטציה ויאמר אום אום וכו', או ימלמל תפילות שילמד אותו הרב, ויהפוך לבעל חיים שלגמרי אין לו שכל.
לכן הרמב"ם מדריך איך להתבונן בבריאה, לא רק התפעלות החושים והדמיון, אלא גם השגה שכלית. והוא מדריך את האדם בהשגה הזו. מי שנדמה לו שהמדע האריסטוטלי לא תקף בימינו, אין לו שום הדרכה לאותה השגה שכלית שמדובר בה. לקרוא ספר מדע פופולרי על חורים שחורים לא באמת יגרום לו "מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול" או "מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות". זו עובדה שלימוד מדע של זמננו לא מביא לזה. בוודאי לא "מיד". סטיבן הוקינג ודומיו שלמדו עד להפליא את המדע המודרני, לא התאוו ונרתעו כמו דוד המלך, כלומר זה לא שחסר בכמות ועומק הלימוד, אלא אפילו מי שהגיע לפסגה כמוהם לא הגיע כלל לקבל משהו מרוח האהבה והיראה של דוד המלך. הבעיה היא בדרך עצמה, לא בכמות.
כי המדע המודרני הוא לא התבוננות שמשתמשת בשכל העיוני. מי שאצלו אין מדע אריסטוטלי נעולים בפניו שערי ההתבוננות שמביאה "מיד" לאהבה ותאווה לידע השם הגדול וכו'. אדם כזה אין אלוהים בחייו. לימוד תורה וקיום מצוות לא יעזרו לו. נאמר: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה מחזירם למוטב". לשמור תורה אפשר גם במצב של "אותי עזבו", ואז אין שום ערך לתורה כזו, אלא הערך היחיד שלה הוא שהיא מחזירה למוטב, כלומר להיות במצב שלא עוזבים את ה'. שהוא נוכח כמו חי, ממש, בחיים של האדם באמת, לא רק בדרך התפעלות דמיונית. וזה שהיא מפנה את האדם להתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים.
.
במורה נבוכים ג נ"ד כתב:
"אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות בלתי מבוארות בדרכי העיון, נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד והחכמה הגמורה מין אחר – החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם. וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה "לא רבים יחכמו" "והחכמה מאין תמצא וגומר?" וכיוצא באלו הפסוקים הרבה – כולם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות התורה. אמנם בדברי החכמים ז"ל הוא גם כן הרבה מאד – רצוני לומר שגם הם משימים ידיעת התורה מין אחד וישימו החכמה מין אחר – אמרו ז"ל על משה רבנו "אב בחכמה אב בתורה אב בנביאים"; ובא בשלמה "ויחכם מכל האדם" – אמרו "ולא ממשה" – כי הוא רוצה באמרו מכל האדם – מכל אנשי דורו; – ומפני זה תמצא שהוא זוכר הימן וכלכול ודרדע בני מחול החכמים המפורסמים אז:
וזכרו החכמים ז"ל גם כן שהאדם נתבע בידיעת התורה תחילה ואחר כך הוא נתבע בחכמה ואחר כך הוא נתבע במה שראוי עליו מתלמודה של תורה – רצוני לומר להוציא ממנו מה שראוי לעשות. וכן ראוי שיהיה הסדר שיודעו הדעות ההם תחילה על דרך קבלה ואחר כך יתבארו במופת ואחר כך ידוקדקו המעשים המטיבים דרכי האדם. וזה לשונם ז"ל בהיות האדם נתבע על אלו הענינים השלשה על הסדר הזה – אמרו "כשאדם נכנס לדין תחילה אומרים לו קבעת עתים לתורה? פלפלת בחכמה? הבינות דבר מתוך דבר?" – הנה התבאר לך שידיעת התורה אצלם מין אחד והחכמה מין אחר והוא – לאמת דעות התורה בעיון האמיתי:"
להתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים זו החכמה. התורה לחוד לא מספיקה לזה. וההתבוננות היא דווקא בדרך שכתב הרמב"ם:
"ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים וכו' וכו' וכאן בא כל המדע האריסטוטלי שהוא ההתבוננות בצורות ולא בחומר"
כלומר ללא המדע האריסטוטלי אין לאדם יכולת להיות מאמין באמת בתורת משה. הוא יכול רק להתפעל ממנה, לקבל ממנה ריגושים ודמיונות אם הוא "חוזר בתשובה", או לחיות לפיה בדרך של מצוות אנשים מלומדה אם נולד בעל כרחו לזה.
.
.
.
.
"אבל המכון כולו – שהנמצאות מתחת הבורא ית' יחלקו לשלושה חלקים האחר מהם – השכלים הנפרדים והשני – הגופות הגלגליות אשר הם נושאים לצורות עומדות לא תעתק הצורה בהם מנושא לנושא ולא ישתנה הנושא ההוא בעצמו והשלישי – אלו הגשמים ההוים הנפסדים אשר יכללם חומר אחד"
בפרק לעיל הוא כתב כבר את העניין הזה:
"ואמנם אמרם שהמלאך שליש העולם, והוא אמרם בבראשית רבה בזה הלשון, שהמלאך שלישו של עולם – הוא מבואר מאוד, וכבר בארנו זה בחבורנו הגדול בתלמוד. כי הנבראות כולם שלשה חלקים: השכלים הנפרדים והם המלאכים; והשני, גופות הגלגלים; והשלישי – החומר הראשון, רוצה לומר הגופות המשתנות תמיד אשר תחת הגלגל"
.
אלא וודאי הוא לא בא כאן לומר לנו עניין זה, אלא לומר לנו שהעניין הזה הוא המכוון כולו.
בתחילת הפרק הוא עסק בחידוש שהוא לימד אותנו שגלגל כוכבי השבת מכוון כלפי יסוד הארץ, כוכבי הלכת כלפי יסוד הרוח, השמש כנגד האש והירח כנגד המים, ובא ללמדנו שגם אם יש יותר מגלגל אחד לכוכבי השבת אין מזה סתירה ללימוד הזה.
כאן הוא אומר כהמשך של לימוד אותו יסוד, שהמכוון כולו הוא שהנמצאות יתחלקו לשלושה חלקים. הקישור של הדברים הוא: למדנו בפרק הקודם על כמה עניינים ששייכים למספר ארבע, והתבאר שם עוד חידוש שמראה איך צורת המספר ארבע מתגלה בהתבוננות בגרמי השמים שכל גלגל מארבע הגלגלים המצויירים יש לו שייכות לכל יסוד, וכאן הוא אומר על זה שמכל זה המכוון כולו הוא שהנמצאות מתחלקות לשלושה חלקים. זה הסיכום והכלל שעולה מכל מה שלמדנו בפרק הקודם ותחילת פרק זה.
.
.
גם מהלכות יסודי התורה פרק ב' הלכות ב'-ג' רואים כך:
"ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים, מהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות ומהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה אבל אינן משתנין מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם ואינן משתנין כמו אלו והם הגלגלים והכוכבים שבהן ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות ומהן ברואים צורה בלא גולם כלל והם המלאכים שהמלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו."
מבואר שהדבר הראשון של ביאור כללים גדולים ממעשה ריבון העולם הוא מה שהכל נחלק לשלושה חלקים. לרוב קוראים את זה כאילו זו הקדמה כללית שרק מסדרת את הדברים ולא אומרת בעצמה שום דבר חשוב.
למשל בהתחלה של קורס לטכנאי מחשב המרצה יכול לומר: המחשב מורכב משלושה דברים, הקופסה של המעבד והזכרון וכו', המסך, ואמצעי קלט כגון עכבר או מקלדת. ואחר כך הוא נכנס ללמד את פרטי המידע שהם החשובים. הפתיחה על שלושת החלקים שמהם מורכב העניין היא רק כדי לתת סדר שיעזור לשומעים להקשיב למה שיבוא אחר כך, זה לא בפני עצמו מידע חשוב שיש בו חידוש ומשמעות.
ברמב"ם פשוט שאין לקרוא כך את המשפט: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלושה חלקים". הוא לא מרצה בקורס עממי שמשתמש באמצעי רטורי כדי לעזור לקשב של השומעים. בלי ספק זו אמירה שיש בה לימוד ומשמעות, ולא רק זו אלא גם שזה העיקר, זו המכוון כולו, התכלית הגדולה והעליונה ביותר של הלימוד היא להגיע לידיעת הדבר הזה. הכל הוא כדי להגיע לזה, ומי שהשיג את זה השיג את הכל
.
.
יש לנו קושי להבין את זה, כי במשך מאות שנים כבר התרגלנו שיש דיבורים על מושג שקוראים לו אלוהים. בדת בלימוד ותפילות, בפילוסופיה, ובשיחות בין בני אדם. מוציאים את המילה הזו מהפה בלי קושי, ומייד אומרים עליה כל מיני דברים. אף אחד לא שואל מה המילה הזו אומרת, מה עומד מאחריה, מה הפירוש שלה, מה ההגדרה שלה, על איזו מציאות היא מצביעה, את מה היא מסמנת. באמת לשום אדם מאז ימי הביניים אין שום ידיעה מה המילה הזו אומרת.
