50 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – חלק ב פרק יב

חלק ב פרק יב

פרק יב

"מבואר הוא שכל מחודש יש לו סיבה פועלת בהכרח היא אשר חידשתהו אחר שלא היה נמצא. והפועל ההוא הקרוב לא ימלט מהיותו גשם או לא גשם; וכל גשם לא יעשה מאשר הוא גשם ואמנם יעשה מעשה אחד מאשר הוא גשם אחד – רצוני לומר בצורתו – והנה אדבר בזה אחר כן. והפועל ההוא הקרוב המחדש לדבר המחודש אפשר היותו גם כן מחודש; וזה לא ילך אל לא תכלית אבל אי אפשר לנו בהכרח אם יש דבר מחודש מבלתי שנגיע למחדש קדמון בלתי מחודש הוא אשר חידשו. ונשאר לשאול על מה חידש עתה ולא חידש זה מקודם אחר שהוא נמצא? ואי אפשר בהכרח מבלתי שיהיה המנעות הפעולה ההיא המחודשת קודם חידושה אם מהעדר ערך אחד בין הפועל והפעול – אם היה הפועל גשם או מפני העדר הכנת החומר – אם היה הפועל בלתי גשם:

וזאת ההצעה כולה כפי מה שיחיבהו העיון הטבעי מבלתי שנשגיח עתה לקדמות העולם או חידושו כי אין זה כונת זה הפרק:

וכבר התבאר בחכמת הטבע כי כל גוף שיעשה מעשה אחד בגוף אחר לא יעשה בו רק כשיפגשהו או יפגוש מה שיפגשהו – אם היה מעשה הפועל ההוא באמצעיים. דמיון זה כי זה הגוף אשר הוחם עתה אמנם הוחם בפגוש אותו גוף האש או שהאש חיממה לאויר והאויר המקיף בגוף ההוא חממו ויהיה הפועל הקרוב לחימום הגוף ההוא – גוף האויר החם. עד שהאבן השואבת אמנם תמשוך הברזל מרחוק בכח שהתפזר ממנה באויר הפוגש הברזל ולזה לא תמשך על אי זה רוחק שיזדמן; כמו שלא יחמם זה האש על אי זה רוחק שיזדמן אבל על רוחק שישתנה האויר אשר בינו ובין הדבר המתחמם מכוחו אבל כשיפסק חום האויר מזה האש תחת זאת השעוה לא תותך ממנו; – כן הענין במה שימשוך. וזה אשר לא היה חם ואחר כך נתחמם אי אפשר לו בהכרח מבלתי סבה מחממת התחדשה אם אש התחדשה או שהיתה ממנו על רוחק אחד והשתנה הרוחק ההוא והערך ההוא הוא אשר היה נעדר ואחר כך התחדש. וכן נמצא סבות כל מה שיתחדש במציאות ממחודשים תהיה סבתם – המזגות היסודות אשר הם גשמים פועלים קצתם בקצתם ומתפעלים קצתם מקצתם – רצוני לומר שסיבת חידושם – קריבת גוף אל גוף או רוחק גוף מגוף. אמנם מה שנמצאנו ממחודשים שאינם נמשכים אחר מזג – והם הצורות כולם – אי אפשר להם גם כן מבלתי פועל – רצוני לומר נותן הצורה – והוא בלתי גשם כי פועל הצורה – צורה לא בחומר – כמו שהתבאר במקומותיו. וכבר העירונו על ראית זה במה שקדם. וממה שיבאר לך זה גם כן כי כל מזג מקבל התוספת והחסרון והוא יתחדש ראשון ראשון; והצורות אינם כן שהם לא יתחדשו ראשון ראשון ולזה אין תנועה בהם ואמנם יתחדשו או יפסדו בלא זמן. אינם אם כן מפעולת המזג אבל המזג מכין החומר לקבל הצורה לבד. ופועל הצורה – דבר לא יקבל החלוקה כי פעולתו ממינו. ולזה מבואר שפועל הצורה – רצוני לומר נותנה – צורה בהכרח והיא נבדלת. וזה הפועל אשר הוא בלתי גוף מן השקר שיהיה מעשהו למה שיעשהו בערך אחד אחר שאינו גוף שיקרב או ירחק או יקרב גשם לו או ירחק ממנו מפני שאין ערך רוחק בין הגוף ובין מה שאינו גוף ובהכרח תהיה עילת העדר הפעולה ההיא – העדר הכנת החומר ההוא לקבלת פעולת הנבדל:

הנה כבר התבאר שפעולת הגשמים כפי צורותם קצתם בקצתם תחייב הכנת החמרים לקבלת פעולת מי שאינו גוף אשר הפעולות ההם הם הצורות. וכאשר היו מעשי השכל הנפרד מבוארים גלויים במציאות והם – כל מתחדש בלתי מתחדש מגוף המזג לבד ידענו בהכרח שזה הפועל לא יעשה בנגיעה ולא על רוחק מיוחד מפני שאינו גשם. ויכונה לעולם פועל הנבדל ב'שפע' – על צד ההדמות בעין המים אשר ישפע מכל צד ואין לו צד מיוחד שימשך ממנו או ימשיך לזולתו אבל מכולו הוא נובע ולכל הצדדים ירוה הקרובים אליו והרחוקים ממנו תמיד. כן זה השכל לא יגיע אליו כח מצד אחד ומרוחק אחד ולא יגיע כוחו לזולתו גם כן מצד מיוחד ועל רוחק מיוחד ולא בעת בלתי עת; אבל פעולתו תמיד כל אשר יזדמן דבר יקבל הפועל ההוא הנמצא על התמידות אשר כונה בשם 'שפע'. כן הבורא יגדל שמו כאשר התבאר שהוא בלתי גוף והתקיים שהכל – פעלו ושהוא – סבתו הפועלת כמו שבארנו וכמו שנבאר נאמר שהעולם – משפע האלוה ושהוא השפיע עליו כל מה שיתחדש בו; וכן יאמר שהוא השפיע חכמתו על הנביאים – הענין כולו שאלו הפעולות – פעולת בלתי גוף והוא אשר יקרא פעלו – 'שפע'. וזה השם – רצוני לומר ה'שפע' – כבר התירהו הלשון העברי גם כן על האלוה ית' מפני ההידמות בעין המים השופע כמו שזכרנו – מפני שלא ימצא להדמות פעולת הנבדל יותר נאה מזה הלשון – רצוני לומר ה'שפע'. שלא נוכל על אמיתת שם שתסכים לאמיתת הענין כי ציור פעולת הנבדל כבד מאוד ככבדות ציור מציאות הנבדל. וכמו שהדמיון לא יציר נמצא כי אם גוף או כח בגוף כן לא יציר הדמיון היות פעולה רק בקריבות פועל או על רוחק אחד ומצד מיוחד. ובעבור זה כאשר התאמת אצל קצת ההמון היות האלוה לא גוף או שהוא לא יקרב למה שיעשהו דמו שהוא יצוה המאלכים והמלאכים יעשו הפעולות ההם בקריבות ובנגיעת גשם בגשם כמו שנעשה אנחנו במה שנעשהו ודימו המלאכים גם כן גשמים. ומהם מי שיאמין שהוא ית' יצוה הדבר בדיבור כדבורינו – רצוני לומר באותיות וקול – ויפעל הדבר ההוא. כל זה המשך אחר הדמיון אשר הוא גם כן 'יצר הרע' באמת; כי כל חסרון בדיבר או במדות הוא פועל הדמיון או נמשך אחר פעלו. ואין זה ענין הפרק אבל הכונה – להבין ענין ה'שפע' הנאמר בחוק האלוה ובחק השכלים – רצוני לומר המלאכים – להיותם בלתי גשמים ויאמר בכוחות הגלגליים גם כן שהם ישפיעו במציאות ויאמר 'שפע הגלגל' אף על פי שפעולותיו יבואו מגשם; ולזה יעשו הכוכבים ברוחק מיוחד – רצוני לומר קרבתם למרכז ורחקם ממנו – וערך קצתם לקצתם. ומהנה נכנס למשפטי הכוכבים:

אבל מה שזכרנוהו שספרי הנביאים השאילו ענין השפע גם כן לפועל האלוה – הוא אמרו "אותי עזבו מקור מים חיים" – רצונו לומר שפע החיים – כלומר המציאות אשר הוא החיים בלא ספק וכן אמרו "כי עמך מקור חיים" – רוצה בו שפע המציאות וכן השלמת המאמר והוא אמרו "באורך נראה אור" הוא הענין בעצמו כי בשפע השכל אשר שפע ממך נשכיל ונתישר ונשיג השכל. והבינהו:"

.

.

.

.

(אני מעתיק כאן את תרגום שוורץ, כי הפרק יכול להיות קשה להבנה בלשונו של אבן תיבון שאיננו מורגלים בה:

