66 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – חלק ב פרק לא

חלק ב פרק לא

"אולי כבר התבאר לך העלה בחזוק תורת השבת והיותה בסקילה ואדון הנביאים הרג עליה, והיא שלישית למציאות השם והרחקת השניות, כי ההזהרה מעבוד זולתו אמנם הוא לישב היחוד, וכבר ידעת מדברי שהדעות אם לא יהיו להם מעשים שיעמידום ויפרסמום ויתמידום בהמון לנצח, לא ישארו, ולזה צונו בתורה הגדיל זה היום עד שיתקיים יסוד חדוש העולם ויתפרסם במציאות, כשישבתו בני האדם כלם ביום אחד, וכשישאל מה עלת זה, יהיה המענה כי ששת ימים עשה ה'. וכבר באו בזאת המצוה שתי עלות מתחלפות מפני שהם לשני עלולים מתחלפים, וזה שהוא אמר בעלת הגדיל השבת בעשרת הדברות הראשונות, אמר, כי ששת ימים עשה וגו', ואמר במשנה תורה וזכרת כי עבד היית במצרים וגו' על כן צוך ה' אלהיך וגו', וזה אמת, כי העלול במאמר הראשון הוא כבוד היום והגדילו כמ"ש, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, זהו העלול הנמשך לעלת כי ששת ימים וגו'. אמנם תתו לנו תורת השבת וצוותו אותנו לשומרו הוא עלול נמשך לעלת היותנו עבדים במצרים, אשר לא היינו עובדים ברצוננו ובעת שחפצנו ולא היינו יכולים לשבות, וצונו בתורת השביתה והמנוחה לקבץ ב' הענינים, האמנת דעת אמתי, והוא חדוש העולם המורה על מציאות השם בתחלת המחשבה ובעיון הקל, וזכור חסדי השם עלינו, בהניחנו מתחת סבלות מצרים וכאלו הוא חסד כולל בדעת האמתי העיוני ותקון הענין הגשמי:"

.

צריך להבין מה מקומו של פרק זה כאן. לכאורה הוא שייך לפרקי טעמי המצוות שבחלק ג'.

כתב:

"והיא שלישית למציאות השם והרחקת השניות, כי ההזהרה מעבוד זולתו אמנם הוא לישב היחוד"

זה תמוה עד מאוד. מה רצונו לומר כאן. למה לומר שהשבת שלישית אחרי כו'. מאיזו בחינה השבת שלישית, מה הספירה הזו מלמדת ולמה להתעכב עליה.

.

.

בהלכות יסודי התורה א' ו' כתב:

"וידיעת דבר זה [שיש מצוי ראשון שהוא ממציא כל נמצא וכו'] מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך.

וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר בלא תעשה שנאמר "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו."

.

ובספר המצוות מצוות לא תעשה ראשונה:

"המצוה הראשונה ממצות לא תעשה היא שהזהירנו מהאמין האלהות לזולתו יתעלה והוא אמרו ית' (עשה"ד) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני."

ובמניין המצוות כתב:

"מצוה ראשונה ממצוות לא תעשה שלא לעלות במחשבה שיש שם אלוה זולתי י"י שנ' לא יהיה לך אלהים אחרים על פני."

הרי שמפרש שהדיבר השני אין עניינו רק האיסור המעשי של עבודה זרה, אלא הדעת של הרחקת השניות ולישב דעת היחוד.

הדיבר השני כתוב בפסוק:

"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ. ג לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. ד לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי."

אפשר לפרש שהתוכן הוא רק האיסור המעשי לעשות מעשים של עבודה זרה, ונגד זה אומר הרמב"ם שתוכן הדיבר הוא שלילת דעת השניות.

.

.

אם כן מה שכותב כאן:

"כי ההזהרה מעבוד זולתו אמנם הוא לישב היחוד" אינו חידוש. כך הוא מפרש במשנה תורה וספר המצוות שתוכן הדיבר השני אינו רק האיסור המעשי על פעולת העבודה זרה אלא גם איסור על האמנה בשניות.

.

.

