68 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – חלק ב פרק לג-מח

חלק ב פרק לג-לט

פרק לג

בעניין נבואת העם במעמד הר סיני, לפי המו"נ בפרק ל"ג, עיין באדם חי רשימה 58 שם התבאר העניין היטב.

אני מעתיק משם:

הנבואה שזכו לה בני ישראל במעמד הר סיני (ביאור בדברי המורה נבוכים ב לג)

יש לא מעט פסוקים שמשמע מהם שבמעמד הר סיני כל העם התנבאו. וכן מבואר במשנה תורה בהלכות יסודי התורה פרק ח' שהעם כולו שמע וראה את כל מה שמשה ראה ושמע וכותב הרמב"ם "כמו ששמע הוא", והרי בהכרח שהתנבאו. וזה היסוד האיתן של אמונתנו בנבואת משה, שלא מפני אותות אנו מאמינים, שהאותות אפשר שהם כישוף,אלא מפני שבעצמנו ראינו ושמענו, בוודאות גמורה, ווודאות גמורה שייך רק בנבואה. וזה לשונו שם:

"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם לא להביא ראיה על הנבואה היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו צרכנו למזון הוריד לנו את המן צמאו בקע להן את האבן כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם. ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

 

נמצאו אלו ששולח להן הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להן אות אחר שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחבירו כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות וזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא בתחילת נבואתו בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים ואמר לו ושמעו לקולך ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב והיה נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה ולא ישאר בלבם הרהור והוא שהכתוב אומר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואף על פי שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר כך מצוה לשמוע מזה הנביא אע"פ שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט.

לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא הא למה הדבר דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן אלא יודע בודאי שהן עדי שקר לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצות שצונו משה היאך נקבל מאות זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו וששמענו."

.

ובמו"נ ג ט כתב על מעמד הר סיני שהוא מעל לכל נבואה:

"והמראה ההוא העצום – ואף על פי שהיה גדול מכל 'מראה נבואה' ויוצא מכל הקש"

.

וכך דעת רוב חכמי ישראל.

.

.

אמנם במורה נבוכים כתב שנביא מתנבא רק לפי מעלת השלמות (בחכמה מידות דמיון ושאר מעלות כמבואר שם) שהגיע אליה, ולכן בהכרח לא כל העם במעמד הר סיני התנבא, ומי שהתנבא היה זה רק לפי מדרגות כפי מדרגת שלמותו, ולא היה אף אחד שהתנבא במעלת הנבואה של משה, כיוון שאף אחד לא היה במעלת שלמותו. אלא העם רק שמע קול עצום שאינו דיבור, שאין בו חיתוך אותיות. מהקול הזה משה לבדו שמע את חיתוך האותיות והדיבור ורק אצלו הקול היה דיבור, ואצל שאר העם היה קול סתום בלבד (אולי כעין קול שופר. זו לא דוגמה שהרמב"ם כתב). אמנם הקול הועיל לעם שישיגו בהשגת שכל אנושי ברור לגמרי (לא נבואה) את שתי הדברות הראשונות. ושאר הדברות משה התנבא לבדו ואמר לעם את מה ששמע בנבואתו. לפי זה שתי הדברות הראשונות הושגו בשכל והשאר התקבל ממשה שסיפר שהוא שמע את זה בנבואה, ואם כן העם עצמו האמינו במשה לא בגלל שהתנבאו והיו שותפים לנבואתו, ולא ברור למה האמינו בו. וכל זה נראה כסותר את מה שכתב בהלכות יסודי התורה. וכן הקשו על הרמב"ם בכמה מקומות.

.

זה לשונו במורה נבוכים ב סוף פרק לב:

"אלא שנמצא כתובים רבים – מהם כתובי הספרים ומהם דברי חכמים – כולם הולכים על זה היסוד והוא שהאלוה יביא להנבא מי שירצה מתי שירצה אמנם – לשלם המעולה בתכלית; אבל הפתיים מעמי הארץ אי אפשר זה אצלנו – רצוני לומר שינבא אחד מהם – אלא כאפשרות הנבא חמור או צפרדע. זה יסודנו שאי אפשר מבלתי ההתלמדות והשלמות; ואז יהיה האפשרות הנתלית בו – גזירת האלוה:

…

ואמנם מעמד הר סיני – ואף על פי שהיו רואים כולם האש הגדולה שומעים הקולות הנוראות המפחידות על צד הפלא – לא הגיע למדרגת הנבואה אלא הראוי לה ועל מדרגות גם כן. הלא תראה אמרו "עלה אל יי אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל"; הוא ע"ה – במדרגה העליונה כמו שאמר "ונגש משה לבדו אל יי והם לא יגשו"; ואהרן – למטה ממנו ונדב ואביהו – למטה מאהרן ו'שבעים זקנים' – למטה מנדב ואביהו ושאר האדם – למטה מהם לפי שלמויותיהם. ואשר כתבו חכמים ז"ל' – "משה – מחיצה בפני עצמה ואהרן – מחיצה בפני עצמה": ואחר שנתגלגל לנו זכר 'מעמ' הר סיני' נעיר על מה שיתבאר מן הפסוקים לפי ההסתכלות הנאות ומדברי החכמים ומהמעמד ההוא איך היה – בפרק נפרד:"