יש הרבה מילים כאלה, למשל יש דיונים וויכוחים מה מוסרי ומה לא מוסרי, ואף אחד לא יודע מה פירוש המילה מוסר, מה ההגדרה שלה, מה עומד מאחריה, על איזו מציאות היא מצביע ומסמנת.
לפעמים שני אנשים דנים, וא' אומר לב' לא יעלה על הדעת שכך וכך, וב' עונה לא אדרבה לא יעלה על הדעת שלא כך וכך. ושניהם לא יודעים מה ההגדרה של המילה דעת, על איזו מציאות היא מצביעה, מה זה בכלל.
לפעמים מגיעים להבנה שאין ידיעה על מה מדברים. למשל א' יטען שזה לא אנושי לרצוח כבשה תמימה בעלת רגשות ששמה במגדל את מבטחה, ולאכול אותה. וב' יטען כנגדו שזה נמרי לנמר לטרוף כבשה וכך גם זה אנושי לאדם לאכול כבשה כי כך הטבע. וא' ישיב לו לא אמרתי שזה לא טבעי, אמרתי שזה לא אנושי. וא' ישאל מה ההבדל בין טבעי לאנושי? ואז שניהם ישאלו ביחד מה זה "אנושי" ומה זה "טבעי" ויראו שאין להם הגדרות למושגים שעליהם הם דנים.
במו"נ א' ב' קורא למילים כאלה 'מפורסמות'. לפני חטא עץ הדעת התפישה היתה במושגים של אמת ושקר, שזה תפישת השכל שרואה את המציאות, ומה שהוא המציאות הוא אמת ומה שאינו המציאות הוא שקר, ובתחום הזה אין מקום לשיפוט של טוב ורע. אחרי החטא התעוור השכל, וכבר לא היתה יכולת לראות מה המציאות שעומדת מאחרי המילים, ולכן אי אפשר היה לומר מילה זו או אמירה זו היא אמת או שקר, כי לשם כך צריך לראות את המציאות ולראות האם האמירה מתאימה למציאות. אלא המחשבה הפכה לעיסוק שבו הדמיון ממציא מילה כלשהי שאי לה הגדרה, כי היא לא מסמנת שום דבר מהמציאות, ואז דנים עליה. והכל הוא לפי מפורסמות, מה שנקרא בימינו טרנד או אופנה. יש אופנה שלפיה כולם מסכימים שצריך להתנהג באופנים מסויימים, ולכן האופנים האלה נקראים טוב או מוסרי. היה זמן שלכבוש ארצות ולמחות את יושביהן ולשרוף את עריהם, ולקחת שבויים מהם לשפחות ועבדים ולשחק בהם במשחקי גלדיאטורים, היה מפורסם אצל הכל כ"טוב" ו"מוסרי", ולכן נתפש בעיני הכל כטוב ומוסרי ואנושי בלי ספק. ואי אפשר היה להביא שום הוכחה שזה לא מוסרי, כי הוכחה מביאים ממציאות, ושום דבר בעולם של המפורסמות לא קשור כלל למציאות. אחר כך השתנתה האופנה והשתנו הטעמים וזה נחשב על ידי כולם כלא מוסרי ולא אנושי ולא טוב, ושוב בלי שום קשר לשום מציאות, זה גם כן רק אופנה. בגרמניה בחצי הראשון של המאה העשרים, שהיתה המדינה הנאורה וההומנית ביותר, אופנות כאלה השתנו תוך שנים ספורות מקצה לקצה. אצל הנאצים לערבב גזעים נחותים עם גזעים עליונים נתפש כמעשה לא מוסרי לא נאור ולא הומני. להשאיר להתקיים גזעים חולניים כמו יהודים וצוענים ותופעות חולניות כמו נכים והומוסקסואלים וכיו"ב נתפש כפשע נגד המוסר, כמו רופא שלא רוצה לעקור גידול סרטני. הגרמנים חונכו על ברכי המוסר, עוד מזמן קאנט, והיו אנשים שהיה פשוט אצלם שהחובה המוסרית היא תכלית החיים. עושים רק מה שנכון ומה שמוסרי והגון, לא מה שמתחשק. אלה לא שבטים פראיים שיצר הרצחנות הפראי התגבר בהם. והיו מעצבי דעת קהל שבנו אופנה וטרנד מה נחשב מוסרי, וצבעו את זה בצבעיים רגשיים של מוסר, ואנשים מוסריים התנהגו כך כי זה מה שמפורסם, מה שכולם מסכימים שהוא הנכון.
אין מציאות ואין שכל, יש רק דמיון ואמוציות ו"מפורסמות", כלומר אופנה.
.
.
המילה אלוהים אצלנו היא גם כך. זו מילה יצירת דמיון, אין לה שום הגדרה כי אינה מסמנת שום דבר שקיים במציאות, ומתעוררות סביבה הרבה אמוציות, ויש סביבה הרבה אופנות. המתאבד השיעי בטוח שהוא עושה את רצון האלוהים. איזה אלוהים? זה שכולם יודעים. מניין שזה רצונו, כי כך כולם אומרים. מניין שדווקא מוחמד נביאו ולא מישהו אחר, כי כך כולם אומרים, תצא לרחוב ותשאל ותראה. זה מפורסם, לאף אחד אין ספק בזה. כך גידלו אותי וכך אגדל את ילדי.
לחשוב על אדמו"ר כלשהו מאדמור"י דורנו (ובאותה מידה ראש ישיבה מראשי ישיבות דורנו) שהוא צדיק או תלמיד חכם זה מופרך הרבה יותר מלחשוב שאלוהים רוצה שאדם יפוצץ נשים וילדים רק כי הם גודלו על ברכי דת שאומרת אותו דבר ורק קוראת לנביא שלה בשם אחר. אבל אנשים ימסרו את נפשם על אמונתם זו כי כך כולם יודעים, צא לרחוב ותשאל כל אחד. אמנם מדובר רק על הרחוב של אותה קריה חסידית מסויימת, או ספסלי אותה ישיבה פלונית (או צד פלוני של הישיבה, במקרה שהיא מחולקת לשונאים ומחבלים), ולכן הם מתאמצים מאוד שהצעירים אצלם לא יכירו שום רחוב אחר, כי מייד זה יגרום להם לראות שהמפורסמות שלהם לא מפורסמות אצל כולם, וכל שורש אמונתם זה רק האופנה. ואם למשל יתגייסו ויראו שיש אופנות אחרות, מייד ינטשו את אופנת אבותיהם, אופנת ישראל סבא. מי שאצלו האמונה מיוסדת על הכרה שכלית, אין שום סכנה לרוחניותו ואמונתו אם יתגייס לצבא, כי הרי שום גיוס צבאי לא ישפיע עליו לחשוב שאחת ועוד אחת הן שלוש או שכדור הארץ שטוח.
.
תדע. לא מזמן שמעתי שיחה של משפיע חסידי, הוא סיפר על צעיר מחסידות ויזניץ' בארה"ב, שנעשה חילוני ושינה את הלבוש החסידי, והוריו כמובן לא יכלו לקבל את זה והצטערו מאוד. אותו משפעי התקרב לבחור וגרם לו ללמוד איתו משנה ולהניח תפילין. והוא סיפר את זה לאביו של הבחור. המשפיע זעק על כך שאביו של הבחור לא היה יכול לשמוח בלימוד משנה והנחת תפילין, כי מה שבאמת כאב לו זה הלבוש. אם היה שומע שבנו הסכים ללבוש את הקפוטה ושטריימל וגרטל שהיו לו יום אחד בחודש הוא היה שמח הרבה יותר. כי זה מה שמעיד שהוא משלנו, הוא איתנו, באמונתנו. הוא לא נטש את אמונת ישראל סבא. אבל לימוד תורה והנחת תפילין, אם זה בלבוש מודרני, זה כמעט לא שווה שום דבר. הוי אומר אופנת אבותינו ולא תורת אבותינו.
.
.
כאמור המושג "אלוהים" כמושג של מפורסמות, מילה שאין לה הגדרה, אין לו שום ערך. הוא לא שונה ממילים כמו "העם" "הלאום" "המפלגה" "לנין" "הפיהרר" "הראש ישיבה" "האדמו"ר" "מוחמד" "ישו" "המוסר" "הטבע" "הנאורות" "הפלורליזם" "ההומניזם" "האנושיות" "ערכים" "קדושת הערכים" "קדושת האדמה" "המולדת" "המקומות הקדושים" "הדמוקרטיה" "היהדות" וכו' וכו'. כל אלה מילים שמייצגות התפעלות דמיון שמעוררת אמוציות של משהו גדול חזק וסמכותי שמפורסם אצל כולם שהוא האמת ולו יש לשמוע ובו יש להאמין והוא מקור החכמה היחיד ולו יש למסור את הנפש. אז "אלוהים" הוא עוד מילה בשורה הזו. כל המילים האלה אפשר להחליף ביניהן, אין שום הבדל אמיתי ביניהן, ולמעשה הן מתחלפות בקלות רבה. יש מילים שיותר נוח ושליו לחיות כשהן השולטות, ולכן מסיבה זו יש אנשים שסבורים שהן יותר שפויות ולכם יותר אמיתיות. נכון שהן יותר נוחות ופחות מבטאות חוליים קיצוניים של הנפש, ולכן הן יותר רצויות, אבל זה לא עושה אותן ליותר אמיתיות. אני מעדיף לחיות במדניה שבה מפורסם שהאמת היא הומניזם ופלורליזם וחופש ודמוקרטיה ושאיפה לשלום ורווחה, מאשר במדינה שבה מפורסם שהאמת והמוסר הם רצח עם ומלחמות עולם ללא הרף נגד כל מעצמות העולם. אבל זה רק עניין של נוחות, לא יותר, אין לזה שום שקר עם אמת. יש שיאמרו שהערכים האלה יותר אמיתיים, אבל זה בגלל שכל כך נעלם מאיתנו השכל שרואה את המציאות, שלרגשות חיוביים אנו קוראים אמת.