מציאות השם היא הדיבר הראשון והרחקת השניות היא הדיבר השני. עד כאן זה פשוט. כאן הוא כותב שהשבת היא שלישית לזה.

הוא לא אומר שהיא הדיבר השלישי, שהרי לפניה יש את הדיבר של לא תישא שם ה' אלהיך לשוא.

אז מאיזו בחינה ההיא שלישית. האם היא שלישית בחשיבותה או יסודיותה?

.

.

כאמור הדיבר השלישי הוא איסור נשיאת שם ה' לשווא, שהוא איסור שבועת שווא והוא עוון חילול ה' שהוא הגדול מכל העוונות. וכמו שכתב בהלכות שבועות פרק י"ב:

"אף על פי שלוקה הנשבע לשוא או לשקר וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפקדון מביא קרבן, אין מתכפר להן עון השבועה כלו שנאמר לא ינקה ה' אין לזה נקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על השם הגדול שחלל, שנאמר וחללת את שם ה' אלהיך אני ה', לפיכך צריך אדם להזהר מעון זה יותר מכל העבירות.

עון זה מן החמורות הוא כמו שבארנו בהלכות תשובה, אף על פי שאין בו לא כרת ולא מיתת בית דין יש בו חלול השם המקודש שהוא גדול מכל העונות."

איך אפשר לקבוע שמבחינת חשיבות ויסודיות חילול השם פחות חשוב מהשבת. אין בכלל שום משמעות לדירוג כזה. ההתחלה הם אנכי ולא יהיה לך. זה עצם ידיעת מציאות השם האחד. שתי מצוות אלה לא יותר חשובות מהאחרות אלא שהן ההתחלה מבחינה שכלית. לא יתכן מבחינה שכלית לומר שיש מצוות שבת או כל מצווה אחרת, ואחר כך לומר שיש מצווה לידע שיש אלוה שהוא המצווה על כל המצוות. אבל אחרי ההתחלה כל המצוות חשובות ולפי מה נדרג את החשיבות ומה יתן לנו דירוג כזה.

.

בהלכות יסודי התורה אחרי מציאות השם ואחדותו ושאינו גוף ואהבתו ויראתו, יש את הלכות קידוש השם.

המצוות בהלכות יסודי התורה הן:

"(א) לידע שיש שם אלוה; (ב) שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה זולתי ה'; (ג) לייחדו; (ד) לאוהבו; (ה) ליראה ממנו; (ו) לקדש שמו; (ז) שלא לחלל את שמו; (ח) שלא לאבד דברים שנקרא שמו עליהן; (ט) לשמוע מן הנביא המדבר בשמו; (י) שלא לנסותו."

אין כאן את האמונה שהעולם נברא ולא קדמון. אדרבא בפרק א מיסודי התורה הלכה ה כותב שמבחינת זמן העולם קדמון. שמביא ראיה למציאות הבורא מכך שהוא מסובב את הגלגל בכח שאין לו קץ. ואם העולם נברא לפני אורך סופי של זמן, הרי הכח שנדרש לסובב את העולם יש לו קץ. וכן מפורש במורה נבוכים שהראיה מסיבוב הגלגל היא רק לשיטת קדמות העולם בזמן.

.

בי"ג עיקרי האמונה יש מציאות הבורא והיותו אחד, ואחר כך העיקר השלישי הוא שאינו גוף, ומה שהבורא הוא ראשון והוא אחרון, שזה עניין השבת שהוא ראשון לפני העולם, זה העיקר הרביעי.

.

.

הרי שלא מצאנו בשום מקום ששבת היא דווקא שלישית מבחינת חשיבות או ראשוניות ויסודיות. מבחינת מניין הדיברות בלי ספק היא הדיבר הרביעי.

אם כן קשה עד מאוד מה רוצה לומר לנו הרמב"ם כשהוא אומר שהשבת היא שלישית אחרי שתי הדברות הראשונות. זו קושיא עצומה, ואין לה תירוץ לפי הפשט, והיא מכריחה אותנו להעמיק לסוד של הפרק הזה.

.

.