ושם פרק ל"ג:

"יתבאר לי שבמעמד הר סיני לא היה כל המגיע למשה מגיע לכל ישראל אבל הדיבור – למשה לבדו. ולזה בא סיפור עשר הדברות כולו – סיפור היחיד הנפרד והוא ע"ה ירד לתחתית ההר ויגד לבני אדם מה ששמע – אמרה התורה "אנכי עומד בין יי וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר יי"; ואמר גם כן "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול" – ובבאור אמרו ב'מכילתא' כי 'כל דיבור ודיבור' היה משיבו להם כמו ששמע; וכתוב בתורה גם כן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגו'" – מורה כי הדיבור היה לו והם ישמעו הקול ההוא העצום. לא הבדל הדברים; ועל שמע הקול ההוא העצום אמר "כשמעכם את הקול" אמר "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול" – ולא אמר 'דברים אתם שומעים'; וכל מה שבא משמע הדברים אמנם הנרצה בו שמע ה'קול' ומשה הוא אשר ישמע הדברים ויספרם להם. זהו הנראה מן התורה ומרוב דברי החכמים ז"ל:

אלא שיש להם גם כן מאמר כתוב בהרבה מקומות מן המדרשות והוא בתלמוד גם כן והוא אמרם "'אנכי' ו'לא יהיה לך' – מפי הגבורה שמעום" – רוצים בזה שהם הגיעו אליהם כמו שהגיעו למשה רבינו ולא היה משה רבינו מגיעם אליהם. וזה ששני אלו השרשים – רצוני לומר מציאות האלוה והיותו אחד – אמנם יושגו בעיון האנושי; וכל מה שיודע במופת משפט הנביא בו ומשפט כל מי שידעהו – שוה אין יתרון; ולא נודעו שני השרשים האלה מצד הנבואה לבד – אמרה התורה "אתה הראת לדעת וגו'". אמנם שאר הדברות הם מכת המפורסמות והמקובלות לא מכת המושכלות:

ועם כל מה שזכרו גם כן מן הענין ההוא היוצא מן הכתובים ודברי החכמים הוא – שלא שמעו כל ישראל ב'מעמד' ההוא אלא 'קול' אחד לבד פעם אחת והוא ה'קול' אשר השיג משה וכל ישראל ממנו 'אנכי' ו'לא יהיה לך' והשמיעו להם משה בדברו בהבדל אותיות נשמעות. וכבר זכרו החכמים זה וסמכוהו לאמרו "אחת דיבר אלוקים שתים זו שמעתי" – ובארו בראש 'מדרש חזית' שהם לא שמעו 'קול' אחר מאיתו ית' וכתוב בתורה "קול גדול ולא יסף". ואחר שמוע ה'קול' ההוא הראשון היה מה שנזכר מיראתם מן הענין ופחדם הגדול מה שסופר מאמרם "ותאמרו הן הראנו יי וגו' ועתה למה נמות וגו'? קרב אתה ושמע וגו'" ובא הוא הנכבד מכל נולד שנית וקיבל שאר הדברות אחת אחת וירד למטה להר וישמיעם אותם במראה ההוא הגדול; והם יראו האש וישמעו הקולות – רצוני לומר הקולות ההם אשר הם 'קולות וברקים' כראם ו'קול שופר חזק'; וכל מה שתמצאהו מזכרון שמע 'קולות' רבים כמו שאמר "וכל העם רואים את הקולות וגו'" אמנם הוא 'קול שופר' ורעמים וכיוצא בהם. אמנם 'קול יי' – רצוני לומר הקול הנברא אשר ממנו הובן ה'דבור' – לא שמעוהו אלא פעם אחת לבד – כמו שאמרה התורה וכמו שבארו החכמים במקום אשר העירותיך עליו והוא ה'קול' אשר 'יצאה נשמתן בשמעו' והשיגו בו 'שתי הדברות הראשונות':

ודע שזה הקול גם כן אין מדרגתם בו שוה עם מדרגת משה רבנו. ואנכי אעירך על זה הסוד ואודיעך שהוא – ענין מקובל באומה ידוע אצל חכמיה – וזה שכל מקום שתמצא 'וידבר יי אל משה לאמר' – יתרגמהו אונקלוס 'ומלל יי' (וכן "וידבר אלוקים את כל הדברים" – ומלל יי ית כל פתגמיא"); אמנם מאמר ישראל למשה "ואל ידבר עמנו אלוקים" – תרגמו "ולא יתמלל עמנא מן קדם יי" – הנה הבדיל לך עליו השלום הכלל אשר הבדילנוהו. ואלו הענינים הנפלאים הגדולים כבר ידעת שאונקלוס קבלם מפי רבי אליעזר ורבי יהושע אשר הם החכמים שבישראל כמו שבארו:

ודעהו וזכרהו שאי אפשר שיכניס אדם בעצמו למעמד הר סיני ביותר מזה השיעור אשר זכרוהו שהוא – מכלל סתרי תורה. ואמיתת ההשגה ההיא ואיך היה הענין בה – נעלם ממנו מאד כי לא קדם כמותו ולא יתאחר. ודעהו:"

.