"ברור שכּל מחודש יש לו בהכרח סיבה פועלת, שהיא חידשה אותו לאחר שלא נמצא. פועל קרוב זה יהיה בהכרח או גוף או לא גוף. שום גוף אינו פועל באשר הוא גוף, אלא הוא יפעל פעולה מסוימת מבחינת שהוא גוף מסוים, כלומר בצורתו. על זאת אדבר אחרי-כן. הפועל הקרוב, המחדש את הדבר המתחדש, יש וגם הוא מחודש. אך זה אינו נמשך עד אינסוף. אלא אם יש דבר מחודש, אנו חייבים בהכרח להגיע אל מחדש קדום, בלתי-מחודש, אשר חידש אותו. אזי נותרת השאלה מדוע חידש אותו עכשיו, ולא חידש אותו לפני-כן, אף-על-פי שהוא נמצא. הכרחי שנמנעותה של אותה פעולה מחודשת לפני שחודשה נבעה מהֶעְדֵּר יחס בין הפועל והפעול, אם הפועל גוף, או מהֶעְדֵּר הכנת חומר, אם הפועל אינו גוף. הקדמה זאת היא כולה לפי מה שהעיון הפיסיקלי מחייב, מבלי שנתייחס עכשיו לקדמות העולם או חידושו, שכן אין זאת מטרת הפרק הזה.
התברר בחוכמת הפיסיקה שכּל גוף הפועל פעולה כלשהי בגוף אחר, לא יפעל בו אלא בנוגעו בו, או בנוגעו במה שהוא נוגע בו, אם אותו פועל פועל את פעולתו על-ידי אמצעים. למשל, גוף נתון שהתחמם עכשיו – התחמם או על-ידי כך שגֶרֶם האש נגע בו, או שהאש חיממה את האוויר, והאוויר המקיף אותו גוף חימם אותו. הפועל הקרוב של חימום גוף זה יהיה אפוא גֶרֶם האוויר החם. מגנט מושך ברזל ממרחק באמצעות כוח המתפשט ממנו באוויר הנוגע בברזל. לכן אין הוא מושך מכל מרחק שהוא מקרי, כשם שאש נתונה לא תחמם בכל מרחק שהוא מקרי, אלא במרחק שבו משתנה מכוחה האוויר שבינה לבין הדבר המתחמם. כאשר נפסק חומו של האוויר מאותה אש מבלי שיגיע אל נר נתון, הנר לא יתמוסס בגללה. כן המצב לגבי מה שמושך. מה שלא היה חם ואחרי-כן היה חם – היתה לו בהכרח סיבה מחממת שנתחדשה: או שנתחדשה אש או שהמרחק בין החפץ והאש השתנה. יחס זה הוא שנעדר ואחר-כך נתחדש.
כך אנו מוצאים שהסיבה לכל המחודשים המתחדשים במציאות היא התמזגות היסודות, שהם גופים הפועלים זה על זה, ונפעלים זה מזה. רצוני לומר שסיבת התחדשותם היא התקרבות גוף אל גוף או התרחקות גוף מגוף. מחודשים שאנו מוצאים שאין מקורם בהתמזגות, דהיינו כל הצורות, אף להם יש בהכרח פועל, והוא נותן הצורות. זה אינו גוף, כי פועל הצורה הוא צורה שאינה בחומר, כפי שהוסבר במקומו. אנו הצבענו על הראיה לכך לפני-כן. דבר זה יתברר לך גם כן מכך שניתן להוסיף על כל מזיגה או לגרוע ממנה. היא מתחדשת קמעה קמעה. לא כן הצורות. הן אינן מתחדשות קמעה קמעה. לפיכך אין בהן תנועה. הן מתחדשות או כלות בלא-זמן, ואינן (תוצאה) מפעולת מזיגה. המזיגה רק מכינה את החומר לקבל את הצורה.
פועל הצורה הוא דבר שאינו מקבל חלוקה, כי מעשׂהו הוא ממינו הוא. לכן ברור שפועל הצורה, כלומר הנותן אותה, הוא בהכרח צורה, והיא נבדלת מן החומר. לא ייתכן שההשפעה שפועל זה, שאינו גוף, משפיע, תהיה בתוקף יחס כלשהו. שהרי אין הוא גוף העשׂוי להתקרב או להתרחק, או שגוף כלשהו יתקרב אליו או יתרחק ממנו, שהרי אין יחס של מרחק בין גוף למה שאינו גוף. מכאן הכרחי שכאשר פעולה מסוימת נעדרת, העילה לכך היא שאותו חומר אינו מוכן לקבל את פעולתו של (השׂכל) הנבדל; שכן התברר שפעולת הגופים זה על זה בהתאם לצורותיהם מחייבת שהחומרים יהיו מוכנים לקבל את פעולתו של מה שאינו גוף. פעולות אלה הן הצורות.
מכיוון שרשמי השׂכל הנבדל ברורים וגלויים במציאות – והם כל מחודש שנוצר לא מן ההתמזגות עצמה בלבד – ידוע בהכרח שאותו פועל אינו פועל במישרין ולא במרחק מוגדר, מכיוון שאין הוא גוף.
לכן מכנים תמיד את פעולתו של (השׂכל) הפועל בשם "שפע". (זאת) על דרך הדימוי למעיין מים השופע מכל כיוון ואין כיוון מסוים אשר ממנו הוא מושך או (שבו) הוא מספק לזולתו, אלא הוא נובע מכל הכיוונים ותמיד (זורם) לכל הכיוונים ומרווה את הקרובים אליו ואת הרחוקים. כן אותו שׂכל. לא מגיע אליו כוח מכיוון מסוים וממרחק מסוים, וגם כוחו אינו מגיע אל זולתו בכיוון מסוים ובמרחק מסוים ולא בזמן נתון דווקא; אלא פעולתו מתמדת: כל-אימת שדבר-מה מוכן, הוא מקבל את הפעולה הזאת, הנמצאת בהתמדה, הקרויה "שפע".
כן גם הבורא יתעלה שמו. מכיוון שהוכח בהוכחה מופתית שאין הוא גוף, והוכח שהכול פעולתו והוא סיבתו הפועלת, כפי שהבהרנו ועוד נבהיר, אומרים שהעולם הוא מן השפע של האל ושהוא השפיע עליו את כל המתחדש בו. כן אומרים שהוא השפיע את חוכמתו על הנביאים. העניין כולו הוא שפעולות אלה הן פָּעֳלוֹ של מי שאינו גוף, והוא אשר פָּעֳלוֹ קרוי "שפע".
השפה העברית נקטה לשון זה, "שפע", גם בדברה על האל יתעלה, על דרך דימוי למעיין מים שופע כפי שציינו. שהרי אין טוב יותר מביטוי זה, שפע, לדמות את פעולתו של הנבדל (מן החומר). כי אין ביכולתנו (לתת) שם שמהותו האמיתית תתאים למהותו האמיתית של העניין. שכן קשה מאוד לתפושׂ בשׂכלנו את פעולתו של הנבדל (מן החומר), כשם שקשה לתפושׂ בשׂכלנו את מציאות הנבדל (עצמו). כשם שהדמיון אינו מצייר נמצא שאינו גוף ולא כוח בגוף, כן אין הדמיון מצייר שתתרחש פעולה שאינה פעולתו הישירה של פועל, או ממרחק כלשהו ומכיוון מסוים. משום כך, ומכיוון שחלק מן ההמון יודעים אל-נכון שהאלוה אינו גוף או שאין הוא מתקרב אל מה שהוא עושה, דימו שהוא מצווה על המלאכים, והמלאכים עושים מעשים אלה במישרין ומתוך קרבת גוף אל גוף, כמו שאנו פועלים במה שאנו פועלים עליו. הם גם דימו שהמלאכים גופים. יש מהם המאמינים שהאל יתעלה מצווה דבר בדיבור כדיבורנו אנו, בהגאים ובצלילים, ואז נעשׂה אותו דבר. כל זאת הימשכות אחר הדמיון אשר גם הוא יצר הרע באמת, שהרי כל חיסרון שׂכלי או מוסרי הוא פעולה של הדמיון או נובע מפעולתו. אך אין זאת מטרת הפרק הזה, אלא כוונתו הבנת עניין השפע הנאמר לגבי האל ולגבי השׂכלים, כלומר המלאכים, מכיוון שאין הם גופים.
גם על כוחות הגלגלים אומרים שהם שופעים במציאות, ואומרים "שפע הגלגלים", אף-על-פי שפעולותיהם באות מגופים. לכן הכוכבים פועלים ממרחק מסוים, כוונתי לקרבתם אל המרכז וריחוקם ממנו, ויחסם זה אל זה. כאן הפתח לאסטרולוגיה.
מה שציינו, שהנביאים השתמשו בעניין השפע כהשאלה לפעולת האלוה, הוא דברו אֹתי עזבו מקור מים חיים (ירמיה ב', 13), כלומר שפע החיים, דהיינו, המציאות שהיא החיים בלי ספק. וכן דברו כי עמך מקור חיים (תהלים ל"ו, 10), שבו הוא מתכוון לשפיעת המציאות. גם סופו של הפסוק, באורך נראה אור, הוא אותו עניין עצמו: בשפיעת השׂכל אשר שפע ממך נשכיל, נמצא את דרך הישר, נביא ראיות ונשׂיג את השׂכל. הבן זאת!"

עד כאן הפרק בתרגום שוורץ)

.

.

"שפע" הוא תרגום המונח הפילוסופי הערבי שמשתמשים בו אל fayḍ (שפירושו המילולי הוא לזרום או זרימה), הנקרא באנגלית emanation , ובעברית אצילות או האצלה. הוא זהה למושג של חכמת הקבלה 'אצילות' או 'האצלה'. עיין הרמיזות וההערות מטאפיזיקה ו' ט'.

המונח הפילוסופי הערבי al-ibdāʿ פירושו בריאה, במובן של בריאת יש מאין, וכמו שכתב המורה נבוכים לקמן ג' י', בריאה בלתי אמצעית שהיא התחלת מציאות היש מהאין. עיין הרמיזות וההערות מטאפיזיקה ה' ט'.

.

.

.

הצורה היא כח חי שהוא פועל לגמרי. היא תמיד פועלת על החומר לצייר את עצמה בו, ואין מעצור לפעולתה, היא היסוד הפעיל באופן מזוקק, נקי, מוחלט. פעילות מוחלטת. המעצור הוא תמיד רק מצד החומר שאינו בהכנה הראויה לצורה מסויימת זו.

צורה מופשטת תמיד תחול על חומר, תצייר את עצמה בו, אם רק יש בו הכנה לזה. אפשר להמשיל לזה את אור השמש ביום, כל גוף יצטייר בו אור השמש לפי מה שהוא, יהיה מואר, אלא אם כן הוא שחור לגמרי או שקוף לגמרי או שהוא מוסתר מאור השמש. במקרים כאלה הסיבה שהצורה לא מתלבשת בחומר שהוא ייראה חומר מואר, הוא בגלל מעצור כלשהו בחומר ולא בגלל מעצור בקרני האור עצמן.

גוף חומרי שמחובר מחומר וצורה, עניינו הוא שהחומר מראה את עצמו כאילו הקיום שייך אליו יותר מאשר אל הצורה. השטחיות היא היפך העמקות, כמו שמקובל לומר שדעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה. כח הדמיון שרואה את פני השטח תופש את החומר כנמצא במובן הראשון המוחלט והאמיתי ביותר. רק ההתעמקות, המבט השני, המבט של השכל שמנתח את המבט שהוא מקבל מהדמיון רואה ש'נמצא' פירושו הראשון המוחלט והאמיתי ביותר הוא הצורה המופשטת.  המבט על המציאות מתחיל מהחושים ולא מהשכל, ומהחושים הוא מגיע לדמיון שמעבד ותופש אותו לפי דרכו, ומשם זה מגיע לשכל (המידע מהחושים בלבד, בלי עיבוד גם אל של הדמיון, לא אומר שום דבר. הוא נהר מתנועע של כתמים משתנים שלא מצטרפים לשום דבר מסויים. כמו עננים בתנועה. הדמיון מעבד את המידע, מחבר עננים ל'דבר', ורואה בשני עננים דוב מהלך, ובשלושה עננים קטנים אחרים רואה בית קטן וכן הלאה. לפני הדמיון אין מבט בכלל. המבט של הדמיון הוא הראשון לעבד את המידע מהחושים והשכל מקבל מהדמיון את ההסתכלות על המציאות לפי העיבוד של הדמיון. אין לשכל גישה ישירה למציאות, רק לחושים יש. הדמיון והשכל נסמכים על המידע שבא מהחושים, השכל מקבל את המידע כבר אחרי העיבוד של הדמיון, והוא צריך עמל לפרק את המבט של הדמיון כדי לראות את עמקו. אם הדמיון מעביר לשכל שיש דוב עגלגל לבן ברקיע בצבע לבן, השכל מתחיל להקשות קושיות, למה הדוב הזה מתפרק כשיש רוח, למה הוא לא מעמיד צאצאים וכו', ומתעמק לראות שזה רק עננים ולא באמת דוב.

.

.