.
.
לכן אמונה לא יכולה להתחיל מהמושג אלוהים. אין שום טעם להוכיח שיש אלוהים, כי אנחנו לא יודעים מה המילה הזו אומרת, וכל אחד יפרש אותה לפי המפורסמות שלו, המוסכמות החברתיות, והפירושים רחוקים והרבה פעמים הפכיים, ואין שום יכולת להוכיח באופן שכלי ברור, כמו בהוכחה מתימטית, איזה פירוש הוא הנכון. אז לא הועלנו מאומה אם שכנענו אדם שיש "אלוהים".
.
.
כאמור לפי דברי הרמב"ם בפרק הקודם שם הוי"ה פירושו הוא המספר ארבע. לכן הוא נקרא שם בן ארבע אותיות, וכתוב ש"בן" כאן פירושו מלשון הבנה, להבין את המספר ארבע.
שם הוי"ה פירושו הוא מלשון הויה, להיות, מציאות. הרמב"ם לעיל כתב שעניינו הוא מוכרח המציאות. מציאות בדרך של מוכרח מציאות היא שונה לגמרי מהמובן של מציאות שאנו תופשים, וכמו שהתבאר באריכות לעיל בפרקי שלילת התארים, אבל באמת היא גם לא שונה, כי לפי האמת אין מציאות אחרת מלבד מציאותו של מוכרח המציאות ברוך הוא. אין עוד מלבדו. כל הנמצאים הם מאמיתת הימצאו. וכמוש כתב בפרק ב מהלכות יסודי התורה הלכות ט-י:
"כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.
הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו […] לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו."
הבורא לא יודע שום דבר מחוץ לעצמו, ובכל זאת הוא יודע את כל הנבראים עד יתוש קטן, כי הם לא נפרדים ממציאותו. זה הסוד של המספר ארבע, הוא סוד מעשה מרכבה, ה'שתיים' הוא פירוד ויציאה של נבראים אל מציאות של נבראים, שממילא היא בהכרח מחוץ למציאות הבורא. ה'שלוש' הוא חיבור שלהם עם בוראם, זה חלק הפשט של התורה, וה'ארבע' הוא שהכל חוזר לאחד, שמתגלה שבאמת אין מציאות נפרדת לנבראים, אלא אין עוד מלבדו לחלוטין, ובכל זאת יש נבראים בלי שהם יוצאים מאחדותו. זה אין כח בלב האדם להכיר על בוריו, זה מה שמכיר מי שזוכה להשיג סוד מעשה מרכבה, שהוא יציאה מהמציאות ודרך התפישה שכולנו שקועים בהם.
כלומר מצד הארבע אין חילוק בין מדרגת המציאות של מוכרח המציאות לבין מדרגת המציאות של הנבראים. הכל הוא אחד גמור. וזה הפירוש של שם הוי"ה, פירושו הוא מציאות, הוויה, להיות, מכל בחינה, ובכל מדרגה, כי הכל אחד. במילים אחרות להשיג את שם הויה פירושו לראות את המציאות. לא להיות מנותק מהמציאות, חולם. אלא להתעורר ולראות את המציאות כמו שהיא, פשוט מה שנמצא.
.
.
הלכות תשובה ג ד:
"אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה"
בדברי תורה התוכן תמיד כולו כלול במשפט הראשון. האמירה כאן היא רק להתעורר מהשינה. רק זה ותו לא. זה כל התוכן כולו. החולם לא קולט את המציאות שהוא חי בה. הדמיון רואה רק את השטחי, השטחי הוא לא המציאות. הוא רק ענן של תעתוע.
אחרי שמתעורר מהשינה בהכרח תמיד יהיה חפשו במעשיכם. כשאדם מתעורר משינה של עלפון, הלום יין, הוא שואל מייד, מה השעה, מה כבר ערב? איפה הילדים? מי לקח אותם מהגן? השארתי סיר על האש, מה קרה איתו? היתה לי פגישה חשובה בעבודה היום, זה היה כבר לפני חמש שעות.
ואז מייד מגיע חזרו בתשובה, איזה בן אדם אני, ככה להרדם באמצע החיים, לפספס את המציאות, את החיים. אני מוכרח לקחת את עצמי בידיים, לחזור לעצמי, לאן נפלתי.
ואז יש "זכרו בוראכם", לזכור שיש ערות ויש שינה, בערות אני לא לבד, יש מציאות, אני מחובר לה, מאושר מכוחה, וגם משועבד לה. בשינה אני לבד עם החלומות. הבורא, "אלוהים", זה פשוט המציאות, לא יותר ולא פחות, כמו שהיא, בתנאי שמסתכלים עליה עם השכל שהוא עין שרואה את המציאות, השכל העיוני, עין הלב, ולא דרך הדמיון שרואה רק קליפה שקרית חיצונית שמסתירה את הבורא.
.
.
ההתחלה וגם הסוף, הכל, הוא רק לראות את המציאות, אבל דווקא בעין השכל.
הדמיון אצלו רק מה שהוא חומרי הוא נמצא, לכן הצאב"ה האמינו שהאלוה הוא נפש הגלגל, כלומר יש לו גוף.
השכל רואה בעין שהמציאות היא לא החומר. המציאות היא הצורות המופשטות, והן יכולות גם להשתקף בדרך של גרמי השמים, כצורות קבועות נצחיות שמתגלות בדרך של הצטיירות בחומר, וכן כצורות שמתגלות דרך הצטיירותן בעולם ההווייה וההפסד שבו צורות ללא הרף מתלבשת בחומר ומתפשטות ממנו, ולמי שמתבונן בתנועת ההתהוות וההפסד רואה שמה שנע הוא הצורות הנצחיות שנעות דרך החומר.
כדי שאדם יכיר את אשתו הוא מוכרח להכיר אותה בשלושה רבדים. הרובד הראשון הוא איברי גופה, יופיה הגופני. יש בו יופי אמיתי רק משום שהחיים והנפש שבה משתקפים דרכם. בעיצוב האצבעות, האוזניים, העיניים, האף ,המצח, הצוואר, וכו' וכו', בדרך זקיפת הראש, בשפת הגוף, איך הוא מתנועע, איך הוא מונח ובנוי, בקצב ובמנגינה שבו. בכל אלה יש טעם רק אם הם משקפים משהו ממנה, ממי שהיא, מהמהות שלה. בלי זה זה סתם כמו לקנות זונה כמו שקונים סוס משובח. גוף משתנה ללא הרף, תאים נוצרים ותאים מתים, הגוף מזדקן, זה משל לעולם החומרי של היסודות, עולם ההתהוות וההפסד, שהצורה מתגלה בו, משתקפת דרך התנועה של ההתהוות וההפסד. ודווקא כאן יש גילוי של האחדות העליונה, שלמרות המוות וההפסד והשינוי והריבוי והמקריות ששי בחומר, הוא בכל זאת משקף את הנצח הצורה.
הרובד השני הוא להכיר את נפשה. שיחות נפש, שיתוף בעולם הפנימי, בכל הרגשות עד העומק.
אלה צורות שמתגלות בלב שלה, בלי שינוי מתמיד של הזדקנות שיש בגוף. הנפש הרגשית שלה היא החומר שבו מצטיירות הצורות. זה כמו החומר החמישי שבו מצטיירים גרמי השמיים.
.
.