 

(הערת אגב על דרך הלימוד – מה שאני כותב אינו הגות אלא לימוד

חשוב מאוד להבין, אין רשות לראות במורה נבוכים קולב לתלות עליו כל מיני סודות ועמקויות ורעיונות ולפרש בו את כל אלה. צריך לבוא ללימוד שלו נקי מכל רעיונות, ורק להקשיב מה הוא אומר. כל עומק שאומרים בכוונת המורה נבוכים מוכרח לנבוע בנביעה מוכרחת לגמרי מהלשון שהוא כתב. אם הנביעה היא אל מוכרחת לגמרי יש לומר לא הבנתי ואל להמציא פירוש על דרך דרוש, להעמיס רעיונות יפים משלי שאיכשהו אפשר להלביש אותם בקירוב על דבריו.

יש במורה נבוכים דרך לימוד. מי שלמד סוגיות גמרא בעיון היטב כדרך המקובלת בידינו, יש לו התחלה לדרך הלימוד. אבל דרך הלימוד במורה נבוכים אינה שווה לדרך לימוד הגמרא.

מי שיש בידו את דרך הלימוד, יכול להבחין מתי פירוש מסויים נובע בהכרח גמור שלא יתכן בו ספק מלשונו של המורה נבוכים, ומתי זה העמסה לא מוכרחת על לשונו.

למשל בלוגיקה או מתימטיקה מתקדמת, למשל ספר כמו הטרקטט של ויטגנשטיין, יש מתודה, שמי שיודע אותה יכול לדעת מתי המסקנות באמת נובעות מההנחות באופן תקף ומתי לא. מי שלא יודע היטב את המתודה יהיה לו קשה להבחין.

גם במדעים פחות מוחלטים, כגון משפטים, ספרות, היסטוריה, אתיקה וכיו"ב, יש מתודה מקצועית שלפיה שופטים עד כמה טיעון תקף. עד כמה המסקנה באמת נובעת מהעובדות שעליהן ביססו אותה, או שהיא המצאה בדויה ולא באמת נובעת מהעובדות. מי שאינו בעל מקצוע בתחומים אלה יהיה קל לבלבל אותו ולגרום לו להאמין במסקנות שאינן נובעות בהכרח מהעובדות. או להיפך, הוא יכול לחשוב שהמשפטנים וכו' אומרים ככל העולה על רוחם בלי שיעבוד לשום מתודה מדעית מקצועית מחייבת.

.

הלכה היא מקצוע הרבה יותר מדוייק ו"לוגי" ממדעים כמו משפטים ספרות היסטוריה וכיו"ב. היא לא מופשטת כמו מתימטיקה או לוגיקה ויש בה יותר מקום לעיון יותר מעמיק, ופחות ניתן לניסוח בתבניות מוגדרות בדייקנות כמו של המתימטיקה והלוגיקה.

פנימיות התורה יותר מדוייקת מההלכה במתודה שלה, אבל מסקנותיה פחות חד משמעיות. כי היא חוקרת תחום שאנו יכולים לגעת רק בקצה קצהו ולא להקיף אותו. למשל אסטרונומיה או פיזיקה של חלקיקי היסוד, הם מדעים מדוייקים מאוד במתודה שלהם, תצפיות מדוייקות ומתימטיקה מדוייקת וכללי מחקר מדוייקים על איך מפריכים או מאששים השערה, אבל מי שרוצה לנסח את המסקנות הסופיות שלהם, לא יקבל שום דבר חד משמעי ומדוייק וניתן לאחיזה ביד. כי הנושא של המחקר הוא רחב מדי, המדעים האלה מגרדים רק מקצת ממנו, ונשארים על החוף של מושא המחקר כמו כלב הלוקק מהים.

פנימיות התורה חוקרת את האל, וזה מושא המחקר הרחב ביותר. רחב מכל מה שאפשר להקיף ולתפוש. לכן למרות שהמתודה מדוייקת מאוד, המסקנות הן רק בחינות חלקיות של משהו שלא ניתן להקיף ולהגדיר, והוא לא חד משמעי והרבה פעמים נשאר מעורפל.