המציאות היא באמת התפישה. לפי התפישה של השכל המציאות היא הצורות המופשטות בעצמן. לפי התפישה של הדמיון, המציאות במובן הכי ראשון מוחלט ואמיתי היא החומר, ויש גם תפישה בצורה אבל רק כתופעה של החומר, משהו שמציאותו נשענת על החומר, מאפיין של החומר או מעין זה. וכמו שכתב במו"נ א כ"ו:

"כי לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם"

הדמיון גם הוא תופש את הצורה, הרי ילד קטן יודע להבחין שכלב זה כלב, גם אם הוא בצבע אחר וגודל אחר ואורך אחר של פרווה מכל הכלבים שהוא ראה עד כאן. החושים לא רואים כלב כלל, רק אוסף כתמים מתנועע בלי גבולות שקובעים איפה מתחיל עצם מסויים ואיפה הוא נגמר. הדמיון הוא דרך לתפוש את המציאות ולכן בהכרח הוא תופש את הצורות, אבל הוא לא תופש שהצורות בהן המובן הראשון האמיתי והמוחלט של 'נמצא'. אלא אצל הדמיון הצורות הן משהו שחל על החומר שהוא עיקר המציאות, ומאפיינות אותו להיות עצם מוגדר מסויים ולא עצם אחר.

.

.

העולם החומרי, של חומר היסודות, שתחת גלגל הירח, הוא התפישה של הדמיון. לכן כאן יש עצם שבו הפרט האינדיבידואלי שבחומר הוא המובן הכי ראשון מוחלט ואמיתי של  מציאותו של העצם, והצורה היא העצם המשני שמציאותו נשענת על העצם הראשון. וכמו שכתב אריסטו בקטגוריות פרק ה.

העולם הוא התפישה פירושו כמו שיש חדר שבו חכם רואה בית מדרש, ילד קטן שנמצא שם רואה סתם חדר, יתוש שעף שם רואה משהו אחר לגמרי, אולי אריה רעב שנכנס לשם רואה בחדר מזווה מלא בשר טרי מוכן לאכילה, כל אחד בשבילו החדר הוא מציאות אחרת, לפי תפישתו. אין חדר אובייקטיבי שהוא האמת כשלעצמה, או שאולי יש ורק הבורא יודע מה זה. התפישה קובעת את העולם, את מה שאנו קוראים לו "מציאות". יותר עמוק: אנו תופשים שמה שאנחנו תופשים הוא מציאות, וזו הסיבה שהוא מציאות.

.

.

.

(מה שנכתב כאן מבוסס על ביאור יותר עמוק בעניין החומר בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 55 עיין שם)

משום שבעולם שלנו החומר הוא עיקר המציאות, לכן צורה שהצטיירה בחומר, מציאותה טפלה לחומר, והיא הווה לפי חוקי החומר.

(ואם שכל ישיג אותה באופן מופשט, היא תשתחרר ותהפוך לחיות מופשטת ותוכל לפעול אחרת, לכן השגה שכלית עמוקה שרואה את הצורה באופן המופשט, בוראת מציאות חדשה).

הנפש שלי, שהיא צורה מופשטת, יכולה להזיז את היד הבשרית שלי שהיא חומר, אם אחליט להזיז את היד. אבל אם יש מזלג מונח על שולחן, לא אוכל להזיז אותו בכח המחשבה לחוד. למה המחשבה שלי יכולה להזיז את היד שלי שהיא חומר, ולא יכולה להזיז את המזלג. התשובה היא כי בחומר שייך פירוד, והנפש שלי כשהתלבשה בגוף שלי, כיוון שבעולם הארצי עיקר המציאות הוא החומר, והנפש משנית לו, הנפש קיבלה תכונות של חומר וגם היא נפרדת מהמזלג כמו שהגוף החומרי שלי נפרד מהמזלג. לכן היא לא יכולה לצייר בו צורה (תנועה ממקום למקום היא גם לצייר בו צורה. ואם היתה יכולה להזיז אותו היתה יכולה גם לעקם אותו).

אבל אם אני נוגע במזלג, אז הנפש שלי יכולה לצייר בו צורה, כי כשיש נגיעה אין פירוד גם לא בהגדרות של חומר. במזלג הנגיעה נותנת לו צורה על ידי הפעלת כח מכני. אבל זה לא תמיד על ידי כח כזה. לכן אדם מוליד אדם. באב יש צורת אדם בפועל, הנפש שלו. צורה רוצה לצייר את עצמה בחומר, היא תמיד פועלת לשם. הצורה ציירה את עצמה באב, והיא רוצה לצייר את עצמה בכל חומר, רק לא יכולה כי יש פירוד ממנו והיא משועבדת לפירוד הזה בגלל שהיא שקועה בחומר. גם לא כל חומר יש בו הכנה לקבל צורת אדם.

הביצית של האשה (אני לא נכנס כעת לדעת הרמב"ם ואריסטו איך נעשה ההפריה ויצירת הוולד מבחינת ביצית וזרע וכו') היא חומר שיש לו הכנה לקבל צורת אדם. לכן צורת אדם רוצה לחול בו. אבל היא לא יכולה כי היא בחומר, ולפי חוקי החומר כשאין נגיעה יש פירוד והפירוד מנתק את יכולת הצורה לחול על החומר הזה. אז יש זיווג שבו גוף האדם, או גוף הזרע, נוגע בביצית, ואז לפי חוקי החומר כבר אין פירוד ואז הצורה יכולה לחול על החומר של הביצית, וכך עוברת הצורה מהאב לביצית, והיא מקבלת נפש אדם, כמו בפסוק ויפח באפיו נשמת חיים, חיים של אדם, והיא ממשיכה לגדול בעצמה כאדם. כך  מתהווה וולד כמו שמדליקים נר מנר. (צריך גם שהאב יחמם את הביצית וינענע אותה, וזה חלק מהכנת החומר לקבל צורה ואין כאן מקומו).

חומר שיש לו הכנה לקבל צורת אדם זה כפשוטו, למשל שיש הוא חומר שיש לו הכנה לקבל צורת פסל שיש, וכל פסלי השיש שאפשר לעשות ממנו קיימים בו כבר בכח, והאומן רק מוציא אל הפועל מה שיש כבר בכח בגוש השיש. חול או מים הם חומר שאין לו הכנה לקבל צורת פסל שיש, ואין בהם בכח מציאות של פסלי שיש והאומן לא יכול להוציא לפועל ממנו פסלי שיש. זה פשר מה שכתוב שהצורה לא עוברת מהאב לבן אלא צורת האדם שקיימת בכח בבן היא יוצאת אל הפועל מכח צורת האב שהיא כבר בפועל.  ועל דרך זה החום לא עובר מהאש למתכת שקרובה לאש, אלא החום שקיים במתכת בכח יוצא אל הפועל על ידי האש שסמוכה לו שבה צורת החום היא כבר בפועל.

.

.

יש במציאות  צורת אדם מופשטת לגמרי, לכאורה היה צריך להיות שהיא תחול על כל ביצית של כל אשה ותפרה אותה להיות וולד, כי היא רוצה לחול בחומר ואינה משוקעת בחומר ולכן הפירוד של חוסר נגיעה גשמית לא מנתק אותה.

לעיל א ע"ב נתבאר גם שיש תנועה וחיים בחומר עצמו שגורמת לשינוי מזג היסודות ומכינה את החומר לקבלת צורה.

באמת כל זה קורה. הכל תלוי בהכנת החומר. ביצית בגוף אשה זה חומר שלא מספיק מוכן לקבל את צורת האדם המופשטת. כדי להיות מוכן הוא צריך נענוע וחימום. הצורה המופשטת לא יכולה לנענע ולחמם אותו, כי החומר כבר יש בו צורה כלשהי של ביצית לא מופרית שמלובשת בו, שאין חומר בלי שום צורה, והוא לא יפרד מהצורה הזו בלי מגע חומרי, כי היא כבר בחומר ופועלת לפי חוקי החומר. חלק מהחימום והנענוע הוא לפרק את הצורה של ביצית לא מופרית שעוצרת מקבלת צורה חדשה של אדם. לכן צריך שצורת אדם תרד להיות בתוך חומר, דהיינו האב המוליד, ותפעל על הביצית לפי חוקי החומר שדורשים מגע. המים בעולם מקבלים צורת מים בלי שעצם חומרי כלשהו פועל עליהם לקבל זאת, אלא החומר נעשה מוכן לקבל צורת מים מכח התנועה החיה שבחומר עצמו, הטבע, ומכח זה הוא מוכן ואז הצורה המופשטת חלה מעצמה עליו כי היא כמו שמש שמאירה כל מה שמוכן לקבל אור.

.

.

.

"והפועל ההוא הקרוב לא ימלט מהיותו גשם או לא גשם; וכל גשם לא יעשה מאשר הוא גשם ואמנם יעשה מעשה אחד מאשר הוא גשם אחד – רצוני לומר בצורתו".

כשהגשם פועל על גשם אחר, הוא לא פועל עליו מצד מה שהוא גשם, אלא מצד הצורה שבו. הצורה היא הקובעת שהוא לא סתם חומר אלא "חומר אחד", כלומר דבר כלשהו. חומר לחוד אין בו שום כח פעולה כלל, ולכן בהכרח תמיד כל פעולה היא מצד הצורה. לפי זה הפועל ההוא הקרוב לא ימלט מהיותו צורה שמשוקעת בגשם ופועלת מתוך שהיא בגשם, או צורה מופשטת מגשם. בשני המקרים הפועל הוא רק הצורה, ההבדל הוא האם היא פועלת מתוך היותה בגשם או כצורה מופשטת.

.

.

.

"וכן נמצא סבות כל מה שיתחדש במציאות ממחודשים תהיה סבתם – המזגות היסודות אשר הם גשמים פועלים קצתם בקצתם ומתפעלים קצתם מקצתם – רצוני לומר שסיבת חידושם – קריבת גוף אל גוף או רוחק גוף מגוף."

ארבעת היסודות מרכיבים את כל החומר שקיים בעולם. לעולם לא רואים בחומר שקיים בעולם יסודות כמו שהם. ההרכבה שלהם היא הרכבה מזגיית ולא הרכבה שכוניית. הרכבה שכוניית היא כמו האבנים בבניין, שגם אחרי ההרכבה אפשר לראות כל אבן בפני עצמה, ואפשר לפרק את ההרכבה. הרכבה מזגיית היא שכל מרכיב מתבטל בתרכובת, ונולד מההרכבה עצם חדש שאינו דומה במאפיינים שלו למרכיבים, ואי אפשר לפרק אותו ולהחזיר את המרכיבים. למשל מים וקמח יוצרים בצק בהרכבה מזגיית. ההרכבה היא מזגיית אם כל מרכיב פועל על המרכיבים האחרים ונפעל מהם. פועל הכוונה שהוא משנה את הצורה שלהם. בבצק הקמח פועל על המים לייבש אותם והם מפסיקים להיות נוזל, והמים פועלים על הקמח ללחלח אותו והוא מפסיק להיות אבקה יבשה. או כמו שנחושת ובדיל מותכים ביחד ונוצרת ברונזה שהיא מתכת שונה בכל מאפייניה וצורתה מנחושת ומבדיל. כך היסודות כמו מבושלים או מותכים ביחד וכל אחד פועל ונפעל, ונולד מהם תבשיל חדש שאינו דומה למרכיביו.

ההתמזגות הזו היא בתנועה מתמדת, משתנה ברציפות. כל שינוי, ולו המועט ביותר, ביחס המדוייק  של מרכיבי החומר זה על זה, וגם באופני פעולתם זה על זה, גורם שהחומר יהיה שונה. אם מתיכים חומרים ביחד, או מבשלים תבשיל, כל שינוי בטמפרטורה, בלחץ האוויר, בתנועת העירוב, וכו', גורם לתוצאה שונה, כי הוא משפיע על האופן בו כל יסוד פועל לשנות את היסודות האחרים או באופן בו הוא משתנה מכוחם.