לגבי מציאות מופשטת מחומר, בתרבות שלנו אנו מחונכים לדבר על זה ללא הרף ובקלות כאילו זה דבר פשוט. המילה רוחני היא מילה נפוצה אצלנו. יש שיטות פילוסופיות שנקראות אידיאליזם שאומרות שהמציאות שורשה הוא הרוחני. בחינוך הדתי ובשיח של הניו-אייג' כל מילה שנייה היא רוחניות ורוחני. באופן כזה זו עוד מילה ששייכת לתחום המפורסמות, כלומר אין לה הגדרה, אף אחד לא יודע מה זה, וכולם מדברים על זה כי זה מעורר אמוציות כלשהן. נעים להרגיש "רוחני", לעשות ויפאסאנה או צום ניקוי רעלים לשבוע, להשתטח על אבני הכותל או לנסוע רחוק לקבר צדיק כלשהו, ללכת לבית הכנסת בבגדי לבן ולשיר כל נדרי, וכו' וכו'. אבל מה זה באמת, במה בעצם מדובר? אין מושג לאף אחד. יהודי יאמר שלשיר כל נדרי בבגדי לבן, או לטבול במקווה של האר"י לפנות בוקר אחרי תיקון ליל שבועות, או להצטופף עם מאות אלפים במירון בל"ג בעומר, או לבכות בתפילת שמונה עשרה או ללמוד סוגיית גמרא, או להתברך מרב או מקובל שרלטן עם זקן ארוך, או לעשות תענית דיבור, זה רוחניות אמיתית. אבל לעשות מדיטציה או ויפאסנה או להתברך מגורו כלשהו או ללמוד בהתעמקות סיפורי זן או כתבי בודהיזם, זו רוחניות מזוייפת. והשני יאמר להיפך. ויש מי שיאמר שרוחניות אמיתית זו להשתתף בטקס מיסה נוצרי ולאכול מהבשר והדם של מושיענו, ויש מי שיאמר שלצום ברמאדאן זו דווקא הרוחניות האמיתית, ויש גורסים גם שלהתפוצץ בתוך אוטובוס או עם מטוס לתוך מגדלי התאומים זו פסגת הרוחניות האמיתית. ויש שחולקים על זה. יש שיטענו שלרצוח פשט שזה היפך רוחניות, ויש שיאמרו שלהרוג כופרים לפי מצוות האל כדי להצילם מחטאיהם ולהביאם לחיי עולם הבא זו הרוחניות האמיתית. לפי מה זה נקבע?
אם נתבונן נראה שזה לא נקע לפי שום דבר, כל אחד צועק את שלו והוא מאמין בדבריו רק כי חינכו אותו לזה והאנשים שסביבו כולם מפורסם אצלם שזה כך. זו האופנה ששולטת באזור שלו. אין שום עיון שכלי שיכול להכריע, כי "רוחניות" זו לא מילה שיש לה הגדרה שכלית, היא רק צלילי דמיון מעוררי אמוציות.
המילה הזו מקיפה אותנו בצפיפות כל כך גדולה, בכל קרן זווית מוכרים לנו רוחניות כלשהי בצעקות של שוק, בקמפיינים מקצועיים של משרדי פרסום. כך שאיבדנו את היכולת לראות שאין לה שום מובן. אנחנו מרגישים שאנו מבינים אותה מתוך אינסטינקט בהמי שנובע מכך שברור לנו שכולם יודעים מה זה. צריך להשתחרר מהעדר כדי לראות שאיננו מבינים אותה. שבמציאות האמיתית שלנו אין לנו שום תפישה אמיתית שיכולה להיות מציאות בלי חומר. אנחנו כל היום אומרים שיכולה להיות מציאות שאינה חומר, אבל אלה רק מילים, אין להן כיסוי, אנחנו לא באמת תופשים את זה.
.
מורה נבוכים א כו:
"ענין זה כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם, הבנתו וציורו בתחלת המחשבה, הוא אשר שם ראוי לבורא יתעלה. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות להורות עליו שהוא יתעלה נמצא, כי לא ישיגו ההמון בתחלת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם."
יוהרה טפשית מאוד תהיה לחשוב שאנחנו מתקרבים לקרסולי החכמה של ההמון שמדבר בו הרמב"ם.
.
.
אבל יש מועט מן המועט, היסוד ההכרחי בלבד, שאותו אנו משיגים.
למשל אם אשתו של אדם, כשיש ביניהם אהבה שלמה וגמורה, שואלת אותו למה אתה אוהב אותי, אם הוא ישיב כי הגוף שלך יפה זו תשובה טובה, אבל זה לא מספיק, היא תשאל ואם תהיינה לי כוויות ואתכער אז תפסיק לאהוב אותי? הוא ישיב בוודאי אוהב אותך, העולם הפנימי שלך יפה. ועדיין, אם אחלה באצלהיימר ואתבלבל ואשכח ולא יהיה לי עולם פנימי של חכמה ורגשות אז כבר תפסיק לאהוב אותי? לא תבוא להיות איתי גם כשלא אזהה אותך? כשאני ישנה ואין לי עולם פנימי אתה לא אוהב אותי?
והוא ישיב: בוודאי אוהב אותך גם כך.
את מה הוא יאהב במצב כזה? אותה, פשוט אותה. אותה בעצמה. את מי שהיא. המושג "עצם" מבאר אריסטו שפירושו מה שנמצא, שקיים. להיות. אם הוא אומר אני אוהב אותך בעצמך, הפירוש אני אוהב את מה שבך, שהוא מה שקיים. את ההווייה שלך. זה נבחן כשיש סכנת חיים. אם מישהו אוהב מאוד את אהובו ואותו אהוב לא זוכר, מבולבל, אולי במצב של עלפון מתמיד, אותו אהוב מת, האוהב עצוב מאוד על המוות. אבל הרי הוא כבר מת מקודם, לא נשאר בו שום דבר. .
זה לא נכון, נשאר בו משהו, עצם מה שהוא קיים, ה"עצם", ואת זה האוהב אוהב. ובמוות זה אובד ועל זה הצער.
זה משל לתפישה של מציאות מופשטת. היא עצם המציאות. היא לא שום תכונה, לא שום דבר שמצטייר בחומר או שתלוי בו. האוהב אוהב את אהובתו גם כשהזקינה וכבר אין גילוי בבשר, וגם כשהתבלבלה וכבר אין גילוי בנפש הרגשית, ובאמת גם אחרי שהיא מתה. הוא יודע שיום אחד הם יתאחדו. הצער באמת הוא רק על הגילויים שמצטיירים בחומר, שניתנים לראייה, למישוש, לדיבור. זה חלק חשוב וזה חסר. אבל המציאות עצמה נשארת, האהבה בשרשה, באמיתתה, נשארת.
האהבה היא למה שבאמת נמצא. ומה שבאמת נמצא הוא מופשט מחומר. זה המעט שאנו יכולים לתפוש במה שמופשט מחומר.
.
.
אדם צריך להכיר את אהובתו בשלושת הרבדים, בגוף, בנפש, בעצם. וכך מי שמכיר את המציאות כמו שהיא, באמת, צריך להכיר אותה בשלושת הרבדים האלה. בחומר המתהווה וכלה, בחומר הזך הלא משתנה, ובמציאות המופשטת. מוכרח שיהיו שלושת הרבדים, אם אחד מהם חסר הכל מתקלקל. להכיר את המציאות זה הכל. לא צריך שום דבר אחר. זה הפירוש של דעת אלהים, להשיג את הבורא. אין השגות יותר מזה, כל ההשגות הן תכלית להגיע לזה.
לכן אמרו שאדם לא יכול לבוא לאהבת הבורא לפני שחי אהבת אשה (וכן אשה מגיעה לאהבת הבורא על ידי אהבת איש). זה אותו דבר, אשה זה עולם קטן, ויש עולם גדול, וכשמכיר את העולם הגדול כמו שמכיר את האשה בשלושת הרבדים של מציאות אז הוא ביחס עם האלוה כמו היחס שלו עם אשתו. ההבדל רק שאשה זה לא מוחלט לגמרי, יש עוד דברים, יש ילדים הורים ואחים וידידים, לפעמים יש אשה אחרת בזיווג שני, וכו'. יש דברים בחיים שלא קשורים לזה. המציאות כולה כאחד, כולל האשה, והילדים וההורים והאחים וכל האנשים וכל הדברים, אם חיים איתה כולה כאחד ביחס כמו עם האשה שאוהבים לגמרי זה מוחלט ואחד.
.
המציאות המופשטת היא יו"ד וה"א של שם הוי"ה, גרמי השמיים הם הו"ו של שם הוי"ה, והמציאות החומרית היא הה"א האחרונה של שם הוי"ה. לא כתבתי שהמציאות החומרית היא 'כנגד' ה"א של שם הוי"ה, אלא היא היא בעצמה הה"א של שם הוי"ה.
מי שמתעורר ומפסיק לחלום ורואה בעיניו את המציאות שהוא בה, זהו סוף דבר של דעת אלהים והשגת הבורא וקניין החכמה. כל העמל הוא רק כדי להשתחרר מקורי השינה של הדמיון. כשמשתחררים מהם ונעשים ערים, הכל מובן מאליו מייד, לא צריך כבר לעמול בחכמה, היא עומדת גלויה מול העיניים.
.
.
זו מה שכאן אומר לנו הרמב"ם. בפרק לעיל ובפרקנו עד כאן הוא לימד כל מיני בחינות איך לראות במציאות את שם הוי"ה, את המספר ארבע. ומסקנתו היא שהמכוון בכל זה, התכלית, היא להשתחרר מכבלי הדמיון על ידי עמל הלימוד וההשגות, ולהגיע לראיה צלולה של המציאות כמו שהיא. ואז מה שרואים הוא "שהנמצאות מתחת הבורא ית' יחלקו לשלושה חלקים האחר מהם – השכלים הנפרדים והשני – הגופות הגלגליות אשר הם נושאים לצורות עומדות לא תעתק הצורה בהם מנושא לנושא ולא ישתנה הנושא ההוא בעצמו והשלישי – אלו הגשמים ההוים הנפסדים אשר יכללם חומר אחד"
זה סוף דבר של עמל החכמה. אחרי שמשיגים את זה משיגים מזה עצמו עוד דבר. בשם הוי"ה יש ליו"ד קוץ. הקוץ אינו אות אלא הוא רק רמז. הוא חץ קטן שמצביע למעלה.