מי שאין בקי במקצוע, יכול לחשוב שכיוון שהמסקנות מעורפלות, המתודה חופשית ולא מדויקת ולא מחייבת, ולשון ספרי הפנימיות היא רק קולב שכל אחד תולה בו כל מיני רעיונות ודרושים שהוא הוגה לפי הלך רוחו וטוב כשרונו.

זה כמו מי שקורא ספרי פיזיקה פופולריים וקורא על רעיונות מוזרים על קוונטים, ועל תיאוריות כמו תיאוריית המיתרים ושאולי יש אחד עשר מימדים ועולמות מקבילים וחורים בזמן וחומר אפל ואנרגיה אפלה וכו' וכו'. ושהרעיונות האלה משתנים ללא הרף, ומסיק מזה שהפיזיקאים ממציאים רעיונות ככל העולה על רוחם, ומנדב גם מצידו איזשהי תיאוריה שנשמעת לו יפה ומחוכמת.

האמת היא שהפיזיקאים עומדים מול תצפיות מרובות ומדוייקות מאוד, ומול חישובים מתימטיים רבים ומדוייקים, ונתונים לכללי מתודה מקצועיים מאוד מדוייקים, והם מקשיבים לכל החומר הזה, ומסיקים את ההשערות שעולות ממנו לפי המתודה המדעית ולא לפי יצירתיות חופשית. יש צורך ביצירתיות וכשרון ואינטואיציה בפיזיקה גבוהה, אבל היא כפופה באופן חמור מאוד למתודה. לכן לא כל אדם מהרחוב יכול לפרסם מאמר חשוב בפיזיקה. צריך ללמוד קודם את המקצוע כראוי.

.

העיסוק בפנימיות התורה דומה לזה מבחינת המחוייבות למתודה. בזמננו יש רבים שקוראים בספרי פנימיות למיניהם, ויש גם ספרות פנימיות פופולרית ענפה, חסידות, ואשלג וכיו"ב. ונדמה להם שהם מבינים משהו במקצוע הלימודי העמוק והגבוה הזה, והם דורשים ומפרשים ובונים תיאוריות בלי שום בסיס.

ההקדמות שהרמב"ם מאריך כל כך הרבה בחשיבותן, הן לפני הכל במובן הפשוט לימוד מקצוע. פנימיות התורה היא מקצוע קשה ומורכב. זה דורש השקעה ולימוד יותר מאשר ללמוד להיות פיזיקאי או מנתח מוח או משפטן בכיר או פוסק הלכה. אדם מהשורה שאינו בעל מקצוע אם יביע עמדה בנושאים מקצועיים כאלה, למשל יאמר למנתח מוח שיותר נכון לנתח מהצד הזה ולא מהצד השני וכיו"ב, או שיאמר לפיזיקאי שבמקום בוזון היגס נאמר שיש בוזון ניר שטרן שיסביר הכל נפלא, יהיה ללעג. איינשטיין אמר פעם שתיבת הדואר שלו מתמלאת כל יום במכתבים מאנשים שונים בכל רחבי העולם שיש להם רעיונות נפלאים איך להסביר את כל חידות הפיזיקה, והם מתחננים שיקרא את התיאוריה שלהם ויחווה את דעתו.

.

אני מאריך בזה, כי ברצוני לבאר מה כוונת המורה נבוכים כאן כשאמר שהשבת היא שלישית. ומי שאינו בעל מקצוע יחשוב שאלה הררים התלויים בשערה. שמצאתי קושיא קטנטונת, דיוק שולי, ובניתי על זה בלבד בניינים גדולים, ולכן האמת היא שאני דורש כאן רעיונות שלי, הוגה דעות עצמאי, ולא לומד את עומק הפשט בלשון הרמב"ם בהקשבה ישרה ואמיתית, לא פחות מהמחוייבות של פוסק הלכה למעשה לרבים כשהוא לומד את הסוגיא.