.

הריטב"א בספר הזכרון כתב שבאמת אין כאן סתירה אלא יש כאן סוד, והדרך לרמוז על הסוד היא על ידי סתירה. אני מעתיק את לשונו כי זה מפתח גדול להרבה עניינים נוספים ויש כאן דוגמה איך האופן בו הסתירה מרמזת על סוד, וממנה אפשר לקחת לעוד הרבה סתירות בדברי הרמב"ם (העתקתי מספר תורה שלמה במילואים שבסוף פר' יתרו עמ' 217):

.

.

כתוב: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר."

רש"י:

""ויחן שם ישראל" – כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת (מכילתא)"

לשון המכילתא דרבי ישמעאל:

"ויחן שם ישראל. כל מקום שהוא אומר ויסעו ויחנו, נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו כולם לב אחד, לכך נאמר ויחן שם ישראל נגד ההר."

לשון המכילתא דרשב"י:

"ויחן שם ישראל נגד ההר להלן ויסעו בני ישראל ויחנו בני ישראל נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת וכאן הוא אומר ויחן שם חנייה אחת ניתן בלבם כדי שיאהבו זה את זה ויקבלו את התורה. "

.

הסוד שמדובר עליו כאן הוא שהם היו כאיש אחד. אנחנו רגילים שכל דבר הוא רק מילים. מאוד קל לומר במילים ולהבין את המילים שהם היו איש אחד. אבל אם מבקשים את האמת שמאחרי המילים, את המציאות עצמה, לראות אותה ממש בעין השכל, כמו שרואים את המציאות בעין בשר, כאן כבר רואים שזה סוד. כלומר שקשה לראות את זה. התורה כותבת: "ויסעו… ויבואו… ויחנו…" הכל בלשון רבים. שהרי הם רבים. ואז כתוב "ויחן" בלשון יחיד. לפי פשט הפסוק לא משמע שיש רובד פנימי בו כל העם הוא איש אחד, ובמקביל יש רובד חיצוני שבו הם אנשים רבים. כי אז אם מדברים לפי הצד הפנימי היו כל הפעלים צריכים להיכתב בלשון יחיד, ואם מדברים לפי הרובד החיצוני אז כל הפעלים היו צריכים להיכתב בלשון יחיד. אלא הכל מדבר באותו רובד, כל הדרך היו בתרעומת, ולא היו איש אחד, וכשחנו נגד ההר חדלה התרעומת וחל בהם שינוי שנעשו כאיש אחד.

הצדיקים יודעי השם היו בכל הדורות יחידים. עד שכל יודעי השם שבעולם שהיו תלמידי אברהם יצחק ויעקב, נעשו לעם אחד במצרים כמו עובר ברחם, כור המצרף, ויצאו כעם ביציאת מצרים שהיתה כמו לידה, וגמר השלמת המעשה של צירופם להיות עם אחד היה בחנייה ההיא נגד ההר, וכמובן בברית של מתן תורה. שם הם השתנו ונופחה בהם נשמת חיים של עם אחד. מעתה האנשים הפרטיים חדלו להיות אנשים נפרדים, אלא כל אחד נעשה איבר מהחי האחד שהוא העם. וכל אחד נעשה איבר לפי מעלתו, מי שהיה במעלה גדולה היה המוח והלב ומי שבמעלה נמוכה יותר היה העקביים. משה היה הראש, השכל. והיה גם הלב, לכן לא היה רק רב אלא גם מלך (וזה שייך לצירוף של משה ואהרן ולא כאן מקומו).

לראות כמו בחוש ממש, בעיני השכל, איך העם הוא איש אחד ממש, זה קשה מאוד. איננו רואים, אנחנו רק אומרים סיסמאות, מילים בלי תוכן, שלא עומד מאחריהן שום דבר מלבד מילים. לכן אין כאן גילוי הסוד, ובאמת את המילים האלה של כאיש אחד בלב אחד כל תלמיד יודע. הרי ספרי הקבלה אומרים את הסוד, והם גלויים לכל מי שרוצה לקרוא ואיך ייתכן שזה סוד. אלא רק המילים גלויות לכל אחד, אבל המציאות עצמה לראות אותה מוחשי לגמרי כמו בעין בשר, המציאות שהמילים מצביעות עליה, זה נשאר סוד.