בראשית רבה א י נאמר:
"דבר אחר, למה [נברא העולם] בב', אלא מה ב' זה יש לו שני עוקצין, אחד מלמעלה ואחד מלמטה מאחוריו, אומרים לב': מי בראך, והוא מראה בעוקצו מלמעלה, ואמר זה שלמעלה בראני, ומה שמו, והוא מראה להן בעוקצו של אחריו ואומר: ה' שמו."
העוקץ הוא זקיפת אצבע קטנה כלפי מעלה, לרמז על העליון. זה הבחינה בבורא שהוא נבדל לחלוטין מהבריאה, ששום מילה לא יכולה להאמר עליו כלל, שאין בו שום התחלת תפישה. כבר הארכתי הרבה במקום אחר על הרמיזה הזו. היא מבוארת כאן בהמשך דברי המו"נ בפרקנו, בעניין השפע. הרמיזה היא מכח שיש שפע, ולשפע יש מקור, המקור נעלם אבל השפע מרמז עליו.
.
.
.
.
"אבל המכון כולו – שהנמצאות מתחת הבורא ית' יחלקו לשלושה חלקים האחד מהם – השכלים הנפרדים והשני – הגופות הגלגליות אשר הם נושאים לצורות עומדות לא תעתק הצורה בהם מנושא לנושא ולא ישתנה הנושא ההוא בעצמו והשלישי – אלו הגשמים ההוים הנפסדים אשר יכללם חומר אחד; ושההנהגה שופעת מהאלוה ית' על השכלים כפי סדרם ומן השכלים ישפעו מהם ממה שהוחן להם טובות ואורים על גופות הגלגלים וישפעו מן הגלגלים כוחות וטובות על זה הגוף ההוה הנפסד ברב מה שהוחנו מהתחלותיהם:"
הוא כתב "ומן השכלים ישפעו מהם […] על גופות הגלגלים". למה לא היה מספיק לכתוב 'על הגלגלים', והוצרך להוסיף "גופות"?
זה רמז לשפע שעליו מדובר, הגוף הוא רק מצע לציור הצורות עליו, הוא לא קיים בפני עצמו. השפע היחיד שגוף יכול לקבל הוא שיצטיירו עליו צורות.
השכלים הנפרדים מתוארים כאן בלשון רבים, אבל הם לא באמת רבים. הם זה מתחת לזה, לא זה לצד זה. אם היה לאחד מהם ציור שונה משל חברו, הוא היה נמצא לצידו, לא מתחתיו. מה שהם זה תחת זה, פירושו שהציור בכולם שווה. הכל הוא צורה אחת.
למשל חסד הוא ציור של אהבה שהיא בעמקה אחדות. מי שאוהב משפיע חסד, טובות והתפשטות ומציאות לאהובו בלא תנאי וגבול. אהבה שאינה תלויה בדבר.
אבל "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר". בלי לשים גבול ולחנך לדרך ישרה לא יהיה לבן כלי להחזיק את החסד של אביו. הכל יאבד ולא יהיה אהבה ואחדות. לכן מידת הדין היא גם ציור של אהבה ואחדות. כשהיא תולדה של החסד כמובן, כמציירת את החסד עצמו מזווית נוספת, ולא כמידה נפרדת לעצמה.
כך כל השכלים הנפרדים, עשר הספירות, מציירים כולם ציור אחד, את האחדות של הבורא. הגלגלים משיגים את זה, ורוצים להידמות לזה, ולכן נעים במעגל, כמו שכתב לעיל ב' ד'. ויש אחדות המשכיל והמושכל, כמו חותם שמוטבע בשעווה ונעשית אותה צורה, הצורה היא אחת והם נעשים אחד ממש. כמו שני עותקי ספר שכתוב בהם אותו הדבר.
לפי ההלכה אם יש לראובן כלי מסויים ולשמעון כלי זהה לגמרי, למשל שני מסמרים חדשים שהוצאו מאותה קופסה, אסור לראובן להחליף את הכלים בלי ששמעון יידע, אפילו אם אי אפשר להבחין כלל. אבל מותר לראובן להחליף מטבע או שטר כסף בזה של שמעון, שהערך שלהם זהה, גם בלי ששמעון יידע. הטעם הוא שהנייר של השטר או המתכת של המטבע אין להם חשיבות עד כדי כך שהם הפקר. לאדם אין שום מחשבה כלל להיות בעלים על זה, כי זה לא קיים מבחינתו. למשל מותר לי לגנוב גרגר אבק מהגינה של השכן, כי אין לו שום דעת להיות בעלים על זה, אין לו שום אכפתיות כלל אם זה שלו או לא ואין לו שום רצון להסתכל על זה, זה לא קיים מבחינתו. כך גם הנייר של השטר. הדעת להיות בעלים היא רק על הציור שעל השטר, שהוא קובע את הערך שלו, הנייר בפני עצמו לא מעניין, ולכן לא קיים. כך גם אם יש אחדות הצורה, הגוף שמפריד כבר לא קיים, והצורה הרי היא אחת, ולכן האחדות היא גמורה.
.
השכלים הנפרדים מציירים את צורת האחדות של האלוה בחומר החמישי של גרמי השמיים, וגם שם אותה צורה אחת של אחדות מצטיירת במדרגות שונות זו למעלה מזו.
זה מה שמאפשר לראות שגם בעולם הארצי, של ההתהוות וההפסד, הכל הוא ציור של האחדות. של אהבה. זה מה שכתבו חכמי הקבלה שבכל דבר יש עשר ספירות, רק עשר ספירות יש בו ותו לא, אין שום דבר מלבד זה. זה הסדר, וכמו שביארתי שעשר וארבע הם אותו מספר ואותו עניין, זהו הסדר, הציור, של אהבה עד כלות שהיא אחדות גמורה. בלי לראות את הצורות בגרמי השמיים אין אפשרות לראות את זה בגופים החומריים.
להיות נושא הצורה של האחדות רק זה להיות קיים וחי, כי אין קיום מחוץ לאחדותו של הבורא. ולהתאחד עם הבורא זה הטוב והאור. זה הביאור שהשכלים משפיעים טובות ואורים על גופות הגלגלים, והם משפיעים כוחות וטובות על הגוף ההווה ונפסד.
לעצמי העולם הארצי אין יכולת להשגה שלמה באחדות הבורא, שהיא סוד מעשה מרכבה. הם משיגים רק עניין שקרוב לזה ולא ממש את זה. וכמו שהתבאר לעיל בדברי אריסטו בעל השמיים בטעם למה תנועות גרמי השמיים הנמוכים פשוטות יותר משל הבינוניים (התנועות הן כדי להשיג, והבינוניים יכולים להשיג אמת שלמה אבל בקושי רב, ולכן הם נעים הרבה. התחתונים כבר לא יכולים כלל להשיג אמת שלמה והם לא מתנועעים לשם כך, אלא מראש מוותרים על מה שמחוץ לכוחם ומסתפקים בתחליף קרוב לאמת, וזה לא קשה כל כך להשיג, ולכן לא נזקקים לתנועות רבות.). לכן עצמי העולם הארצי לא זוכים לשפע של אורות, כי אור הוא השגה. אלא הם זוכים רק לכוחות וטובות. טובות הוא להיות נמצא, כי מי שמצטייר בו צורת האחדות זהו מציאותו וחיותו. וכוחות היינו יכולת ותשוקה לנוע, לממש את הפוטנציאל, להתאמץ להשיג עד כמה שביכולתו. והסוד הוא שבמסירות נפש של מאמץ וכח, הוא יכול גם לפרוץ את החומה שמגבילה אותו שלא יוכל להשיג כמו הגלגלים, וישיג סוד מעשה מרכבה, הוא השגת הגלגלים.
.
.
.
.