הדברים שהרמב"ם כתב למשל לעיל פרק ל', הרי אם קוראים אותם כמו שהם כתובים, אין להם בכלל הבנה. האם הרמב"ם כתב כדי שכל אחד ימציא רעיונות משלו ויתלה אותם בדבריו? אלא וודאי הרמב"ם ידע שאפשר שיהיה מי שיש בידו מפתחות איך לפענח את הרמזים בדרך מדוייקת שמגיעה בהכרח למסקנה אחת מסויימת, והוא יידע להבין את כוונת הרמב"ם לאמיתה, כמו שהוא עצמו התכוון כשכתב. המפתחות האלה בהכרח בנויים על יסודות שנעלמים מרוב הלומדים, שהרי הרוב קוראים ולא מבינים כלל מה כל הרמזים האלה. אדם נבון מוכרח להודות שיש כאן דרך לימוד של הקשבה אמיתית שמביאה באופן מדוייק לכוונת הרמב"ם עצמו, והיא דרך שנעלמת מרוב האנשים.

אני טוען שדברי נכתבים מכח דרך זו, ולא כדרוש והגות וכו'. זה לא אומר שאינני טועה הרבה, אבל הטעות היא בפרטים, לא בדרך.

אני מבקש ממי שלא מאמין לי בזה שלא יקרא מה שאני כותב. גם אם הוא חושב שיש בדברי רעיונות יפים ומחכימים, רק לא רואה שזה באמת חשיפת דעתו של הרמב"ם עצמו, או לפחות נסיון כן ומשמעותי לחשיפה כזו, ומאמין שהיא אפשרית, ושהרמב"ם לא כתב חידות בלי פתרון.

למשל כתבתי פעם תשובות בהלכה. חלק מהמסקנות היו לא לפי המוסכמות שמקובלות אצל פוסקים חרדים. לדעתי הם אלה שעיוותו את ההלכה לפי רצונות שלהם ואני חקרתי את ההלכה ביושר וכנות. היה מי שאמר שלדעתו מה שאני כותב אין לו בכלל קשר להלכה, ושאני עושה במקורות כחפצי בלי שום קשר לכוונתם, אבל הוא קורא את התשובות שלי כיוון שהרעיונות יפים. אני מסרתי את נפשי לעמול בעיון היטב להקשיב מה הסוגיא אומרת והתמרמרתי והתייסרתי לנסות לפשפש היטב היטב אולי יש אצלי נגיעות וחוסר יושר בהקשבה. ההלכה וכל עיון תמיד עוברים דרך האדם המעיין והכלים שלו ומושפעים ממי שהוא. אין הלכה "אובייקטיבית". אבל אם מי שמעיין הוא ישר לגמרי ועמל בכל כוחו להקשיב ביושר בלי נגיעות, די לנו בזה ואע"פ שרואים שהאישיות שלו משפיעה על הקו הכללי של פסקי ההלכה שלו. אין שום פוסק שלא רואים את זה אצלו. רק משה רבינו הגיע למדרגה של ביטול עצמי מוחלט כזה שאין שום השפעה של האישיות שלו על הנבואה שלו. אבל בשאר נביאים נאמר שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד כי אצל כל אחד זה עובר דרך מי שהוא כאדם.

כל מה שאני כותב הוא מה שעלה בידי אחרי עמל של הקשבה מאומצת לתורה שכרוך בהרבה מאוד עמל של נסיון לזכך המידות כמיטב יכולתי הדלה. אין לי שום רצון לכתוב רעיונות יפים ולהיות הוגה דעות. לכן אני מבקש ממי שאצלו כך הדברים שלי נתפשים שלא יקרא.

.

זה כמובן שייך לכל פרק. אני כותב כאן כי לאחרונה קיבלתי מכתב שגורם לי לכתוב דברים אלה.)

.

.

.

הדברים מיוסדים על מה שכתבתי בפרק לעיל, ולא יובנו בלי לקרוא אותו.

.

בפרק לעיל, ב' ל', כתב:

"וממה שצריך שתדעהו גם כן ותתעורר עליו – אופן החכמה בקריאת בני 'אדם' קין והבל והיות קין הוא ההורג להבל "בשדה" ושהם יחד אבדו – אף על פי שנמחל לרוצח – ושלא התקים המציאות אלא לשת "כי שת לי אלוקים זרע אחר" הנה כבר התאמת זה."

ועיין שם מה שכתבתי בזה.