בהלכות יסודי התורה כתב לפי האמת והמציאות שהם איש אחד ממש, ולכן כולם היו שותפים לנבואת משה, שבאמת כל אותו איש אחד הוא זה שהתנבא. והאיש האחד ההוא שהוא העם אינו רק האנשים הפרטיים שהיו שם אלא הוא כולל באחדותו את כל הנשמות שעתידות להיוולד מאותו עם, ולכן איננו צריכים לחדש את הברית לכל אחד בפני עצמו בטבילה וקרבן וקבלת מצוות, אלא רק הגרים שמצטרפים לאחר מכן. האחדות הזו אינה נובעת מהשתייכות לאומית לפי השגת תנועת הלאומיות של המאה התשע עשרה באירופה, ולא מגזע או דם או גנטיקה או שייכות משפחתית. וכבר הארכתי בזה לעיל. האחדות נובעת מכך שבני ישראל הם תלמידי ישראל, שהם משיגים בשכלם את האחדות האלהית שבבריאה כולה. והשגה שכלית היא התאחדות גמורה של השכל עם המושכל.  כמו שכתבתי ברשימה הקודמת. וכיוון שכולם מתאחדים עם אותו בורא אחד ממילא כולם נעשים אחד. השגת הבורא האחד היא זו שמתיכה את הפרטים להתמזג להיות מציאות אחת.

רש"י כתב כאיש אחד בלב אחד. במכילתא לא כתוב כאיש אחד אלא רק בלב אחד. וקשה על רש"י, אחרי שכתב כאיש אחד, מה הוסיף להשמיענו במה שאומר בלב אחד. מה ההבדל בין "כאיש אחד" לבין "בלב אחד", שבגללו הוצרך להוסיף על לשון המכילתא.

אלא היתה להם שם אפשרות להשגה שכלית צלולה לגמרי, כל אחד מהם כפרט, כמו שכתב המורה נבוכים שהשיגו בשכל אנושי את שתי הדברות הראשונות בוודאות גמורה. בלב אחד היינו שכולם השיגו בהשגת השכל האנושי הפרטי של כל אחד אותה השגה עצמה בשלמות ובוודאות גמורה. וכמו שבהלכות יסודי התורה ד ז קורא לשכל בלשון לב. מכיוון שהשגת כולם באחדות הבורא היתה שלמה לגמרי, ממילא לא היה הבדל בין השגתו של זה ובין השגתו של זה. וכולם התקיים בהם התאחדות גמורה של המשכיל עם המושכל, כמו שכתבתי ברשימה הקודמת בביאור זה, יעויין שם. האדם הוא שכלו. השכל העיוני שרואה כמו עין, כשאין יצר הרע, כולל את כל כוחות האדם עד הדם והבשר ממש. שום דבר לא נשאר בחוץ. כמו שכתב בתחילת שמונה פרקים שהנפש היא אחת. והנפש היא הבשר והדם כמו שכתוב "כי נפש הבשר בדם היא", וכתוב: "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא". הנפש כולה אחת וזה כולל גם את הבשר ממש, כמו שכתב בשערי קדושה שהגוף הוא לבוש של הנפש ואכמ"ל.

ההשגה באחדות הבורא, שאין עוד מלבדו, שרק הוא המציאות, וכמו שקצת רמזתי בזה ברשימה הקודמת, ממלאת את כל השכל, לא מותירה מקום לשום דבר אחר כי הרי אין עוד מלבדו, וכוללת את כל קומות האדם כולל הבשר ממש. והמשכיל מתאחד עם המושכל באחדות גמורה בפועל ממש. ממילא אי אפשר אלא שיהיו איש אחד ממש. וזה כוונת רש"י שמכח שהיתה להם השגה אחת, זהו בלב אחד, זו הסיבה שהם כאיש אחד במציאות ממש. ולשון רש"י אומרת הם היו כאיש אחד כלומר מציאות אחת ממש עד הבשר עצמו, והסיבה לזה היא משום שהיו בלב אחד.