"ודע כי כל משפיע טוב אחד בזה הסדר אין מציאות המועיל ההוא וכונתו ותכליתו – להועיל זה המקבל התועלת לבד כי יתחיב מזה השקר הגמור וזה כי התכלית יותר נכבד מן הדברים אשר הם בגלל התכלית והיה מתחיב אם כן שיהיה מציאות העליון והשלם והנכבד מפני הפחות ולא ידמה זה משכיל. אבל הענין – כמו שאספר וזה כי הדבר השלם בצד אחד מן השלמות אפשר שיהיה השלמות ההוא בו בגבול שישלים עצמו ולא יעבור ממנו שלמות לזולתו ואפשר שיהיה שלמותו בגבול שיותר ממנו שלמות לזולתו; כאילו תאמרח על דרך משל שיהיה איש יש לו מן הממון מה שיספיק לצרכיו לבד ולא יותר ממנו מה שיועיל בו לזולתו ואחר יש לו מן הממון יוותר לו ממנו מה שיעשיר אנשים רבים עד שיתן לאיש אחד שיעור שיהיה בו האיש ההוא גם כן עשיר ויוותר לו מה שיעשיר בו איש שלישי. כן הענין במציאות שהשפע המגיע ממנו ית' להמציא שכלים נפרדים ישפע מן השכלים ההם גם כן להמציא קצתם את קצתם עד השכל הפועל ואצלו תפסק המצאת הנפרדים; וכל נפרד תשפע ממנו גם כן המצאה אחת עד שיגיעו הגלגלים אל גלגל הירח ואחריו זה הגוף ההוה הנפסד – רצוני לומר החומר הראשון ומה שהורכב ממנו; וכל גלגל יגיעו מאתו כוחות אל היסודות עד שישלם שפעם אל תכלית ההויה וההפסד:"
אין שום ברייה בעולם שלא משפיעה על מה שתחתיה. אין הכוונה כאן שכל ברייה עושה חשבון בסוף החודש ואם יש לה עודף היא נותנת לצדקה ואם לא לא. אי אפשר לבריה שלא תשפיע שפע על מה שתחתיה, כי השפע הוא שמה שתחתיה מתבונן בה ומשיג את צורתה ומזה מתאחד עם הצורה האלוהית של האחדות. והיא לא יכולה למנוע ממה שמתחתיה מלהתבונן בה, וממילא היא משפיעה תמיד בעל כרחה, כמו שהשמש מאירה ומחממת את יושבי הארץ תמיד מעצם היותה.
אם כך, למה זה חשוב לדעת האם השכלים או גרמי השמים הם שליחים להשפיע לתחתונים, או שהשפע המגיע אליהם הוא לתכליתם ורק בדרך ממילא חלק מזה גם עובר לתחתונים (רק חלק, כי התחתונים לא יכולים להשיג הכל). אין לנו עניין בידיעות סתם, ללא צורך.
.
אלא יש הבדל גדול בציור, ביופיו וגדולתו ורוממותו ועושרו ואורו ושפעו ועוצם הגילוי שבו, אם רואים שאין כאן שליחים כדי לצמצם את האור ולהתאים אותו לכלים הקטנים של בני האדם, שכל הבריאה היא בעבורם. אלא כל הבריאה היא בעבור כל הבריאה, כמו שהיא, היא כולה כאחד התכלית, הכל בה התכלית, מהכלל הכי גדול עד הפרט הכי קטן ונמוך. אחד דיבר ה' שתיים זו שמענו, הלא כל דברי כפטיש יפוצץ סלע. הדיבור של הבורא הוא דיבורים רבים בעת ובעונה אחת. מתחלקים לפי הכלים של השומעים, כל אחד שומע לפי מה שהוא.
כתוב: כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. בית יעקב אלו הנשים שנאמרה להן אמירה נעימה, ובני ישראל אלה הגברים שנאמרו להם דברים קשים כגידים. והרי עשרת הדברות נאמרו פעם אחת, הם לא נאמרו פעמיים בנוסח מרוכך לנשים ונוסח קשה לגברים. אלא הבורא מדבר פעם אחת והשומעים כל אחד מהם שומע מה שהוא שומע, לפי מה שהוא.
כל בריה בעולם, מהשכל הנבדל הכי גבוה עד היתוש הכי קטן, לכולם הבורא מדבר, ולכל אחד מהם הוא מדבר כמו אל בן יחיד, כל הבריאה כולה היא דיבור אליו בשפה שלו, מותאם לכלים שלו, בריאה שלמה מצויירת במיוחד בשבילו. גם משום כך נאמר חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם.
אם אדם מסתכל על כל הבריאה, ורואה איך הכל מדבר אליו, מצוייר בשבילו, לפי הכלים שלו, יפה לפי טעמו, הרמוני ומסודר לפי השגתו, נשגב וטמיר ונורא ונפלא לפי יכולת תפישתו, והכל מספר לו על אחדות הבורא. והוא יודע שכל פרט ופרט מהציור הכביר הזה הוא גם הקהל של הציור, שכל הציור מופנה אליו מדבר אליו. זה מוסיף ומעמיק ומעצים ומשלים לאין שיעור את עוצם התמונה של גילוי האחדות.
לכן אנו צריכים לדעת שכל פרט הוא גם התכלית. אם יש פרט אחד, למשל האדם, שרק הוא התכלית, וכל שאר הבריאה היא רק כדי לספר לו כבוד אל, ואין תכלית בכל הדברים האחרים בבריאה בפני עצמם, אז כל התמונה שטחית ונמוכה יותר. וגם קשה כי יש דברים שהיה אפשר לצייר בהם את אחדות הבורא טוב יותר. יתוש למשל. ויש בריות במעמקים של הים שאדם לא ראה מימיו, ועוד ועוד. אלא באמת לא קשה מכך שיש בריות במעמקי הים או יתוש, כי אנו יכולים לשאול למה יש אדם שהכל מכוון אליו, ונשיב כי כך הבורא רצה, אותו הוא אהב. זו תהיה גם התשובה אם נשאל למה יש יתוש. היתוש יוכל לשאול למה יש בני אדם בעולם, הם לא מוסיפים לו הרבה בהשגת אחדות הבורא, הם בעיקר עסוקים בלרסס יתושים. והבורא ישיב לו תעמיק יותר ותבין, כמו שהשיב לדוד ששאל למה יש עכביש.
הרמב"ם מדבר בזה יותר לקמן ג' י"ג. ואולי שם נדבר על עוד עניינים שיש בעניין זה.
התפישה שהאדם הוא התכלית והכל נברא עבורו, לצייר לו את אחדות הבורא, מקורה בכח הדמיון, שאצלו הוא עצמו תמיד במרכז החשיבות. לכן אחרי חטא עץ הדעת האדם איבד את השכל ושקע במפורסמות. לפני כן הוא היה איבר במציאות כולה שהיא איש חי אחד. ומנקודת מבט אמיתית זו אפשר לראות את המציאות, להיות שכלי. אחרי החטא האדם ראה את עצמו כמרכז החשיבות, לכן הוא כבר לא היה יכול לראות את המציאות מנקודת מבט שקרית זו.
אם הריאות רואות את עצמן כאיבר אחד מכלל האיברים בגוף, הן יכולות להשיג את הגוף לאמיתו כמו שהוא, לדעת היכן הן נמצאות. ואז גם את הנפש ואת כח החיים שבגוף, וזה משל להשגת הבורא. אבל אם הריאות חושבות שרק הן התכלית של כל הגוף, וכל שאר האיברים פועלים רק לשרת את הריאות ותו לא, אז אין להן שום יכולת לראות את הגוף. הן רואות אותו פיזית אבל לא מבינות אותו, הן עיוורות למהות שלו ועיוורות לכח החיים והנפש שבו. כי לדעתן כח החיים של הגוף צריך לשים את הריאות במרכז, להשתמש בכל משאבי הגוף רק להנאתן, ואם הגוף לא פועל כך הרי שהוא מקרי ושרירותי וכאוטי ורע. הריאות נעשות אקזיסטנציאליסטיות. כמו שכתב המורה נבוכים לקמן ג יב יעויין שם.
לא רק שהמציאות היא ציור אחר לגמרי כשמבינים שכל פרט בה הוא תכלית לעצמו, אלא ההסתכלות שהאדם במרכז והכל עבורו הרי מצד השכל אין לזה שום שחר ובסיס. למה שנאמר כך? אלא זה בא מהדמיון שכך הסתכלותו, וזה שקר. זה גם בא מהשקר שאין מציאות שאינה חומרית, ושלגלגלים אין נפש, כי הדמיון לא מכיר נפש באופן כזה, ומכל מה שהדמיון מכיר, חמורים ועיזים, אנחנו הכי חכמים והכי אהובים, ולכן בוודאי כל המציאות היא רק עבורנו.
כשהדמיון שולט על הסתכלות אי אפשר לראות את הבורא בעולם, גם משום כך יש לסלק את ההסתכלות שהאדם במרכז, אפילו אם זה לא היה מקלקל את התמונה של גילוי הבורא בעולם.
.
.
הנושא כאן הוא ההסתכלות של האדם בבריאה. זה המשך אחד מהתחלת חלק שני. שם הסתכלנו במציאות הבורא לפי ההוכחות שהביא, וכאן אנו מסתכלים בעולם כולו, איך הוא הגילוי של מציאות הבורא, אם מסתכלים בו באופן שכלי שרואה את המלאכים. כלומר הצורות, כלומר דרך ההסתכלות של אריסטו שהכל הוא חומר וצורה. בהלכות יסודי התורה ד ז הוא כותב שהתכלית של השגת הבורא, סוף עניין סוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה, היא ההסתכלות בדרך חומר וצורה. מה שנקרא תורת האידיאות של אפלטון.
בתחילת פרק ב של הלכות יסודי התורה אחרי שאמר את היסוד שיש מצוי ראשון שממציא כל נמצא, הוא מבאר את עניינו של היסוד הזה, ואומר שהוא מושג על ידי התבוננות במעשיו וברואיו הגדולים הנפלאים. ואז הוא מתחיל מיד מהיסוד הכללי והתכלית של ההתבוננות הזו שהיא שיש למציאות שלושה חלקים. אחרי שביאר את כל תמונת העולם של אריסטו על כל מדרגותיה, ואומר שזה מעשה בראשית ומעשה מרכבה, בסיום של הכל הוא חוזר להתבוננות בכך שיש שלושה חלקים בעולם, החלק החומרי של ארבעת היסודות, החלק של גרמי השמים של יסוד אחד, והמציאות המופשטת, והוא כותב:
"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה, ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות, וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד [גרמי השמיים שהם מהחומר החמישי], והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."