העולם שאנו חיים בו הוא שבת. כאמור הבריאה אינה זמנית. סדר ימי הבריאה אינו בזמן. הבריאה מתמדת ללא הרף. ואינה משתנה לפי הזמן. הכל מדובר לפי סדר ההוויה. כל רגע ורגע האחד הפשוט משפיע מציאות, והמציאות היא בכלי של חכמה, ובינה וכל הספירות, ומגיעה לעולמנו התחתון. תמיד יש יום ראשון ויום שני וכו' ותמיד יש שבת.

בכלים הארציים החומריים שלנו, הצורה הזו נכנסת גם לכלי חומרי של זמן, ויש בזמן קודם יום ראשון ואחר כך יום שני וכו' ואחר כך שבת. מה ששבת היא בזמן מסויים, נכנסת אחרי יום שישי ויוצאת במוצאי שבת, זה לא באמת הצורה האמיתית של השבת. זה רק ציור חומרי הלכתי של אותה צורה.

יש בלבול גדול אצל דתיים בין ציור הלכתי למהות האמיתית של דבר. למשל מי שאומר ברכת המזון נחשב למודה לבורא על האוכל. הרי כל אחד יודע שכל דתי אומר ברכת המזון ולא כל דתי באמת מודה לבורא על מזונו. לא כל הנזהר בכשרות המאכל באמת שומר על נפשו קדושה, ולא כל מי שנשמר משעטנז באמת הוא עבד של הבורא, וכו' וכו' בכל המצוות.  הרמב"ן על ויקרא יט ב כתב שהפסוק קדושים תהיו פירושו לא להיות נבל ברשות התורה. גם אם בפירוש הפסוק יש חולקים עליו, אבל היסוד הוא פשוט. יש שטעו לפרש בכוונת הרמב"ן שהתורה מצווה עלינו פרישות יתירה וקיצונית אבל לא זו כוונתו. כוונתו שההלכות אינן המציאות. יש מציאות מסויימת שהתורה התכוונה שמי שמקיים את תרי"ג המצוות יהיה חי במציאות כזו. ההלכות הן לא המציאות הזו עצמה, אלא הן רק ציור של המציאות הזו, הן מסגרת. הן חץ שמראה על איך הדברים צריכים להיות. אבל קיום מעשי בלבד של ההלכות כמו שהן כתובות לא מביא שהאדם יהיה חי במציאות של שומר תורה ומצוות ככתבן. בלי שום פרישות יתירה.

התורה היא כמו מפת דרכים. מי שיושב בבית ומסתכל על המפה זה לא אומר שהוא טייל. הרמב"ן אומר שהתורה לא מסתפקת בציור מפת הדרכים אלא אומרת צא ולך בשבילים שמצויירים במפה. זה פירוש מצוות קדושים תהיו. לא רק תקיימו את הלכות קדושה אלא באמת תהיו קדושים. יש אנשים טמאים עד מאוד במהותם ואמיתתם שמקיימים כל הלכה וכל חומרה עד קוצו של יו"ד וימסרו נפשם לא לאכול מצה שרויה בפסח. התורה אומרת להם קדושים תהיו, לא רק הלכות קדושה תקיימו.

לקיים הלכות ברית מילה לא קובע על להיות באמת בבריתו של אברהם אבינו. וכך גם לקיים הלכות גרות לא קובע באמת על להיות בא בברית קבלת התורה בהר סיני. וכן הלאה.

המצוות הן לא רק מפת דרכים. יש בהן כח רוחני ששורה על מי שמקיים אותן, חיות רוחנית שיכולה להחיות ולקדש את נפשו של מי ששומר אותן. אבל הכח הרוחני הזה לא נכנס לתוך האדם בעל כרחו. האדם צריך לפתוח לכח הזה את הדלת ולהכניס אותו ולהצמיח אותו ולשמור עליו. ואז התורה תהיה אצלו מציאות ממש ולא רק אמירות איך המציאות צריכה להיות.

נראה לענ"ד לפו"ר שגם לפי פירוש הרמב"ם בפסוק, שלדבריו הוא בא ליתן מצווה כללית על קיום כל מצוות התורה, התוכן של המצווה הכללית הזו הוא כמו שכתבתי ואין מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן בתוכן העניין. וצריך עוד עיון בזה.