יש שיחה של רבי ירוחם על זה, שאנו אומרים אחדות ומתכוונים לדעות משותפות ורגשות של קרבה ואחווה. אבל הכוונה היא אחדות ממש. וכמו רעי איוב, שמייד כשקרה לו האסון הם באו מרחוק, ואיך הם ידעו שזה קרה, אלא זה קרה גם להם ממש, ולכם ידעו שזה קרה כי הרגישו את הכאב עצמו וגם היה להם מה לומר על מה שקרה. וכמו כן נאמר על משה וירא בסבלותם, ואמרו חז"ל שנשא עם כל אחד את האבן שעל כתפו. והרי בוודאי לא נשא ממש, אלא היה אחד איתם, ואחד היינו אחד ממש, וכיוון שהוא אחד ממש הרי האבן היא על כתפו ומורגש מזה הקלה ממש של המשקל, כפשוטו באופן גופני, מעל כתפו של כל אחד מהם.  ואלה גילויים קטנים של אחדות, אבל במעמד הר סיני האחדות היתה גמורה ושלמה ובוודאי היתה ממש לגמרי, גם בפשט וגם בבשר ובחיצוניות, ולא רק בשורש הנשמות. ולראות את זה קורה בעין השכל כמו שעין בשר רואה את המציאות הגשמית זה קשה להשיג, ולכן זה סוד. גם מי שמשיג את זה בראיה מוחשית של השכל נעשה לאיש אחר, שמגיע למדרגת התפשטות הגשמיות, וזה סוד כי לא לכל אחד יש שייכות לזה.

(כמה שאלו אותי על מקורות למה שאני מביא מרבי ירוחם הלוי ליבוביץ, שהיה תלמיד הסבא מקעלם ומשגיח של ישיבת מיר לפני מלחמת העולם. השיחות של רבי ירוחם, שהרב וולבה הכניס אותי להיכלו (ומסר גם הרבה דברים שבעל פה משמו), היו בשבילי פתיחת דלת ויום עמדו על דעתו. אבל יש טעם שבגללו אינני לומד בו, וכבר יותר משלושים שנה שלא קראתי מילה אחת משיחותיו ואין אצלי את הספר. וכל מה שאני מביא הוא מזכרון כללי ולא מדוייק, והרוצה יחפש בפנים בעצמו. אני קראתי את זה בהוצאת מאורי אורות המוסר שכללה גם את כתבי הסבא מקעלם.)

.

נניח שאני מדבר עם מישהו, והכליה שלי או היד שלי מקשיבות לשיחה. זה בערך כמו שתינוק בן יומו מקשיב לשיחת הוריו. הוא שומע רק קול בלבד, אצלו זה קול כמו תקיעת שופר, לא חיתוך אותיות ודיבור. ואם זה דיבור חוצב להבות אש, התינוק ייבהל, ואם יש בקול כח כביר של קדושה, זה יכול להשפיע לזיכוך ההשגה השכלית של התינוק.

בהלכות יסודי התורה פרק ח' הרמב"ם דיבר לפי האמת, שהיו איש אחד, ולכן כולם כאחד התנבאו. וזה שכתב שם: " אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא" הכוונה שהיינו אחד ממש איתו, ולכן אותה שמיעה ששמע הוא גם אנחנו שמענו.

וזה מה שכתב שם:

"נמצאו אלו ששולח להן הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להן אות אחר שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחבירו כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות".

עיין בתלמוד מוסבר ומאמרים על בבא קמא, בסופו סוגיות ממסכת גיטין, ושם בגיטין ע"ח ב' ביארתי יסוד גדר דין עדות (ועיין עוד כאן), שביארתי שגדר דין עדות שכת העדים נעשית לגבי גדרי הלכות עדות איש אחד ממש. וזהו שכתב שבני ישראל ומשה היו ביחד איתו כת עדים. שלשון הרמב"ם קשה למה הוצרך לומר שהם כמו שני עדים שראו דבר אחד. הרי אמר שהם שמעו את הקול ומה הוסיף בזה שהם עדים, הרי אין כאן העדאה לשום אדם מחוץ לאותה כת. למשל אם אני אומר שראובן ושמעון ראו ביחד משהו, משהו ששייך רק להם, והם לא מעידים עליו בבית דין או לשום אדם אחר, אם רצוני לומר שראובן יודע שכך היה בלי צורך להאמין לשמעון, כיוון שהוא ראה בעצמו ממש כמו ששמעון ראה, אני רק אומר שראובן ראה בעצמו, ולא אומר שראובן ושמעון הם כמו כת עדים שראו דבר אחד. ההכנסה של עניין עדות לכאן היא זרה ומיותרת. אלא כוונת הרמב"ם לומר שנעשו איש אחד, ורק מכח זה בני ישראל שמעו את הנבואה בעצמם. ואיש אחד מצאנו בכת עדים ולכן הזכיר כת עדים.