.
.
למה הוא חזר על זה, מה ההבדל בין זה לבין מה שכתב בהתחלה של ההתבוננות בפרק ב:
"ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים, מהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד […], ומהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה אבל אינן משתנין מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם ואינן משתנין כמו אלו והם הגלגלים והכוכבים שבהן ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות. ומהן ברואים צורה בלא גולם כלל והם המלאכים שהמלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו.
.
אלא בהתחלה הוא כתב רק שהנמצאים הם מחוברים מגולם וצורה. ואל דיבר על היכולת של האדם לראות את זה.
אחרי כל ההתבוננות האדם נשאר מתבונן באותו דבר עצמו, בכל שהנמצאים נחלקים שלושה חלקים כו'. מה שהתחדש כעת הוא שלא רק שהנמצאים מחוברים מחומר וצורה, אלא שהאדם יכול לראות בליבו את ההבחנה בין החומר לצורה. כלומר כל עמל העיון הביא את האדם להשתחרר מעיוורון הדמיון שלא יודע לנתח להבחין שיש חומר לחוד וצורה לחוד, וכמו שכתב במו"נ א ע"ג בהקדמה העשירית. והוא יודע לראות את הצורה לחוד גם כשהיא משוקעת בחומר ומזה מגיע להשגה של צורה מופשטת.
זה נורא ונפלא מאוד, המציאות היא שלושת החלקים, מופשט והצטיירות המופשט בחומר. כל הלימוד הגדול הוא רק כדי שהאדם יראה את המציאות שמולו כמו שהיא, בלי שום ידע נוסף. שהיום יום והלילה לילה והשמים למעלה והארץ למטה וכו'. האדם בסוף לימודו לא נעשה מלומד יותר, ולא מתוחכם יותר ומורכב יותר, לדברים האלה אין שום ערך ונזקם מרובה מאוד. האדם חוזר למקום שהתחיל, לראות המציאות הפשוטה שמול העיניים. רק התחדש שהוא למד לראות את הצורות והחומר ולהבחין ביניהם. בזה בלבד כל תכלית החכמה וההצלחה והדבקות בבורא.
.
.
בפרק ב מהלכות יסודי התורה הרמב"ם כותב:
"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים כו'."
.
בפרק ד מהלכות יסודי התורה הלכה י"ב, הוא חוזר על זה. וצריך להבין למה הוא חוזר על מה שכבר אמר. זה לשונו שם:
"בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים וכל הברואים מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים וכ"ש לאחת מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים שלא נתחברו בגולם כלל וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר."
.
בפרק ב' הוא אמר בלשון עתיד, שיתבונן ויראה ואמר "שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם". הכוונה שהוא נותן לנו את התחלת הדרך, לאן לפנות, מאיפה להתחיל להתבונן, ואומר שמזה בסופו של דבר יצמח שנכיר את מי שאמר והיה העולם (הוא מכנה כך את האלוה כי אנו מתבוננים בעולם כדי להכיר את האלוה וזה מבחינת שהוא אמר והיה העולם, כלומר שהעולם הוא רצונו).
בפרק ב' כתב היאך היא הדרך לאהבתו, הוא מראה את הדרך למי שרוצה להתחיל ללכת. בפרק ד' מדבר על סוף הלימוד, שהאדם כבר מתבונן ומכיר בלשון הווה, ומוסיף אהבה, כי כבר הגיע לאהבה והוא הולך ומוסיף על מה שכבר יש לו, והוא כבר לא במצב שצריך להראות לו היאך היא הדרך, אלא הוא כבר במצב של מוסיף, כלומר שכבר הלך בדרך והוא מתקדם עוד.
החידוש שבגללו הוצרך לחזור על הדברים הוא בשני דברים שהתחדשו בלשונו בפרק ד ולא היו בפרק ב. האחד שבפרק ד כתב "ותצמא נפשו ויכמה בשרו", ובפרק ב' לא הוזכר בשרו. הוא מלמד שמי שבאמת הלך בדרך, הדבר מגיע לבשרו, שגם בשרו מכיר את בראו. זה מה שאמר בסוף מורה נבוכים שההשגה האמיתית מגיעה להליכה בדרכיו.
השני הוא שבפרק ד' הזכיר את הבושה, ובפרק ב לא הזכיר אותה, אלא רק את היראה והענווה. לא אאריך כאן בעניין הבושה, שהיא עניין מיוחד ועמוק מאוד ויש בה עניין שונה מיראה וענווה וראוי להאריך בזה הרבה במקומו.
.
.
.
הרמב"ם סיים לתאר את חכמת הקבלה, פנימיות התורה, ועל זה הוא אומר שזו חכמת אפלטון ואריסטו, והם לא נכרים מתורתנו. תורת אפלטון ואריסטו היא לא עיסוק בפילוסופיה יוונית אלא בחכמת פנימיות התורה, חכמת הקבלה. וחכמי יוון רדפו את אפלטון ואריסטו ורצו להרגם על דעותיהם כמו שהרגו את סוקרטס. וכמו שאריסטו מביא בכל נושא חשוב את דברי הפיתגוראים שמדברים ממש בשפת הקבלה ולא שפת הפילוסופיה. והפיתגוראים הם הכינוי של מסירת חכמת הקבלה שהיתה אצל אפלטון ואריסטו. וכמו שאפלטון רומז בהרבה מקומות שהיתה בידו קבלה של מסירה מדורות קדמונים.
.
.
(תורה בגויים אל תאמין)
איכה רבה ב' י"ג:
""מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה" אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן. הדא הוא דכתיב (עובדיה א, ח): "וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו".
יש תורה בגוים אל תאמן דכתיב "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה"."
.
במורה נבוכים ג נ"ד מבאר את החילוק בין תורה לחכמה:
"אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות בלתי מבוארות בדרכי העיון נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד והחכמה הגמורה מין אחר – החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם. וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה "לא רבים יחכמו" "והחכמה מאין תמצא וגומר?" וכיוצא באלו הפסוקים הרבה – כולם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות התורה. אמנם בדברי החכמים ז"ל הוא גם כן הרבה מאד – רצוני לומר שגם הם משימים ידיעת התורה מין אחד וישימו החכמה מין אחר – אמרו ז"ל על משה רבנו "אב בחכמה אב בתורה אב בנביאים"; ובא בשלמה "ויחכם מכל האדם" – אמרו "ולא ממשה" – כי הוא רוצה באמרו מכל האדם – מכל אנשי דורו; – ומפני זה תמצא שהוא זוכר הימן וכלכול ודרדע בני מחול החכמים המפורסמים אז:
וזכרו החכמים ז"ל גם כן שהאדם נתבע בידיעת התורה תחילה ואחר כך הוא נתבע בחכמה ואחר כך הוא נתבע במה שראוי עליו מתלמודה של תורה – רצוני לומר להוציא ממנו מה שראוי לעשות. וכן ראוי שיהיה הסדר שיודעו הדעות ההם תחילה על דרך קבלה ואחר כך יתבארו במופת ואחר כך ידוקדקו המעשים המטיבים דרכי האדם. וזה לשונם ז"ל בהיות האדם נתבע על אלו הענינים השלשה על הסדר הזה – אמרו "כשאדם נכנס לדין תחילה אומרים לו קבעת עתים לתורה? פלפלת בחכמה? הבינות דבר מתוך דבר?" – הנה התבאר לך שידיעת התורה אצלם מין אחד והחכמה מין אחר והוא – לאמת דעות התורה בעיון האמיתי:"
.
ושם בסוף הפרק, בפסקה האחרונה של המורה נבוכים כתב:
"ואחר כן השלים הענין ואמר "כי באלה חפצתי – נאום יי" – רצונו לומר שכונתי – שיצא מכם חסד וצדקה ומשפט בארץ – כמו שבארנו בשלש עשרה מדות כי הכונה – להדמות בהם ושנלך על דרכם. אם כן הכונה אשר זכרה בזה הפסוק היא באורו ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא – להגיע אל השגת האלוה כפי היכולת ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם איך היא וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוון בהם תמיד לעשות חסד צדקה ומשפט – להדמות בפעולות האלוה – כמו שבארנו פעמים בזה המאמר:"
ההליכה בדרכיו להידמות אליו לפי ההשגה שהשיג בו בחכמה, היא לא דווקא תרי"ג מצוות. אלא זה כמו שהגלגלים משיגים את הבורא ונובע מזה שהם מתנועעים במעגל, שזו הידמות לקדושה ולנצחיות שהשיגו כיוון שיש בזה מיעוט שינוי, וזה השפעה למטה (כמו שהתבאר לעיל ב ד), כך כשהאדם משיג נובע מזה תשוקה ותנועה שהיא ביטוי של ההשגה הזו עצמה בתנועות הגוף, בהליכה בדרכיו, במעשים ומידות וכל דרכיו.