חומר שמוכן לקבל צורת אדם לא מוכרח להיות במזג מדוייק של התרכבות של היסודות. אלא יש טווח מכאן עד כאן וכל מה שבתוך הטווח מוכן לקבל צורת אדם. זכוכית או ברזל לא מוכנים כלל לקבל צורת אדם אבל תרכובת שיוצרת בשר מוכנה, ויש יחסי יסודות שונים שכולם יוצרים בשר. אבל יש הבדל בין בשר לבשר, לכן יש אנשים בהירים או כהים, זריזים או איטיים מטבעם, בריאים או נוטים לחולי, מנומשים או חלקים, מהירי תפישה או קשי תפישה, מוזיקליים או לא, וכו' וכו', ובזה כל אדם שונה מרעהו. כל שינוי כלשהו במזג של היסודות גורם לשינוי כלשהו בבשר של האדם, ולכן גם שינוי באופן שבו הצורה מתלבשת בו. וזה משתנה ללא הרף, אם כי לפעמים לאט עד שהשינוי לא מורגש.

השינוי המתמיד במזג הוא תנועה, זו לא תנועה כמו שאב מוליד בן, אלא זו התנועה הכללית של הטבע החומרי הנמשכת מהגלגל החומרי הראשון. השינוי במזג בסופו של דבר הוא חומר שפועל על חומר על ידי נגיעה. לפעמים יסוד המים שהוא קר ולח מלחלח את יסוד העפר שהוא קר ויבש והבשר נעשה רך ונפוח, ולפעמים יסוד העפר מייבש את המים והבשר נעשה קשה ומוצק. זה נעשה על ידי נגיעה של יסוד ביסוד. לכן זה שייך לפעולת גוף חומרי על גוף חומרי, כמו נגר שעושה שולחן או אש שמחממת מים או מגנט שמושך ברזל או אב שמוליד בן. בכל פעולת גוף חומרי שמחדשת התהוות של משהו, מעורב תמיד גם שינוי המזג. כשנגר עושה שולחן מעץ, הקרשים יכולים להיות קשים יותר או פחות, נוטים להיסדק או לא, וכו', הכל לפי שינויי המזג, וזה גם קובע מה יתהווה, בשיתוף עם פעולת הנגר, וכך בכל דבר.

.

.

.

.

"אמנם מה שנמצאנו ממחודשים שאינם נמשכים אחר מזג – והם הצורות כולם – אי אפשר להם גם כן מבלתי פועל – רצוני לומר נותן הצורה – והוא בלתי גשם כי פועל הצורה – צורה לא בחומר – כמו שהתבאר במקומותיו. וכבר העירונו על ראית זה במה שקדם. וממה שיבאר לך זה גם כן כי כל מזג מקבל התוספת והחסרון והוא יתחדש ראשון ראשון; והצורות אינם כן שהם לא יתחדשו ראשון ראשון ולזה אין תנועה בהם ואמנם יתחדשו או יפסדו בלא זמן. אינם אם כן מפעולת המזג אבל המזג מכין החומר לקבל הצורה לבד. ופועל הצורה – דבר לא יקבל החלוקה כי פעולתו ממינו. ולזה מבואר שפועל הצורה – רצוני לומר נותנה – צורה בהכרח והיא נבדלת. וזה הפועל אשר הוא בלתי גוף מן השקר שיהיה מעשהו למה שיעשהו בערך אחד אחר שאינו גוף שיקרב או ירחק או יקרב גשם לו או ירחק ממנו מפני שאין ערך רוחק בין הגוף ובין מה שאינו גוף ובהכרח תהיה עילת העדר הפעולה ההיא – העדר הכנת החומר ההוא לקבלת פעולת הנבדל:"

.

.

לעיל ב ד כתב:

"אמנם מאמר האחרונים מן הפילוסופים שהשכלים הנפרדים עשרה, מפני שהם מנו הכדורים שיש בהם כוכבים, והמקיף; ואף על פי שבקצת הכדורים ההם גלגלים רבים. והכדורים במספרם תשעה, המקיף בכל, וגלגל הכוכבים העומדים, וגלגלי השבעה כוכבים. והשכל העשירי – הוא השכל הפועל, אשר הורה עליו צאת שכלנו מן הכח אל הפועל, והיות הצורות הנמצאות ההוות הנפסדות, אחר שלא היו בחמרים שלהם אלא בכח. וכל מה שיצא מן הכח אל הפועל – יש לו מוציא בהכרח חוץ ממנו, וצריך שיהיה המוציא ממין המוצא; כי הנגר לא יעשה האוצר באשר הוא אומן, אבל מאשר בשכלו צורת האוצר, וצורת האוצר אשר בשכל הנגר היא אשר הוציאה צורת האוצר לפועל ושמה אותה בעץ. כן בלא ספק נותן הצורה – צורה נבדלת, וממציא השכל – שכל, והוא השכל הפועל; עד שיהיה יחס השכל הפועל ליסודות ומה שיורכב מהם – יחס כל שכל נבדל המיוחד בכל גלגל לגלגל ההוא. ויחס השכל בפועל הנמצא בנו, אשר הוא משפע השכל הפועל, ובו נשיג השכל הפועל – יחס שכל כל גלגל הנמצא בו אשר הוא משפע הנבדל, ובו ישיג הנבדל ויציירהו ויכסוף להדמות בו ויתנועע.

וימשך לו גם כן העניין אשר כבר התבאר, והוא, שהשם יתברך לא יעשה הדברים בקריבה, כי כמו שהוא שורף באמצעות האש, והאש יתנועע באמצעות תנועת הגלגל, כן הגלגל גם הוא יתנועע באמצעות שכל נבדל; ויהיו השכלים – הם המלאכים המתקרבים [לא מדובר כאן בקריבת מקום, שהרי השכלים הנפרדים אינם חומר ואין אצלם קריבת מקום, אלא זה רק נוסח מקובל של שבח מליצי למלאכים שמקורו מהקוראן], אשר באמצעותם יתנועעו הגלגלים. ומפני שאי אפשר בנבדלים המניין בשום פנים מצד התחלף עצמיהם, שהם לא גוף, התחייב לפי זה אצלו, שיהיה השם יתברך הוא אשר המציא השכל הראשון, אשר השכל ההוא מניע הגלגל הראשון, על הצד אשר בארנו; והשכל אשר יניע הגלגל השני – אמנם עילתו והתחלתו השכל הראשון, וכן עד שיהיה השכל אשר יניע הגלגל הסמוך לנו הוא עילת השכל הפועל והתחלתו. ואצלו תכלה מציאות הנבדלים, כמו שהגשמים גם כן יתחילו מן הגלגל העליון, ויכלו אצל היסודות ומה שהורכב מהם. ולא יתכן שיהיה השכל המניע הגלגל העליון – הוא המחויב המציאות, שכבר השתתף עם השכלים האחרים בעניין אחד, והוא הנעת הגשמים, ונבדל כל אחד מן האחר בעניין, והיה כל אחד מן העשרה בעל שני ענינים; אם כן אי אפשר מבלתי סיבה ראשונה לכל."

.

.

(אני מעתיק גם את תרגום שוורץ להקל על מי שלשון אבן תיבון קשה לו:

"המאוחרים מבין הפילוסופים אמרו שהשׂכלים הנבדלים הם עשׂרה, מפני שהם מנו את הכדורים בעלי הכוכבים18 ואת המקיף19, אף שבחלק מאותם כדורים יש כמה גלגלים20. הכדורים הם תשעה במספר: (1) המקיף את הכול, (2) גלגל כוכבי-השבת, (3-9) וגלגלי שבעת הכוכבים21. השׂכל העשׂירי22 הוא השׂכל הפועל אשר מצביעים עליו יציאת השׂכלים שלנו מן הכוח אל הפעל וקיומן של צורות הנמצאים המתהווים וכלים לאחר שלא היו בחומרים שלהן אלא בכוח23.
כל מה שיוצא מן הכוח אל הפֹּעַל יש לו בהכרח מוציא מחוץ לו. וצריך שיהיה המוציא ממין הַמּוּצָא, שהרי הנגר אינו עושה ארון מבחינת שהוא יוצר אלא מבחינת שבדעתו24 צורת הארון. וצורת הארון שבמחשבת הנגר היא אשר הוציאה את צורת הארון אל הפֹּעַל, והיא אשר מימשה אותה בעץ25. כן – ללא ספק – נותן הצורות הוא צורה נבדלת. ומה שמביא לידי מציאות שׂכל הוא שׂכל; והוא השׂכל הפועֵל26, באופן שיחס השׂכל הפועל אל היסודות ומה שמורכב מהם הוא כיחס כל שׂכל נבדל המיוחד לכל גלגל אל אותו גלגל. ויחס השׂכל בְּפֹעַל הנמצא בנו, אשר הוא משפע השׂכל הפועֵל27 ובו נשׂכיל את השׂכל הפועל [אל השׂכל הפועל], כיחס שׂכלו של כל גלגל הנמצא בו – אשר הוא בו משפע (השׂכל) הנבדל28 ובו הוא משׂיג את הנבדל, מצייר29 אותו, ומשתוקק להידמות אליו ולכן הוא נע – [אל אותו שׂכל נבדל]30.
לזה31 גם מתקשר דבר שכבר הוכח בהוכחה מופתית והוא שהאל יתהדר ויתגדל אינו עושׂה את הדברים במישרים (אלא בעקיפין), כגון שהוא שׂורף באמצעות האש, והאש נעה באמצעות תנועת הגלגל, והגלגל אף הוא נע באמצעות שׂכל נבדל. השׂכלים הם המלאכים המקורבים32 אשר באמצעותם נעים הגלגלים.
מכיוון שב(דברים) נבדלים לא ייתכן ריבוי מצד שוני עצמוּיותיהם בשום פנים – שהרי אין הם גופים – מתחייב על-פי זה, לדעת אריסטו, שהאל יתעלה הוא אשר הביא לידי מציאוּת את השׂכל הראשון, ואותו שׂכל מניע את הגלגל הראשון באופן שהסברנו. השׂכל אשר מניע את הגלגל השני – עילתו ועקרונו השׂכל הראשון, וכן הלאה עד שהשׂכל המניע את הגלגל הקרוב אלינו33 הוא עילתו ועקרונו של השׂכל הפועל. בו מסתיימת מציאות ה(שׂכלים) הנבדלים.
כמו כן גם הגופים מתחילים מן הגלגל העליון ונגמרים ביסודות ומה שמורכב מהם.
אי-אפשר שהשׂכל המניע את הגלגל העליון יהיה מחויב-המציאות34; שכּן הוא משתתף עם השׂכלים האחרים בעניין אחד והוא הנעת הגופים. והוא נבדל מכל אחד מן השׂכלים האחרים בעניין אחד. מכאן שכּל אחד מן העשׂרה הוא בעל שני עניינים35. מכאן שיש הכרח בסיבה אחת לכול36. אלה דברי אריסטו ודעתו37. ראיותיו לדברים אלה מובאות בהרחבה – על-פי סבירותן – בספרי תלמידיו. "

.

.