במורה נבוכים הנושא אינו ללמוד פרשת יתרו, אלא הנושא לבאר עניינה של הנבואה, וביאר שהנבואה היא רק מכח השלמות הגמורה של הנביא. על זה היתה קושיא איך במעמד הר סיני כל אחד פרטי שהיה שם התנבא אע"פ שאין לו שלמות של נביא. מה שהיו כאיש אחד לא די בו לתרץ, כי סוף סוף איברי האחד הזה הם האנשים הפרטיים. האנשים הפרטיים לא חדלו להתקיים. אנו מדברים על אחדות ממש בפשט, במציאות החיצונית, לא רק על עניין רוחני. והרי מבחינה זו הם לא מתו כפרטיים, הקיום הפרטי שלהם נמשך. הקיום הפרטי חדל מלהיות קיום של אדם פרטי, זהו מה שאמרו שפרחה נשמתם והקב"ה הוריד עליהם טל של תחיה. כי הם מתו כפרטיים וקמו לתחיה כאיברים של העם. כך שמציאות האיש הפרטי נשארה קיימת, אמנם רק כאיבר ועדיין קיימת. איש פרטי שאינו מושלם לגמרי כתב במורה נבוכים שלא ייתכן שתחול בו נבואה כי זה כמו שחמור או צפרדע לא יכול להתנבא. החמור הזה נשאר איבר של האיש הכללי, ולאותו איבר המציאות היא שלא יכולה השגת הנבואה להכנס.

שוב, מצד האמונה במשה די בכך שהאיש האחד שהוא העם שמע את הנבואה מצד היותו איש אחד באחדות גמורה. למשל אם נביא מתנבא לא אכפת לנו שרק מוחו וליבו שומעים את הנבואה ולא רגלו ומעיו ועקבו בפני עצמם וכו', ואנו אומרים שהוא שמע את הנבואה, דהיינו כולו. ירמיהו שמע את הנבואה, ירמיהו האיש, והכוונה לכולו, ואע"פ שעצם הירך שלו לא שמעה בפני עצמה. וזו האמת וזה מה שכתב בהלכות יסודי התורה. אבל במורה נבוכים לא דיבר בזה אלא רק היתה לו קושיא איך יתכן שנכנסה השגת נבואה בחמור, ועל זה היישוב צריך לבוא מצד ההתבוננות איש האיש הפרטי, שהוא איבר בעם, נפגש עם הנבואה.

זו הדרך לומר סוד על ידי סתירה. הסתירה אומרת שהם גם שמעו כמו ששמע משה וגם לא שמעו כמו ששמע משה. איך זה ייתכן? אלא בהכרח שהם גם אחד עם משה וגם נפרדים ממנו. וזה ייתכן רק באופן שהם כולם איש אחד אבל מצד שני יש באיש הזה איברים. איברים הם גם אחד עם הגוף (אם הורגים אדם לא אומרים שהרגו כליה ומעי וריאה ועצם ויד, אלא אומרים שהרגו את ראובן), וגם נפרדים שהרי לכל איבר יש שם ותפקיד וצורה משלו.

.

אם מדובר מצד האיש הפרטי הוא כמו חמור או צפרדע ששומעת את הנבואה מכח שהיא בתוך הגוף ששומע את הנבואה. איש פרטי שאינו אחד עם העם לא ישמע שום דבר. אבל כיוון שהוא איבר בתוך הגוף השומע הוא גם שומע. מבפנים. אם אני מדבר וחושבים על הכליה שלי בפני עצמה מה קורה בה בזמן שאני משוחח עם חברי, הכליה שומעת את הדיבור שלי מהצד הפנימי של הגוף שלי. כליה בפני עצמה לא מבינה דיבורים, היא שומעת דיבור אנושי כמו שחמור שומע, כלומר אצלה זה קול סתמי, בלי חיתוך אותיות. וזה הקול הסתמי שאמר המורה נבוכים שהעתקתי.

.

במו"נ א ל"ז כתב:

""פנים" – שם משתתף, ורוב שיתופו על צד ההשאלה. הוא שם הפנים מכל חי: "ונהפכו כל פנים לירקון" (ירמיהו ל, ו); "מדוע פניכם רעים" (בראשית מ, ז); וזה הרבה. והוא שם הכעס: "ופניה לא היו לה עוד" (שמואל א א, יח). ולפי זה העניין נעשה הרבה בעניין כעס האלוה וקצפו: "פני ה' חלקם" (איכה ד, טז); "פני ה' בעושי רע" (תהלים לד, יז); "פני ילכו והניחותי לך" (שמות לג, יד); "ושמתי אני את פני" (ויקרא כ, ה); וזה הרבה.

והוא גם כן שם מציאות האיש ומעמדו: "על פני כל אחיו נפל" (בראשית כה, יח); "ועל פני כל העם אכבד" (ויקרא י, ג); עניינו במציאותם. "אם לא על פניך יברכך" (איוב א, יא), בהיותך ובמציאותך. ולפי זה העניין נאמר: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים"(שמות לג, יא); כלומר, מציאות במציאות מבלתי אמצעי, כמו שנאמר: "לכה נתראה פנים" (מלכים ב יד, ח), וכמו שאמר: "פנים בפנים דבר ה' עמכם" (דברים ה, ד), וביאר במקום אחר ואמר: "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול"(דברים ד, יב), וכינה אותו "פנים בפנים". כן אמרו: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים", כינוי על אומרו בעניין סיפור הדברים: "וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו" (במדבר ז, פט). הנה כבר התבאר לך, כי שמיעת הקול מבלתי אמצעיות מלאך יכנה עליו "פנים בפנים". ומזה העניין: "ופני לא יֵרָאו" (שמות לג, כג), אמיתת מציאותי כמות שהיא לא תושג."