.

על דרך זו יש שבת הלכתית שהיא יום אחד שנכנס ויוצא. אבל המציאות האמיתית היא ששבת נמצאת כל הזמן. כיוון שגם יום ראשון נמצא כל הזמן וגם יום שני וכן הלאה, במציאות הגשמית שלנו אין לנו כלים להכיל את זה כעניין מעשי. וההלכה תרגמה את זה לציור שמתאים למציאות הגשמית שלנו. אבל המציאות הרוחנית היא שכל הזמן שבת כמו כמובן שכל הזמן יום ראשון וכל הזמן יום שני וכו'. הרי הימים הם בחינות, ספירות, לא התמשכות של זמן.

למשל אם אדם גר בבניין, דרך הבנייה של בניין בלי עמודים היא שקודם בונים קירות ואחר כך את הגג ולא להיפך, כי הגג עומד על הקירות ואין לו עמודים לתמוך אותו. כשהבניין שלם עדיין נמצא בו העניין שהקירות קודמים לגג, שהרי כשאנו מסתכלים על הבניין השלם אנו רואים את הגג עומד על הקירות ואל נופל, והגג נתמך בקירות שמחזיקים אותו. ורואים כאן שהקירות קודמים לגג, וזו קדימה הגיונית, של סדר ההוויה, שהרי עכשיו הבניין שלם והכל קיים בו. וגם אם נדע שהבניין הזה היה קיים תמיד ומעולם לא בנו אותו עדיין נאמר שקירותיו נבנו מקודם ורק אחר כך נבנה הגג. זו צורה שטבועה בבניין בהווה, ומי שדר תמיד דר עם הצורה הזו, וזה לא היסטוריה של סדר הזמנים של הבנייה.

ואם יש בניין עמודים נפרדים מהקירות ומיוחדים לתמוך את הגג, בניין כזה צורתו שגגו נבנה ראשון ואחר כך נבנו קירותיו. וזה יהיה כך לגבי מי שדר כעת בבניין ואע"פ שהבניין קיים מאז ומעולם ולא נבנה כלל. כך הם ימי הבריאה, הם לימוד על צורת העולם מה הצורה הראשונה בסדר ההוויה או בסדר השכלי, ומה השנייה וכו'.

.

צורת העולם היא כזו שקודם היה חופש של רצון חופשי לקבוע מה יהיה קיים. ואחר כך הרצון החופשי הזה רצה לקבוע צורה שהיא שלמה, וכצורה שלמה היא הכרחית ונצחית ולא יכולה להשתנות לעולם. זה הטבע. שבת היא הטבע שאנו חיים בו. ימי בראשית הם גילוי של הרצון החופשי שרצה לקבוע את הטבע הזה.

אומרים "שבת שלום", שלום הוא מהות השבת, היא צורה שלמה, הצורה של האהבה כמו שהתבאר בפרק לעיל, שהיא יישוב הסתירות שקדמו לה, של אחדות ופירוד. ועל ידי זה נעשה שלום בין הסתירות.

.

.

לעיל פרק כט כתב:

"אף על פי שיש יכולת לו יתעלה לשנותו כולו או להעדירו או להעדיר אי זה טבע שירצה מטבעיו, אבל היה לו פתח ותחלה שלא היה שם דבר נמצא כלל אלא השם; וחכמתו גזרה שימציא היצור בעת שהמציאו, ושלא יעדר זה אשר המציא ולא ישתנה לו טבע"

לבורא היה זמן (כמובן מדובר על שלב בהשתלשלות המציאות שנמצא תמיד, לא זמן שעובר) שבו היה לו פתח לפעול את העולם כרצונו החופשי, כיוון שלא היה שם שום דבר מלבדו. ומה שהוא ברצונו החופשי רצה לפעול הוא שתהיה חכמה אלוהית שגוזרת עולם שכלי שיש בו סדר שכלי מושלם, והכרח שכלי (זה "ההכרח" שהבאתי לעיל מטימיאוס של אפלטון שדיבר בו), וכעת הבורא כביכול כבל את עצמו ברצונו לאותה שלמות שרצה בה, והוא כבר לא משנה שום דבר בעולם הזה. זהו עניין הטבע. הוא טבוע, כמו חותם במטבע. הוא שלמות שהיא שכלית ולא ניתנת לשינוי. שינוי בשלמות ובהכרח השכלי הוא עניין הנמנעות שגם הבורא לא פועל אותן (כמו שכתב לקמן ג' טו).