ההליכה בדרכיו היא אצל אדם הראשון כלולה בשש מצוות ואחר כך נוספה מצווה שביעית לבני נח, וכשקיבלו תורה בהר סיני אותה הליכה בדרכיו מפורטת לתרי"ג מצוות. מה שאצל בני נוח הוא מצוה אחת של עריות, או גזל, בתורה הוא הרבה מצוות. הכלל הוא אותו כלל, רק הפירוט שונה. תרי"ג מצוות הוא רק הברית, שנמשלה בחתונה, שנכרתה בהר סיני עם כל מי שאז השיג את החכמה האמיתית והלך אחרי תורת אברהם אבינו וישראל נכדו ונקרא מבני ישראל. ואותה ברית פתוחה תמיד גם בימינו לכל חכם להכנס בה, על ידי קרבן מילה וטבילה, דהיינו גיור. הבורא רצה דווקא את הפירוט למספר תרי"ג, והוא גילה אותו בהר סיני ובזה נכרתה אותה ברית.
מצד החכמה אין הכרח בתרי"ג מצוות אלא העניין הוא רק ההליכה בדרכיו, ואין חשיבות כמה מצוות נמנות כאן. מלבד שאותה הליכה בדרכיו עצמה שיש בתורה יש גם בשבע מצוות בני נח, יש גם את הסוגיא בסוף מסכת אבות בא דוד והעמידן וכו', ומסתיימת בא חבקוק והעמידן על אחת וכו', ועיין שם ברש"י שבאמת הם קיימו רק את המצוות האלה כי לא היה להם כח ליותר. כלומר ליתר פירוט של חיוב ופחות עצמאות לנוע בהליכה בדרכיו לפי ההשגה של האדם עצמו.
וכן יש מצוות שנאמר עליהן שהם שקולות כנגד כל התורה. כלומר ההליכה בדרכיו יכולה להתמלא בהן בלבד ולא בהכרח נצרך לזה כל התרי"ג.
המספר של תרי"ג מצוות דווקא כצורה של הליכה בדרכיו לא נובע בהכרח מצד החכמה, לכן תורה בגויים אל תאמין. המספר של תרי"ג ניתן רק לעומדים בברית הר סיני ומי שלא קיבל שם את התורה אין אצלו מניין תרי"ג בדווקא, וזהו תורה בגויים אל תאמין. חכמה היינו ההליכה בדרכיו, לפי מה שמשיג, בלי לספור לכמה ראשי מצוות זה מתפרט, וזה חכמה בגויים תאמין.
לפרט את תרי"ג המצוות דווקא לתרי"ג פרטים זה גילוי רצון חופשי של הבורא, כי מצד החכמה זה לא מתחייב, וברצון הזה הוא קידש ובעל בחתונה של מעמד הר סיני.
כמובן בכל דבר יש חכמה ואברהם אבינו השיג את החכמה העמוקה המיוחדת הנעלמת העליונה שיש בפירוט ההליכה בדרכיו דווקא לתרי"ג חיובים, ולכן קיים את כל התורה אפילו עירובי תבשילין. שכליותיו נעשו לו כשני רבנים, כליותיו הוא עניין של סתר, כמו שכתוב בוחן כליות ולב, שכליות קשות לבחינה כי הן שייכות לסוד ולנעלם. הן החלק הכי גשמי ונמוך בקומת האדם, ולכן מקושרות לסוד הכי נעלם וגבוה, כעניין נעוץ סופו בתחילתו.
.
כיוון שפנימיות התורה, הסוד שלה, אינה שייכת בדווקא לתרי"ג, אלא להליכה בדרכיו באופן כללי, יש לנכרים חלק בה לא פחות מלישראל. אין חילוק בין ישראל לנכרי לעניין זה ולכן אינו נקרא כלל נכרי. וכמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל. הפנימיות היא תורת אדם הראשון, וספר יצירה מקורו ממנו, ונגלה אצל אברהם כספר ממנו הוא לימד את כלל הגויים, בלי שייכות למתן תורה בהר סיני.
הרמב"ם כותב כאן שמה שהוא לימד כאן את חכמת פנימיות התורה, שהוא פרי ההתבוננות במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, אינו סותר למה שנקרא תורה שהיא הקבלה מהנביאים כמו שכתב במו"נ ג' נ"ד.
בפרק ב מהלכות יסודי התורה הוא לא אומר היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שילמד את תורתו. כי לימוד התורה רק מודיע מה המסורת מהנביאים, אבל לא גורם לאדם להבין את זה בפנימיותו. לכן זה לא מביא לאהבה ויראה.
.
.
בספרי דברים פרשת ואתחנן פיסקא לג:
"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, רבי אומר למה נאמר, לפי שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, איני יודע כיצד אוהבים את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, תן הדברים האלה על לבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו."
.
ועיין בספר המצוות לרמב"ם במצוות אהבה שמביא את הספרי כמקור לדבריו על מצוות אהבה. ומבואר שהרמב"ם מפרש את הספרי שבמה שכתוב: "תן הדברים האלה על לבך" מדובר לא בדווקא על לימוד התורה מהספר, אלא גם, ובעיקר, ההתבוננות במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים. למרות שבספרי כתוב שהדברים האלה הם מה שאנכי מצווך היום, ומשמע מה שכתוב בתורה.
הרמב"ם מוציא את הספרי מפשוטו כי מוכרח אצלו בשכל שמה שמביא את האדם לאהבה ויראה אינו לימוד התורה מהספר אלא דווקא התבוננות במעשיו וברואיו. כי לימוד מהספר מודיע רק את הקבלה ולא את ההבנה.
ובזה הוא מוציא את חכמת פנימיות התורה, שמביאה לאהבה וממנה מכיר את מי שאמר והיה העולם והולך בדרכיו, מהתחום המוגדר של לימוד ספר התורה והתורה שבעל פה, ומפקיר אותו לכל באי עולם, כל מי שמתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, וכמו שכתב בסוף הלכות שמיטה ויובל. ועל זה אמרו חכמה בגויים תאמין, ואע"פ שאין להם תורה דהיינו תרי"ג מצוות שנאמרו בנבואה מפי הגבורה.
הרמב"ם ביאר את כל יסודות חכמת הקבלה לפי אריסטו, ולכן הוא צריך לומר שאריסטו זו חכמת פנימיות התורה, ולא כמו הסכלים שחשבו שהוא נכרי, וזה כי אצל הסכלים פנימיות התורה נכרית לכל דבר.
יש מחניכי תורת ארץ ישראל כלומר תורת הלאומנות, שקוראים את הפסקה הזו כאילו כתוב כאן שהחכמה היתה אצלנו, עם ישראל, וכיוון שהרשעים אבדו טובותינו והמיתו חכמינו, אבדה התורה מעם ישראל ונשארה אצל אריסטו, וכעת יש לנו ללמוד אותה מהמקום שבו היא שרדה ולהחזיר אותה "אלינו". הרמב"ם לא כותב שום דבר על להחזירה אלינו, ואל עוסק בשום מקום בלהחזיר את חכמת אריסטו אל עם ישראל באופן שכבר לא נצטרך את אריסטו. הוא רק אומר שתורת אריסטו זה לא נכרי לתורה. משמע שלא צריך להחזיר את החכמה מאריסטו "אלינו", כי אריסטו לא נכרי לנו. הוא גם אנחנו, ואם החכמה אצלו היא ממילא אצלנו כי הוא ואנחנו לא נכרים. וזה כמו שכתבת בסוף הלכות שמיטה ויובל שהנכרי שנשאו ליבו שב להיות שייך אלינו והוא קודש קודשים. ולא כתוב שם שצריך להתגייר ולקבל עול תרי"ג בשביל זה. הרמב"ם מבאר מהי תורת הסוד, מעמיד את עיקריה, מגלה שהיא חכמת הקבלה, ומגלה איפה היא כתובה ומהיכן יש ללמוד אותה.
זה לשונו בסוף הלכות שמיטה ויובל:
"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי:"
מדובר כאן על נכרי שמתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו. זה בלי ספק מדבר על מי שזכה לפנימיות התורה. ומדובר שלא התגייר ולכן אסור לו ללמוד תורה (כמו שכתב בהלכות מלכים י ט: "עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה. לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד)", כלומר מדובר שהוא לא יודע את מה שהתקבל בנבואה בהר סיני, תרי"ג המצוות, אלא הוא לומד רק פנימיות התורה ולא את תרי"ג המצוות ודי לו בזה להיות קדש קדשים וה' חלקו. ומבואר כמו שכתבתי שלנכרים יש את פנימיות התורה אע"פ שאין להם את תורת משה עם תרי"ג המצוות, ולכן אריסטו הוא חלק מהתורה עצמה, חלק הנסתר והחכמה שבה.
ולענ"ד ברור שהסיבה שהרמב"ם האריך והפליג בלשונו בהלכה זו, ולא לפי מקור מחז"ל, הוא כדי ללמד שאריסטו אינו נכרי לתורה, וכמו שכותב בפרקנו.
ביאור על מורה נבוכים מאת ניר שטרן 