הרי מבואר כאן שהעם שמעו פנים בפנים וזהו שמיעה בלי אמצעות מלאך וזו מדרגת נבואה כמו של משה רבינו. ומבואר כמו שכתבתי.

ולכן בעשרת הדברות דיבר אל כל העם בלשון יחיד.

.

.

.

.

.

.

.

פרק לד

לעיל א סד:

"דע כי 'שם יי' רוצים בו פעמים השם לבד כאמרו "לא תשא את שם יי אלוקיך לשוא" "ונוקב שם יי" – וזה הרבה משיסופר. ופעמים רוצים בו עצמו ית' ואמיתתו כמו "ואמרו לי מה שמו?". ופעמים רוצים בו דברו ית' עד שיהיה אמרנו 'שם יי' – כאילו אמרנו 'דבר יי' או 'מאמר יי' – כמו שאמר "כי שמי בקרבו" – ענינו 'דברי בקרבו' או 'מאמרי בקרבו' – הענין שהוא כלי לרצוני וחפצי. "

.

.

אפודי כאן:

 

.

.

"ובזה נתן היסוד אשר לא סרתי לבארו תמיד, והוא שכל נביא בלתי משה רבינו תבואהו הנבואה על ידי מלאך, ודעהו:"

לעיל פרק ל"ב ביארתי שהנבואה היא כשהצורות המופשטות מצטיירות על מצע כח הדמיון של הנביא ולא על מצע החומר. הצורות המופשטות הן כולן מלאך. כמו שכתב לעיל ב' ו'. ללא צורה מופשטת איך כח הדמיון של הנביא יצטייר בו משהו. לכן לא תיתכן נבואה בלא מלאך.

גם להיפך נכון, אין השגת מלאך ללא נבואה. אפשר להשיג בשכל העיוני צורה מופשטת אבל זו לא השגת מלאך, אלא השגת צורה. ההבדל הוא שמלאך הוא הצורה המופשטת כשהיא פועלת, לא כשהיא רק מושגת. מלאך פירושו שליח. אם השכל העיוני צופה בצורה, הצורה לא מקיימת בזה שליחות פעילה. אם נביא מתמסר לצורה והיא מתלבשת בכח הדמיון שלו באותו אופן שבו היא מתלבשת בחומר (ועיין לעיל ב' ל"ב שכתבתי שהתלבשות הצורה בכח הדמיון של הנביא זהו אותו עניין ממש של התלבשותה בחומר), הרי התלבשות צורה בחומר זו לידת עצם חדש, התהוות חדשה. כעת הצורה עושה שליחות בוראה וזה מה שגורם שהיא נקראת מלאך. ללא נבואה המלאך אינו אלא צורה מופשטת כמו כל הצורות שבעולם. אין לו ממשות יותר מכל צורה מופשטת. להשיג אותו בשכל זה כמו כל השגת מושכלות על ידי חכם. אין לזה שייכות לא עם נבואה ולא עם מלאכים. הנבואה היא שאותה צורה מתלבשת בכח הדמיון של הנביא. רק אז הצורה הופכת למשהו שיש בו ממשות, כיוון שהתלבשה במצע שהוא במדרגת חומר, ולפי מה שהתבאר הוא הוא החומר. ואז היא מלאך, והחכם כבר נעשה נביא שמשיג מלאך. מזה מבואר שלא יתכן להשיג מלאך ללא נבואה.

.

.

.

.

פרק לה

מה שכותב המו"נ כאן לגבי האותות. לעיל ב' ל"ב ביארתי שהאדם הוא הוא העולם, ומה שהצורות מתלבשות בכח הדמיון שלו זה אותו דבר כמו שהן מתלבשות בחומר. לכן לרצון של הנביא יש שייכות לאופן בו ייראו הצורות בעולם.

.

מצאתי מן המוכן קטע זה (מצאתי מועתק ואינני יודע את מקורו):

"הכלל של 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים' מופיע בכמה מקומות בחז"ל (בהקשרים שונים) ומתבססים על הפס' באיוב "ותגזר אומר ויקם לך" (כב,כח). בתענית נאמר בהקשר לחוני המעגל: 'תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל? "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור". "ותגזר אומר" אתה גזרת מלמטה, והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה' (כג,א). בסוטה נאמר בהקשר לעמרם שאמרה לו ביתו: 'אמרה לו בתו: אבא,קשה גזירתך יותר משל פרעה… פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר "ותגזר אומר ויקם לך"' (יב,א). בכתובות: '..דאמר: ר' חנינא בר חמא ישב בראש, לא סגי דלא מליך, דכתיב בהו בצדיקים "ותגזר אומר ויקם לך"' (קג,ב). במדרש תנחומא: '.. למה, שאף על דבריהם אני מסכים,שנאמר "ותגזר אומר ויקם לך". תדע לך, שהרי יעקב בשעה שברך מנשה ואפרים, מה כתיב שם"וישם את אפרים לפני מנשה", עשה הקטן קודם לגדול, וקיים הקדוש ברוך הוא גזרתו' וכו' (נשא סימן כט). במדרש רבה: '"ותגזר אומר" א"ר יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: כל מה שגזר משה הסכים הקב"ה עמו' וכו' (דברים ה,יג).