.

הפתח ותחילה שאז הבורא יכול לעשות כחפצו בלי שום מגבלות, אלה ששת ימי הבריאה. מה שחכמתו גזרה שימציא היצור ולא יעדר ולא ישתנה לו טבע זה השבת.

לפי אבן רושד תמיד היתה שבת, מאז ומעולם. ולא היו ששת ימי הבריאה. כלומר הסדר השכלי והחיוב השכלי הוא מעצמות הבורא, לכן אצלו הבורא נקרא שכל. לכן אין טעם למצוות שבת, כי זה לא יום מיוחד. אין שום דבר חוץ משבת ולכן כל יום הוא שבת במידה ששווה ואין ימים אחרים. לפי התורה יש מדרגת מציאות שהיא מעל החיוב השכלי, של רצון חופשי לגמרי. הרצון רצה לקבוע סדר שכלי מחייב וקבוע, הסדר הזה הוא עניין מובחן מהרצון החופשי, עניין מיוחד בפני עצמו, ולכן יש מקום לייחד לו יום מסויים ולקרוא לו בשם מיוחד.

לכן השבת היא עדות לכך שאבן רושד לא צודק. שהעולם אינו רק הכרח שכלי, רק שבת, אלא יש בו גם בחינה של רצון חופשי ולכן השבת הוא עניין מסויים ומיוחד.

.

.

לעיל בפרק ל' כתבתי על הסתירה בין האחד לשתיים. שהיא מתיישבת רק על ידי האהבה שמחברת אותם לאחד, על ידי החיים שעושים את שני הצדדים לחיים אחדים של פעימה. אהבה וחיים הם היינו הך.

וזה השלישי. לכן השלישי יש בו קיום ולכן הוא השלמות ולכן הוא קיים לנצח. כי בשלמות לא יתכן שינוי כי לא חסר בה כלום ולא יתר בה כלום. בזה היא בבואה של הבורא עצמו שהוא כך. וכמו שלא יתכן בו שינוי כל לא יתכן בשלמות. לכן הפסוקים כתבו נצחיות כסא הכבוד הוא כמו נצחית הבורא, וכן נצחיות ישראל והעולם וכו'. והשלמות הזו היא הגילוי העליון של הבורא בעולם. ולכן מוכרח שכל הניסים כבר הותנו בששת ימי בראשית ואינם שינוי בשלמות של שבת, הטבע.

שבת היא השלישי אחרי מציאות האל והרחקת השניות. מציאות האל היא האחד. הפירוד, השתיים, מתואר בשלילה. לשלול את ההיפרדות שרוצה להתפשט עד ניתוק מוחלט.  והשלישי שעושהאת השלום והוא הקיום, כמו שת שממנו הושתת העולם, היא השבת.

כיוון שהשלמות, השלישי, היא הקיום, מדובר כאן על מציאות מוחשית, חומרית, שהיא תכלית המושג של להיות קיים. וכאמור בפרק לעיל שדווקא בגלל שזה האופן הכי מרוחק של קיום והכי קרוב לביטול הקיום, שם האיחוד של האהבה האו הגדול ביותר ולכן מצד האהבה שם עיקר הקיום. סופו נעוץ בתחילתו. סוף מעשה הוא סוף החומריות, העקב, המוות, והוא במחשבה תחילה, במציאות השלמה שהיא הבורא שהוא המופשט המוחלט.  שהאהבה מהפכת את המוות לחיים וזה עיקר החיים.

וזהו סוף פרקנו שכתב שהשבת היא חסד כולל בדעת האמיתי העיוני, ותקון העניין הגשמי.

 

 

 

 

 

 

.

.

אודות nirstern

http://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 66 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – חלק ב פרק לא, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s