לעיל בפרק ד' הוא מראה כיצד אנו רואים שיש שכל הפועל:

"והשכל העשירי – הוא השכל הפועל, אשר הורה עליו צאת שכלנו מן הכח אל הפועל, והיות הצורות הנמצאות ההוות הנפסדות, אחר שלא היו בחמרים שלהם אלא בכח."

היות הצורות הנמצאות ההוות הנפסדות, שיוצאות אל הפועל אחרי שהיו בכח, זה קורה בגלל פעולת הנגר שעשה את השולחן, או פעולת האב שהוליד את הבן, או התנועה הטבעית של החומר שהיא שינוי מזג היסודות. צורת השולחן שבשכלו של הנגר היא שפעלה את השולחן, וצורת האדם שנמצאת בפועל אצל האב היא שפעלה את הבן. איך רואים מזה את השכל הפועל? כל הפעולות האלה אינן שפע כי הן צריכות התקרבות גשמית של הפועל, ואיך מזה רואים את פעולת השכל הפועל שפעולתו היא שפע כי נעשית בלא התקרבות.

מה שכתב בפרק ד' שמה שפועל את השולחן הוא לא החומר של ראובן הנגר אלא צורת השולחן שבשכלו, זה אותו עניין שכתב בפרקנו: "וכל גשם לא יעשה מאשר הוא גשם, ואמנם יעשה מעשה אחד מאשר הוא גשם אחד – רצוני לומר בצורתו"

.

לפי הדמיון החומר והצורה הם אחד,  הוא לא יכול לראות את הניתוח שמבדיל ביניהם. הוא רואה את הצורה אבל היא קיימת באופן שנשען על קיום החומר, כמאפיין שלו. בראייה פשוטה אדם לא יכול לתפוש ש"משקל" זה דבר שקיים ממש כמו שראובן קיים. יש רק משקל של משהו. ומבחינת מה נמצא, הקיום, אין בכלל חילוק בין ראובן לבין משקלו. ראובן והמשקל שלו קיימים בקיום מאוחד לחלוטין, אי אפשר לראות שזה קיים בנפרד מזה. קיים רק ראובן, וראובן שוקל כך וכך, והקיום של המשקל הוא קיומו של ראובן שהרי ראובן הוא שמשקלו כך וכך. לומר שמשקל קיים לחוד וראובן לחוד נשמע מופרך מאוד אצל הדמיון. כך ביאר המו"נ לעיל א ע"ג בהקדמה העשירית.

לפי זה, אם ראובן שחור השיער עומד על יד שמעון בהיר השיער, אין שום סיבה לחשוב ששערו של ראובן יתבהר או של שמעון יכהה. החומר מנתק אותם לשני גופים נפרדים, וצבע שערם הוא מאפיין של הגוף ולא דבר שקיים בפני עצמו. מאפיינים של גוף לא יכולים לעבור פתאום לגוף אחר. מי שנמוך לא יגבה בגלל שנגע באדם גבוה.

לפי זה אם יש אש, וסמוך מאוד לאש עומד קנקן מים, היה צריך להיות שהמים לא מתחממים בכלל. או שאם האב בועל, הביצית לא תקבל חיים של אדם ותגדל להיות אדם. האש היא גוף בפני עצמו ויש לו מאפיין שהוא חם. המים הם גוף אחר לגמרי, ויש להם מאפיין שהם קרים. איך ייתכן שמאפיין של גוף אחד יעבור לגוף אחר.

גם אם כדור שמתגלגל פוגע בכדור אחר ודוחף אותו, הכדור הנדחף אין לו לנוע כלל. כי התנועה גם היא מאפיין של הגוף, ואי אפשר שתעבור מגוף לגוף.

המדע המודרני שמשתמש רק בכח הדמיון, לא יכול להסביר איך ייתכן שכדור שפגע בכדור אחר מניע אותו, או שאש מחממת מים, וכל כיוצא בזה. המציאו לשם כך את המילה "אנרגיה". אבל זו מסוג המילים שממציאים כדי לכסות על דבר שלא מבינים. היא לא מסבירה שום דבר, אלא רק קוראת בשם מלומד לחידה.

כמו למשל אם מישהו שואל איך דבורים עם מוח קטן כל כך ובלי ספרי לימוד ובלי שפה יודעות לבנות קן מאורגן משוכלל ומחוכם כל כך, עונים בנימה מלומדת ופסקנית: זה "אינסטינקט". ומעכשיו הכל ברור ונהיר ומובן לגמרי. מה לא מובן, הרי זה "אינסטינקט". כולם יודעים. וכן אינספור דוגמאות.

גם כח הכובד, או יותר טוב "גרביטציה", זו דוגמה חזקה. אם מישהו ישאל למה תפוח נופל למטה, יענו לו פשוט מאוד, "גרביטציה", מה לא מובן. אבל איך כדור הארץ מושך את התפוח, הוא קושר אותו בחבל ומושך? הרי יש משיכה גם כשאין שום דבר ביניהם, ולא צריך להשקיע אנרגיה כדי להפעיל משיכה, המשיכה לא מקטינה את המסה של הגוף המושך, איך התפוח יודע שכדור הארץ מושך אותו, או באיזה צד נמצא כדור הארץ? הרי לא עובר שום דבר ביניהם שיכול להעביר מידע, אין שום מגע ביניהם וגם לא דרך מתווך. מה קשה? הרי כולם יודעים את התשובה, יש גרביטציה. בעיני כולם זו תשובה מספקת, לכן השאלות האלה טפשיות, לא לגיטימיות.

.

.

נחזור לענייננו, כשראובן עומד ליד שמעון השיער של ראובן לא מתבהר ושל שמעון לא מתכהה. אבל כשאש עומדת ליד מים, המים מתחממים. כי באש יש אנרגיה. הביאור בזה שבאש יש צורה בפועל שהיא חיה ולכן פועלת, ומבקשת לפעול בכל חומר שיש לו הכנה לקבל אותה, ולכן כשאין ניתוק מהחומר ויש מגע או קרבה מספקת, היא פועלת גם במים. זה הפירוש של אנרגיה במבט של השכל. צורת השיער הכהה של ראובן משוקעת בחומר יותר, יש בה פחות חיים, ולכן היא פחות פעילה ולא עוברת במגע לשמעון, ואכמ"ל.

ממה שצורת החום שבאש מבקשת לפעול גם במים שסמוכים לאש, רואים שהציור של הדמיון שרואה כל עצם עם צורתו קיים בפני עצמו, כי החומר עיקר המציאות, והחומר סביל ומנותק וכל גוף חומרי קיים במנותק, הציור הזה לא יכול להיות נכון. אם כן החום לא היה עובר מהאש למים. המעבר של החום מהאש למים מראה שהחום הוא צורה שיש לה חיים בפני עצמה ולא רק כתואר או מאפיין של החומר. תואר לא קופץ מגוף לגוף, פירמידה שעומדת ליד כדור לא תהפוך פתאום לכדור, כי אין לו מציאות עצמאית ותנועה עצמאית ורצון עצמאי. אבל צורה יש לה, ולכן המים מחממים את האש, וצורת השולחן שבשכלו של הנגר עוברת לקרשים.

אחרי שזכינו להסתכלות על הצורה בנפרד מהחומר, על זה אנו שואלים מניין המקור של המציאות הזו של צורה נפרדת. מה פועל את היותה נמצאת. צורת השולחן או צורת החום היא לא הצורה הראשונה העליונה הכללית שהיא סיבת כל הדברים, ולמי שסובר שהעולם נברא היא לא קיימת מאז ומעולם. יש בהכרח סיבה שמסובבת את המציאות של הצורה כצורה נפרדת מחומר. והסיבה בהכרח מופשטת מחומר. הסיבה הראשונה הקרובה היא עילת העילות, האלוה. רק שאנחנו משיגים את האלוה דרך האספקלריא של השכל הפועל שהוא סוף שרשרת השכלים שכולם אספקלריא אחת שלמה, צינור אחד שלם, לאורו של עילת העילות.

במורה נבוכים ג נ"ב כתב על השכל הפועל שהוא המלך הגדול שיש לירא מפניו ולכבד אותו, וזה ממש עבודה זרה.  זה לשונו שם:

"יעור משינתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם ואילו היה דוד ושלמה, והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו, שהוא הדבוק אשר בינינו ובין השם יתברך, וכמו שאנחנו השגנוהו באור ההוא אשר השפיע עלינו, כאמרו באורך נראה אור (תהלים לו י), כן באור ההוא בעצמו הוא משקיף עלינו, "

הרי השכל אינו השם יתברך. ואיך אנו נוהגים לפניו כמו לפני מלך גדול? הרי לחלוק כבוד למשרתים הנכבדים זו עבודה זרה. אלא אנחנו משיגים את הבורא באור ההוא שהוא השכל הפועל. ואנו מכבדים את בבואתו של השם יתברך הנשקפת בשכל הפועל ולא את השכל הפועל בעצמו.

.

.

עוד דבר שממנו רואים את השכל הפועל הוא צאת שכלנו מהכח אל הפועל. הכוונה היא ששכל האדם מסתכל על גוף חומרי, ורואה את צורתו כשהיא מופשטת מחומר. אז הצורה המופשטת מצטיירת בשכל ומתאחדת איתו, והיא נפש חיה, מציאות חיה, מלאך חי, ומוסיפה חיים לשכל שהשיג אותה, וחיים אלה שבשכל הם חיי צורה מופשטת, ונעשים חייו של השכל, וזו יציאתו אל הפועל. זה מה שנאמר באבות כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא וכו'.

אם לומדים יותר במדוייק ולעומק את מה שקורה כששכל אנושי בכח משיג צורה כשהיא בחומר ומפשיט אותה ומתאחד איתה, מבואר שמוכרח שהסיבה לקיומה של אותה צורה משתתפת בזה ככח שפועל את השינוי וההתחדשות הזו. זה עניין ארוך, והתבאר באלפראבי בספר השכל ובספר התחלות המציאות, ואין כאן מקומו.

.

.

כתב בפרקנו:

"אמנם מה שנמצאנו ממחודשים שאינם נמשכים אחר מזג – והם הצורות כולם – אי אפשר להם גם כן מבלתי פועל – רצוני לומר נותן הצורה – והוא בלתי גשם כי פועל הצורה – צורה לא בחומר – כמו שהתבאר במקומותיו. וכבר העירונו על ראית זה במה שקדם.

וממה שיבאר לך זה גם כן כי כל מזג מקבל התוספת והחסרון והוא יתחדש ראשון ראשון; והצורות אינם כן שהם לא יתחדשו ראשון ראשון ולזה אין תנועה בהם ואמנם יתחדשו או יפסדו בלא זמן. אינם אם כן מפעולת המזג אבל המזג מכין החומר לקבל הצורה לבד. ופועל הצורה – דבר לא יקבל החלוקה כי פעולתו ממינו.

ולזה מבואר שפועל הצורה – רצוני לומר נותנה – צורה בהכרח והיא נבדלת. וזה הפועל אשר הוא בלתי גוף מן השקר שיהיה מעשהו למה שיעשהו בערך אחד, אחר שאינו גוף שיקרב או ירחק, או יקרב גשם לו או ירחק ממנו, מפני שאין ערך רוחק בין הגוף ובין מה שאינו גוף, ובהכרח תהיה עילת העדר הפעולה ההיא – העדר הכנת החומר ההוא לקבלת פעולת הנבדל:

הנה כבר התבאר שפעולת הגשמים כפי צורותם קצתם בקצתם תחייב הכנת החמרים לקבלת פעולת מי שאינו גוף אשר הפעולות ההם הם הצורות. וכאשר היו מעשי השכל הנפרד מבוארים גלויים במציאות והם – כל מתחדש, בלתי מתחדש מגוף המזג לבד, ידענו בהכרח שזה הפועל לא יעשה בנגיעה ולא על רוחק מיוחד מפני שאינו גשם. ויכונה לעולם פועל הנבדל ב'שפע'"

.

.

(תרגום שוורץ:

מחודשים שאנו מוצאים שאין מקורם בהתמזגות, דהיינו כל הצורות, אף להם יש בהכרח פועל, והוא נותן הצורות12. זה אינו גוף13, כי פועל הצורה הוא צורה שאינה בחומר, כפי שהוסבר במקומו. אנו הצבענו על הראיה לכך לפני-כן14.

דבר זה יתברר לך גם כן מכך שניתן להוסיף על כל מזיגה או לגרוע ממנה. היא מתחדשת15 קמעה קמעה. לא כן הצורות. הן אינן מתחדשות קמעה קמעה. לפיכך אין בהן תנועה. הן מתחדשות או כלות בלא-זמן16, ואינן (תוצאה) מפעולת מזיגה. המזיגה רק מכינה את החומר לקבל את הצורה.
פועל הצורה הוא דבר שאינו מקבל חלוקה, כי מעשׂהו הוא ממינו17.

[הערה: מונק, עמ' 100, הערה 4, מסביר: "הצורה, שהיא מעשׂהו של פועל זה, הנה לא-גופנית ולא ניתנת לחלוקה. לכן צריך גם פועל הצורה להיות בלתי-גופני ובלתי ניתן לחלוקה".]

לכן ברור שפועל הצורה, כלומר הנותן אותה, הוא בהכרח צורה, והיא נבדלת מן החומר. לא ייתכן שההשפעה18 שפועל זה, שאינו גוף, משפיע, תהיה בתוקף יחס כלשהו. שהרי אין הוא גוף העשׂוי להתקרב או להתרחק, או שגוף כלשהו יתקרב אליו או יתרחק ממנו, שהרי אין יחס של מרחק בין גוף למה שאינו גוף19. מכאן הכרחי שכאשר פעולה מסוימת20 נעדרת, העילה לכך היא שאותו חומר אינו מוכן לקבל את פעולתו של (השׂכל) הנבדל21; שכן התברר שפעולת הגופים זה על זה בהתאם לצורותיהם מחייבת שהחומרים יהיו מוכנים לקבל את פעולתו של מה שאינו גוף. פעולות אלה הן הצורות. )

.

.

מדובר כאן שנותן הצורות המופשט, הוא השכל הפועל, שפועל בלי שייכות למרחק, דהיינו בדרך של שפע, הוא נותן את הצורות גם לגופים החומריים, ולא רק שהוא סיבת קיומן של הצורות המופשטות. שכתב עליו:

"ובהכרח תהיה עילת העדר הפעולה ההיא [של השכל הפועל המופשט] – העדר הכנת החומר ההוא לקבלת פעולת הנבדל [כלומר שהשכל הפועל פועל בחומר שמוכן לקבל]:"

.

וכן כתב:

"הנה כבר התבאר שפעולת הגשמים כפי צורותם קצתם בקצתם תחייב הכנת החמרים לקבלת פעולת מי שאינו גוף [הרי שמדובר בצורה שמתקבלת בחמרים] אשר הפעולות ההם הם הצורות. וכאשר היו מעשי השכל הנפרד מבוארים גלויים במציאות והם – כל מתחדש, בלתי מתחדש מגוף המזג לבד, ידענו בהכרח שזה הפועל לא יעשה בנגיעה ולא על רוחק מיוחד מפני שאינו גשם."

מכיוון שאנו מדברים על התהוות של גוף חומרי על ידי שמקבל צורה, וזה נעשה משפע השכל הפועל, הרמב"ם צריך להאריך להוכיח שהשכל הפועל בעצמו הוא מופשט לגמרי ואין בו שום צד חומר. וזה שכתב:

"אי אפשר להם גם כן מבלתי פועל – רצוני לומר נותן הצורה – והוא בלתי גשם כי פועל הצורה – צורה לא בחומר – כמו שהתבאר במקומותיו. וכבר העירונו על ראית זה במה שקדם. וממה שיבאר לך זה גם כן כו' […]

ופועל הצורה [הוא השכל הפועל] – דבר לא יקבל החלוקה [כלומר אינו גוף חומרי] כי פעולתו ממינו"

.

.

.

לעיל א ע"ב התבאר שיש שני מסלולים של השפעה. האחד הוא מצד הסדר והחיים שיש בחומר עצמו, וזה נמשך מהגלגל הראשון שהוא חומר. וזה תנועת השינוי המתמדת של מזג הרכבת היסודות (אש רוח מים עפר). מהתנועה הזו לבדה נעשים שינויים בגופים החומריים שבעולם גם ללא פעולת השכל הפועל. למשל מה שכתב בהלכות יסודי התורה פרק ד הלכה ה:

"הלכה ה

ארבעה יסודות האלו משתנים זה לזה תמיד בכל יום ובכל שעה מקצתן לא כל גופן כיצד מקצת הארץ הקרובה מן המים משתנית ומתפוררת ונעשית מים וכן מקצת המים הסמוכים לרוח משתנין ומתמסמסין והווין רוח וכן הרוח מקצתו הסמוך לאש משתנה ומתחולל ונעשה אש וכן האש מקצתה הסמוך לרוח מתחולל משתנה ומתכנס ונעשה רוח וכן הרוח מקצתו הסמוך למים משתנה ומתכנס ונעשה מים וכן המים מקצתו הסמוך לארץ משתנה ומתכנס ונעשה ארץ ושינוי זה מעט מעט ולפי אורך הימים ואין כל היסוד משתנה עד שיעשה כל המים רוח או כל הרוח אש שאי אפשר שיבטל אחד מן היסודות הארבעה אלא מקצת ישתנה מאש לרוח ומקצת ישתנה מרוח לאש וכן בין כל אחד וחבירו ימצא השינוי בין ארבעתן וחוזרות חלילה לעולם.

הלכה ו

ושינוי זה יהיה בסביבת הגלגל ומסביבתו יתחברו ארבעתן ויהיה מהן שאר גולמי בני אדם ונפש חיה צמח ואבן ומתכת והאל נותן לכל גולם וגולם צורה ראויה לו על ידי מלאך העשירי שהיא הצורה הנקראת אישים [זהו השכל הפועל]".

משמע שהשינוי שבהלכה ה' אינו מכח השכל הפועל.

וכן למשל השכל הפועל נותן בחומר מסויים צורת אדם וזהו ראובן. בגופו של ראובן ללא הרף מתים תאים ומתחדשים חדשים. הוא אוכל ומפריש. יש תנועה מתמדת של חומר שכל הזמן נכנס להיות ראובן, וחומר אחר שיוצא מלהיות ראובן. בסופו של דבר זה מה שגורם שראובן יזדקן וימות.

זו התנועה שכתב לעיל א ע"ב:

"וכל הוה נפסד, אמנם יתהוה מן היסודות ואליהם יפסד, ומן היסודות יתהוו קצתם מקצתם ויפסדו קצתם אל קצתם, שחומר הכל אחד. ואי-אפשר הימצא חומר מבלי צורה, ולא תימצא צורה טבעית מאלו ההויים הנפסדים מבלי חומר; יהיה הענין אם-כן בהויות והפסדות, והיות כל מה שיתהוה מהם ויפסיד אליהם חוזר חלילה, כדמות סיבוב הגלגל, עד שתהיה תנועת החומר הזה בעל הצורה בבא בו הצורות זו אחר זו כתנועת הגלגל באנה, כהשתנות ההנחות בעצמם לכל חלק ממנו."

למשל אם הצורות הן כמו אלומת אור של פנס בלילה, והחומר הוא כמו ערפל, אפשר לחשוב על ערפל קבוע באוויר, ויש פנס שמסתובב ונע ומאיר כל פעם חלק אחר של הערפל. זה מצד מצייר הצורה, השכל הפועל. זו תנועה שאנו מבחינים בה של התהוות והפסד. זה מת ומשהו אחר נולד. ואפשר לחשוב שאלומת הפנס קבועה, והענן נע מול הפנס וכל פעם חלק אחר של הענן מואר באותו אור של הפנס. הענן עצמו אפל ולא רואים אותו, נדמה כאילו יש אלומת אור קבועה ואין שינוי. אבל באמת כל הזמן חומר חדש נכנס אל אלומת האור וחומר ישן יוצא. זו תנועה שלא נובעת מהשכל הפועל אלא מטבע החומר עצמו, עיין לעיל א עב שם הארכתי בזה.

.

כל דבר שהוא צורה זכרית, כלומר שאם מחלקים אותה היא נפסדת, כמו צורת צמח או בעל חיים או כוכב וכל כיו"ב (ולא כמו צורה נקבית של גוש חומר כלשהו או נוזל או חול וכל כיו"ב, שנהוג לקרוא לו חומר, שגם אם מחלקים את הגוף הוא לא מאבד את צורתו והגדרתו) מתחדש רק על ידי השכל הפועל.

.

.

הרמב"ם אומר כאן שהתנועה הלא מורגשת של שינוי המזג שנובעת מטבע החומר עצמו, באמת עושה שינויים שלא נובעים מהשכל הפועל. אבל כל שינוי אחר מלבד זה הוא מכח השכל הפועל.

זה לשונו:

"וכאשר היו מעשי השכל הנפרד מבוארים גלויים במציאות והם – כל מתחדש בלתי מתחדש מגוף המזג לבד".

.

.

.

המהלך של הפרק עד כאן הוא שראינו שיש שינויים וחידושים בעולם הגשמי, שמתהווים דברים חדשים. לפי חוקי הטבע כל שינוי כזה מצריך מגע עם גוף חומרי אחר שיש בו צורה בפועל שהיא פועלת לשנות את הגוף המקבל ולהחיל גם עליו את הצורה. הרמב"ם מראה שבכל שינוי כזה (מלבד מה שמתחדש משינוי המזג בלבד) לא קורה רק מכח אותו מגע, אלא אותו מגע רק מכין את החומר, אבל אחרי שהוכן החומר חלה עליו מיד צורה שסיבתה השכל הפועל. השכל הפועל לא פועל בדרך של מגע, ולכן פעולתו מכונה שפע.

הוא מראה את זה על ידי שהוא מסתכל על כך שיש לצורה חיים בפני עצמה והיא לא רק מאפיין של החומר, ולכן היא עוברת לחומר חדש, כמו חום האש שעובר למה שסמוך לה או צורת האב לבן. ואם כך יש לצורה שיש לה חיים בפני עצמה סיבה משל עצמה והיא, הסיבה, בהכרח צורה מופשטת. הסיבה הזו היא השכל הפועל, והיא המציירת את הצורה בחומר, כלומר השכל הפועל משפיע את מציאותה של הצורה הנבדלת מחומר שמצטיירת בחומר. והמגע של גוף אחר אם נצרך הוא רק כדי להכין את החומר.

למשל לפי ההלכה מגיל ארבעים יום (ארבעים יום אחרי ההפריה) יש על העובר צורת אדם ויש לגבי הלכות שאוסרות להרוג אותו ועוד כיו"ב, לפני כן הביצה המופרית אינה עובר ואינה חומר בעל צורת אדם משום בחינה ואין עליה שום הלכות של אדם. בסוף יום הארבעים להפריה, ברגע המדוייק לחלוטין של השקיעה, הריר הזה נעשה אדם בבת אחת, לא בתהליך הדרגתי.

הביצית המופרית מתפתחת בתהליך הדרגתי איטי ורצוף. ההתפתחות הרצופה הזו היא שינוי שנובע משינויי המזג, מכח החיים שבטבע עצמו (כמו שהתבאר עניינם לעיל א ע"ב), לא מכח הציור, נתינת הצורה, של השכל הפועל. השינוי ההדרגתי של המזג מכין את החומר לקבל את הצורה. כשהחומר מוכן מייד הצורה מצטיירת בו בלי שהות של זמן כלל.

בדומה לזה לפי ההלכה צורת של אדם בר דעת, חי חושב, יש לאדם רק מגיל שלוש עשרה. זה קורה ברגע מדוייק אחד בשקיעה של סוף היום האחרון של השנה. לפני כן יש כל חייו שינוי הדרגתי של שינויי מזג ולא של נתינת צורה מכח השכל הפועל. זה מכין את החומר, כשהוא מוכן מייד חלה הצורה.

כל צורה מסויימת מוגדרת שיש במציאות חלה באופן כזה. שינוי המזג לבדו משפיע על צורות נקביות, צורה שהיא רק אופי של חומר. למשל מה שברזל מחליד זה שינוי צורה נקבית, וזה קורה בהדרגה. צורה נקבית היא צורה שאם מחלקים אותה לחלקים כל חלק עדיין נשאר עם אותה צורה. גוש ברזל חלוד כשהוא מחולק לשניים שני החלקים לכל אחד מהם יש צורת גוש ברזל חלוד. לעומת זאת צמח או בעל חיים או כלי וכו' כשהוא מחולק אין על כל חצי בפני עצמו את הצורה השלמה שהיתה לפני החלוקה. עיין בזה לעיל חלק א' על פרקים ע"ב וקצת גם בפרק ע"ג (אפשר לחפש לפי 'צורה נקבית').

וזה שכתב בפרקנו:

"וממה שיבאר לך זה גם כן כי כל מזג מקבל התוספת והחסרון והוא יתחדש ראשון ראשון; והצורות אינם כן שהם לא יתחדשו ראשון ראשון ולזה אין תנועה בהם ואמנם יתחדשו או יפסדו בלא זמן. אינם אם כן מפעולת המזג אבל המזג מכין החומר לקבל הצורה לבד."

הנרבוני כתב בזה:

2019-07-20 15_51_48-נרבוני - PDF-XChange Editor.jpg

עיין עוד בזה בדבריו של ר' אורי מייטליס כאן, מעמ' 71 והלאה. וגם כאן.

.

.

.

.

שפע מהבורא הוא על ידי שהנבראים משיגים את הבורא כמו שביאר לעיל ב' ד'. יש השגה שבה המשיג נשאר כמו שהיה רק שהוא יודע יותר – לא בזה מדובר. יש השגה שמשנה את המשיג לגמרי, והוא נהפך לאדם חדש. זה שפע.

השגת צורה גבוהה יותר, חיה ופעילה, פועלת על המשיג ומשנה אותו, מטביעה בו את הצורה הגבוהה.

קפקא תיאר את זה ביכולת התאור שלו:

"בכלל, לדעתי צריך לקרוא רק ספרים שצורבים ודוקרים. אם הספר שאנו קוראים אינו מעורר אותנו כמהלומה הניחתת על הראש, למה לקרוא אותו? כדי שיגרום לנו אושר, כפי שאתה כותב? אלוהים אדירים, הרי היינו מאושרים גם לולא היו לנו ספרים, וספרים הגורמים לנו אושר יכולנו, לו היה לנו צורך בהם, לכתוב בעצמנו. אבל אנחנו זקוקים לספרים הפועלים עלינו כמו אסון, ספרים המכאיבים לנו כמו מותו של מישהו שאנו אוהבים יותר מאשר את עצמנו, ספרים המעוררים בנו תחושה שגורשנו אל היער, הרחק מנוכחות אדם, כמו התאבדות: ספר צריך להיות גרזן המבקע את הים הקפוא בתוכנו: זו דעתי." (פרנץ קפקא, מכתבים, 27 בינואר 1903)

.

מה שהוא מתאר אינו רק "אסון", אלא חבלי לידה להשתנות לקיום גבוה יותר.

הקיום הגבוה יותר, הצורה הגבוהה יותר שמוטבעת מכח ההשגה, צורתו אינה קיום שלו של עמידה במקום, אלא כיסופין עזים יותר, למה שלמעלה. ככל שהקיום גבוה יותר הכיסופין עזים יותר.

.

הלכות תשובה פרק י:

"וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה."

.

ולקמן ג נ"א:

"וכבר בארנו בפרקים הקודמים שענין ידיעת השם היא השגתו, וכאלו אמר זאת השמירה באיש הזה היא בעבור שידעני וחשק בי אח״כ. וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב וחושק, כי הפלגת האהבה עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב ההוא, הוא החשק.

וכבר בארו הפילוסופים כי הכחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המדות, וכל שכן זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחשק השם יתעלה. כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחת הליחות הגופניות, כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שהשיג, עד שכשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף אז בעת ההנאה ההיא.

ועל זה הענין רמזו החכמים במות משה אהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה, ואמרו שאמרו וימת שם משה עבד ה׳ בארץ מואב על פי ה׳ (דברים לד ה) מלמד שמת בנשיקה (בבא בתרא יז א); וכן נאמר באהרן על פי ה׳ וימת שם (במדבר לג לח); וכן במרים אמרו אף היא בנשיקה מתה (בבא בתרא יז א), אבל לא זכר בה על פי ה' להיותה אשה, ואין טוב לזכור זה המשל בה; הכונה בשלשתם, שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק. ונמשכו החכמים ז"ל בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת, שתקרא שם ההשגה המגעת עם חזוק חשק הש״י, נשיקה, באמרו ישקני מנשיקות פיהו (שיר השירים א ב). וזה המין מן המיתה, אשר הוא ההמלט מן המות על דרך האמת, לא זכרו החכמים ז"ל שהגיעה רק למשה ואהרן ומרים; אבל שאר הנביאים והחסידים הם למטה מזה, אך כלם תחזק השגת שכלם עם המות, כמו שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך (ישעיהו נח ח); וישאר השכל ההוא אח״כ לנצח על ענין אחד, כי כבר הוסר המונע אשר היה מבדיל בינו ובין מושכלו בקצת העתים, ויעמוד בהנאה הגדולה ההיא, אשר אינה ממין הנאות הגוף, כמו שבארנו בחבורנו וביאר זולתנו לפנינו."

.

.

ככל שעולים במעלות ההשגה התשוקה כלפי מעלה מתגברת. לכאורה זה היה אמור להיות להיפך, ככל שמשיגים יותר יש יותר סיפוק ומלאות ושובע ולכן פחות תשוקה. בעולם הבא ההתעלות בהשגות יותר ויותר גבוהות תהיה מהירה לאין שיעור, ותלך ותואץ עוד ועוד ללא גבול וסוף, והכיסופין ילכו ויתגברו עוד ועוד ללא גבול וסוף. איך זה ייתכן, מצד אחד יש עונג הולך וגובר בהשגות, הרי שיש כאן מילוי ולא העמקת ההעדר והחסרון. התשוקה נובעת מההעדר והחסרון, מהגעגוע למה שאין. ככל שמשיגים נעשה יותר ויותר 'יש', ועם זה התשוקה מתגברת ואין שובע.

זה הקוץ של היו"ד שבשם, שרומז כלפי מעלה, אל התחלת הכל שהיא בלתי מושגת ולכן אין לה אות אלא רק קוץ שרומז לכיוון שלה. 'מעלה' שאין בו השגה ואין לו שיעור. האין סוף ברוך הוא. השפע הוא הרמז, הקוץ, כלפי אותו מעלה. בזה מסיים הרמב"ם את התיאור שלו על לימוד שם הוי"ה, הוא המספר ארבע.

שתיים הוא משורש שת, בניין, שנעשה מציאות של נבראים. שלוש הוא משורש שלשלת שהנבראים מחוברים לבורא ולכן הם יכולים להתקיים. ארבע הוא מלשון רביעה, בעילה, זיווג, שהנבראים מתאחדים להיות בחזרה אחד. חמש הוא הסוד שיש בזיווג של עזה כמוות אהבה רשפיה רשפי אש שלהבתיה. שזהו כמו שלהבת הקשורה בגחלת. מיתת נשיקה. זה לא עניין שעומד בפני עצמו, אלא רמז שיש בעומק עניין הזיווג, שהוא קוצו של היוד.

.

.

.

עוד בפרקנו:

"וכאשר היו מעשי השכל הנפרד מבוארים גלויים במציאות והם – כל מתחדש בלתי מתחדש מגוף המזג לבד ידענו בהכרח שזה הפועל לא יעשה בנגיעה ולא על רוחק מיוחד מפני שאינו גשם. ויכונה לעולם פועל הנבדל ב'שפע' – על צד ההדמות בעין המים אשר ישפע מכל צד ואין לו צד מיוחד שימשך ממנו או ימשיך לזולתו אבל מכולו הוא נובע ולכל הצדדים ירוה הקרובים אליו והרחוקים ממנו תמיד. כן זה השכל לא יגיע אליו כח מצד אחד ומרוחק אחד ולא יגיע כוחו לזולתו גם כן מצד מיוחד ועל רוחק מיוחד ולא בעת בלתי עת; אבל פעולתו תמיד כל אשר יזדמן דבר יקבל הפועל ההוא הנמצא על התמידות אשר כונה בשם 'שפע'.

כן הבורא יגדל שמו כאשר התבאר שהוא בלתי גוף והתקיים שהכל – פעלו ושהוא – סבתו הפועלת כמו שבארנו וכמו שנבאר נאמר שהעולם – משפע האלוה ושהוא השפיע עליו כל מה שיתחדש בו; וכן יאמר שהוא השפיע חכמתו על הנביאים – הענין כולו שאלו הפעולות – פעולת בלתי גוף והוא אשר יקרא פעלו – 'שפע'.

וזה השם – רצוני לומר ה'שפע' – כבר התירהו הלשון העברי גם כן על האלוה ית' מפני ההידמות בעין המים השופע כמו שזכרנו – מפני שלא ימצא להדמות פעולת הנבדל יותר נאה מזה הלשון – רצוני לומר ה'שפע'. שלא נוכל על אמיתת שם שתסכים לאמיתת הענין כי ציור פעולת הנבדל כבד מאוד ככבדות ציור מציאות הנבדל."

עד כאן לשונו.

.

השכל הנפרד – הוא השכל הפועל, התחתון בשרשרת השכלים הנבדלים, שהוא האספקלריא להשגת הבורא שמיועדת לעולם התחתון של היסודות. השפעתו מכונה שפע.

הבורא יגדל שמו  – הוא המאציל של השכל הנפרד העליון. בריאה היא לשון העדר, כמו לברא יער, לכרות את העצמים ולהשאיר מקום פנוי. וכמו שכתב לקמן ג י.

הוא מי שפינה את המקום הפנוי של העיגול שהוא הצמצום, וכמו שכתב בספר עץ חיים שער א ענף ב.

על שני אלה כתב שאנו מכנים את השפעתם כשפע.

האלוה יתברך – רק כאן הוא כותב שאין לנו שם שיסכים לאמיתת העניין ושזה חידוש שגם כאן התיר הלשון לומר שפע. וזה רק כי אין לנו אפשרות למצוא שם שיתאים ולכם משתמשים בשם שלא מתאים.

כאן הוא מדבר על האין סוף ברוך הוא ששם אין צמצום כלל, והוא נעלה על כל מחשבה ותפישה לחלוטין. ולא שייך כלל לחשוב ולומר שום דבר לגביו. אבל הרי לולא הוא לא היה קיים שום דבר, מזה אי אפשר להימלט. זה מה שכתב לעיל א נב לגבי שלילת התארים:

"והחלק החמישי מתארי החיוב הוא – שיתואר הדבר בפעולתו. ואינו רוצה ב'פעולתו' – קנין המלאכה אשר בו כאמרך 'הנגר' או 'הנפח' – כי הם ממין האיכות כמו שזכרנו; אבל ארצה ב'פעולתו' – הפעולה אשר פעלה כאמרך "ראובן הוא אשר חרש את הדלת ובנה החומה הפלונית וארג זה הבגד". וזה המין מן התארים רחוק מעצם המיוחס – ולזה ראוי שיתואר בהם האלוה ית' – אחר אשר תדע שאלו הפעולות המתחלפות לא יתחייב שיעשו בענינים מתחלפים בעצם הפועל כמו שיתבאר; אבל כל פעולותיו ית' המתחלפות כולם בעצמו לא בענין מוסף על עצמו. כמו שבארנו"

.

הרי יש דלת ולולא ראובן לא היתה, את זה מוכרחים לומר גם ביחס לאין סוף ברוך הוא. זה לא מודיע שום דבר עליו בעצמו, אבל זה יחס בינו לנבראים. וליחס הזה קוראים שפע. הוא משפיע את מציאות הנבראים. הרמב"ם אומר שהמילה שפע לא נכונה כאן, כי שום דבר לא יכול להיות נכון לגבי האין סוף ברוך הוא, שאליו מתכוון הרמב"ם בעניין שלילת התארים, והוא "מוכרח המציאות" שמדבר בו שאי אפשר להשיג את אופן מציאותו וגם משה לא השיג.

אבל סוף סוף יש נבראים ולולא הוא הם לא היו. ולכן בהכרח יש יחס כלשהו של פועל ונפעל. ומאוד רחוק מהאמת לכנות זאת פעולה, כי האין סוף ברוך הוא לא פועל שום דבר כי אין שום דבר אצלו, הוא לבדו אחד יחיד ומיוחד ואין עוד מלבדו כלל. פעולה היא כלפי חוץ ואין אצלו חוץ. אצלו גם אין צמצום כלל. אין מקום פנוי לנבראים, ובוודאי לא שייך פעולה. לכן הכי פחות רחוק מהאמת, אע"פ שאיננו אמת, הוא הלשון שפע. והשפע שהוא משפיע אל הנבראים הוא לאיין אותם, שיחזרו לאין גמור, על ידי עוצם החשק שמתגבר ומתגבר עד לאין סוף. הם נבראו יש מאין, וזו ירידה, שה'אין' גדול מה'יש', והוא בשפעו מחזיר אותם ל'אין'. וזה הקוץ של היו"ד של שם השם. היו"ד עצמו הוא הנקודה של התחלת הבריאה, נקודה בלבד. הקוץ הוא גם לא נקודה. הוא חזרה אל האין סוף עצמו, בדרך של תנועה של חשק והשגה עוד חשק ועוד השגה ומתגבר יותר ויותר בקצב מואץ יותר ויותר עד לאינסוף.

ולזה דייק שכשדיבר על הבורא אמר יגדל שמו. כלומר הוא מדבר בבחינה שבה יש שם. שזה שם בן ארבע אותיות, ולא החמישי שהוא הקוץ שהוא רומז למקום שבו אין שם כלל ועיקר.

ועל הבחינה של האין סוף ברוך הוא אמר "האלוה יתברך", שאין לו שם, ורק אנו מכירים בכך שהברכה היא ממנו ומתבטלים לפניו לקבל ברכה ממנו, שזהו השפע שמדובר בו כאן. ברכה פירושה שפע. וגם חכמי הקבלה קוראים לו רק בלשון "ברוך הוא". וכמו שאמר לעיל א נ"ב שהדבר היחיד שאפשר לומר עליו באופן חיובי הוא שהוא המשפיע.

.

.

ולעיל א נ"ז גם כתב שהלשון קצר ולכן יש הכרח לומר מילים שאינן נכונות, וזה אותו עניין שכתב כאן לגבי האלוה יתברך.

"ולא יבחנו אלו הענינים הדקים שכמעט יבצרו מן השכל במילות הנהוגות אשר הם הסיבה הגדולה בהטעאה כי יצר בנו הדיבור מאוד מאוד בכל לשון עד שלא נצייר הענין ההוא אלא בהקל בדיבור. וכאשר השתדלנו להורות על היות האלוה לא הרבה לא יוכל האומר לאמר אלא 'אחד' – ואף על פי שהאחד וההרבה ממבדילי הכמות. ולזה נבין הענין ונורה השכל לאמיתת הדבר באמרנו אחד – לא באחדות"

.

כל זה פירוש מוכרח בפשט לשונו ולא יתכן לפרש אותו בעניין אחר.

.

.

.

.

"ומהנה נכנס למשפטי הכוכבים:"

הכוונה לאסטרולוגיה. וזה פשוט שהרמב"ם לא חולק שהיסוד של האסטרולוגיה הוא אמיתי, שאפשר לדעת את השפעות הכוכבים על העולם התחתון אם יודעים את מהלכי הכוכבים ודרכי השפעתם. כל מלחמתו העצומה נגד האסטרולוגיה היא משום שאין בכח אנוש באמת להבין את דרכי השפעת הכוכבים על העולם התחתון, וכמו שכתבתי לעיל (על ב' י') שזה כמו טריפות וזה מעל השכל. ויש שראו קצת התאמה בין מהלכים בשמיים לדברים שקורים בארץ ובנו מזה חוקיות ומדע שלם שכולו שקר והבל, והעם נמשך לזה מאוד מאוד וזה היפך עבודת הבורא.

.

.

.

.

בפרק א של חלק ב הוא התחיל בהתבוננות בבורא, וההתבוננות ההיא נמשכת במהלך אחד עד כאן. היא התבוננות בשם בן ארבע אותיות.

אחרי שהתבוננו בשם יתברך, העניין הבא הוא עבודתו, דהיינו להקשיב לגילוי רצונו.

המדברים החליטו מראש שהכל הוא רק רצונו ואין שום דבר זולתי רצונו. לכן אין אצלם שאלה איך מגיעים להשיג את גילוי רצונו ולהקשיב לו. אבל הם מחקו לגמרי את השכל ואת צורת האדם, כי רצונו הוא חופשי ועליון על כל השגה והוא לא ניתן לתפישה בשכל אנושי.

אלא וודאי לא זו הדרך. אלא יש שכל וחכמה וחוקיות וטבע, ושם הבורא מתגלה כשכל וכל פעולתו היא בדרך של הכרח שכלי ולא של רצון חופשי. ואת זה שכל האדם משיג. וזה ההסתכלות של קדמות העולם שהיא אמת. זה כלי שמכיל את התגלות הרצון האלהי החופשי שהיא בתוכו כסוד נעלם. כמו הנפש בגוף. זו ההסתכלות שלפיה העולם מחודש. לפיה הבורא מתגלה בעולם כרצון ולא רק כשכל, ופעולותיו הם מתוך כוונה ורצון חופשי.

המבט הכפול של קדמות העולם וחידוש העולם, הוא המבט הכפול של טבע שכלי (ספירת חכמה), ושל רצון חופשי (ספירת כתר) שמתגלה באמצעות המקרה שאין בו הסבר שכלי.

כדי להשיג את רצון הבורא יש ללמוד את שני המבטים האלה, כל אחד בפני עצמו, לכן הרמב"ם מציג אותם כמחלוקת, ואחר כך להבין איך שני הצדדים הם צדדים של אמת עמוקה אחת (עיין בזה לעיל רשימה 39)

זה המהלך שיתחיל מהפרק הבא. וסופו בפרק ל' שהוא סוד מעשה בראשית. סוד מעשה בראשית הוא ההתגלות של האחדות המוחלטת של הבורא מתוך העיון העמוק בבריאה. סוד מעשה מרכבה שיכתוב בהתחלת חלק ג הוא ההתגלות של האחדות המוחלטת של הבורא מתוך הקצה והשורש של האהבה עד כלות ומסירות הנפש, ולא מתוך הבריאה כי מצד סוד מעשה מרכבה אין בכלל בריאה.

אחרי פרק ל' בחלק שני שהוא סוד מעשה בראשית, יש פרקי הנבואה ואחריהם מעשה מרכבה בתחילת חלק ג. (פרק ל"ב מקביל לפרק י"ג והוא מפנה אליו).

מעשה בראשית מושג באמצעות החכמה, וזה העיון בבריאה, בקדמות העולם וחידוש העולם, שמגלה את רצונו של הבורא, ומרצונו נובע אחדותה רצון והשגת אחדותו הגמורה.

.

הנבואה היא לא מכח התבוננות בבריאה ועיון בחכמה. היא מכח מסירות נפש שנובעת משורש הלב, וכאילו אין בריאה כלל. הנביא חולם, מתנתק מהבריאה. בנבואה הצורות לא מצטיירות בחומר של היסודות אלא בכח הדמיון של הנביא, מציאות העצמים היא מציאות של חלום מצוייר בכח הדמיון במקום בחומר. כלומר שבעולם הנבואה אין בריאה ואין חומר ואין יסודות, יש רק את האדם וליבו הכלה בבערתו באהבתו. וההשגה משם היא אל מעשה בראשית כי אין בריאה וזה מה שמוביל לסוד מעשה מרכבה שהוא האחדות המוחלטת באופן שאין בכלל בריאה. וכמו לא נבראו נבראים מעולם והכל הוא רק האחדות שאין בה שום פגימה וכמו שהיה לפני בריאת העולם.

.

.

אחרי סוד מעשה מרכבה נשאר שאין בריאה ואין אדם ושום נברא אחר, ואין אפשרות לחיים כלל. ולכן משם הוא ממשיך איך ייתכן אחדות מוחלטת ובכל זאת שיהיה אדם, וזה על ידי ההליכה בדרכיו שמגיע אליה בסוף הספר אחרי המצוות והעבודה וההשגה העליונה והדבקות הגמורה, כמו שמבואר בפרקי הספר האחרונים.

אודות nirstern

http://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 50 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – חלק ב פרק יב. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s