.

.

כל נביא משיג דרך המהות שלו כאדם הפרטי שהוא. כמו שאמרו אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. לכן הנביא הוא רק זווית של העולם, העולם הוא גילוי אלוהי והנביא הוא תפישה מסויימת של הגילוי הזה. הוא העולם עצמו כשהוא בזווית מסויימת. למשל נאמר שכל בעלי החיים כלולים באדם. כל בעל חיים בפני עצמו הוא זווית ראיה מסויימת של אדם, זוית שהיא צד. עיין בזוהר שהבאתי לעיל על ב' ל"ב (הזוהר שהובא בשפת אמת שהבאתי שם). הוא יכול להראות זוית זו לאוהביו שיקבלו אותה, או למתנגדיו שיראו מזה את טעותם. משה היה נקי לחלוטין ולא נשאר שם הכלי המוגבל של אדם פרטי שגורם למבט להיות רק צד. אלא אצלו הנבואה באספקלריא מאירה, כלומר שקופה. הדברים כמות שהם. הם לא "עוברים דרך פילטר". לכן אי אפשר לחלוק על תורתו. כי כשאומרים אלה ואלה דברי אלהים חיים הכוונה שכל אחד רואה את האמת מנקודת המבט שלו. אחד מסתכל על פיל מקדימה ואומר שהחדק שלו במרכז, והשני מסתכל על הפיל מהצד ורואה שהחדק שלו בצד, ואלה ואלה דברי אלהים חיים. (אם צריך להכריע להלכה מכריעים לפי הרוב. הכוונה שבדור הזה האנשים נמצאים ברובם בנקות המבט שממנה הפיל נראה כך ולא כך. ולכן כך עושים הלכה למעשה. בדור אחר אפשר שרוב האנשים יהיו במקום שמשם הדברים נראים אחרת ואז הפוסק של אותו דור יפסוק אחרת ויש לשמוע לו ולא לקדמונים. יפתח בדורו כשמואל בדורו.)

משה ראה את כל הפיל מכל הצדדים ולא נתן משקל יתר לצד אחד בגלל שהוא כאדם קרוב יותר להסתכלות מהצד הזה. לכן אי אפשר לחלוק עליו, ותורתו נצחית. ולכן האותות שהוא עושה יכולים להיתפש כאמת אובייקטיבית וכאילו כך הוא טבע העולם האובייקטיבי, שמחייב את הכל, ולכן האותות נעשים לפני הכל וגם אוהביו וגם שונאיו רואים את האותות שהוא עושה ומקבלים אותם כמבט אמיתי על עומק המציאות.

.

.

.

.

בתרגום שוורץ כאן הביא דברים מאלפראבי:

"כאשר הכוח המדמה באדם חזק מאוד ומושלם מאוד, יקרה שהמוחשות המגיעים אל כוחו המדמה, וכן השֵרות שכוחו המדמה משרת את שׂכלו – שני אלה גם יחד לא יהיה בהם כדי להעסיק את הכוח המדמה עיסוק מלא, אלא יהיה בו, על אף שני עיסוקיו אלה, עודף רב. ואז יפעל כוחו המדמה באמצעות עודף זה את הפעולות המיוחדות לו. במקרה זה יהיה מצבו של הכוח המדמה בשעת היקיצה כמצבו בשעת השינה, שעה שהוא פנוי מקליטת המוחשות וממתן שֵרות לשׂכל. רבים מן הדברים האלה שהשׂכל הפועל מעניק לכוח המדמה כשהוא במצב זה, ידמה אותם הכוח המדמה באמצעות מוחשות שבהם הוא יחקה אותם. כי אותם דברים שהוא מדמה חוזרים ונרשמים בחוש המשותף, וכאשר מופיעים רישומיהם בחוש המשותף, משפיע זה את הרישומים האלה על כוח הראייה ואז הם נרשמים בכוח הראייה. כוח הראייה חוזר ומטביע רישומים אלה באוויר המאיר הצמוד לעין ומתחבר עם קרן הראייה. כאשר מופיעים רישומים אלה באוויר, הדמות שבאוויר חוזרת ונרשמת מחדש בכוח הראייה אשר בעין. זה משתקף בחוש המשותף ומכאן בכוח המדמה. מכיוון שכּל אלה קשורים זה בזה, הדברים שהשׂכל הפועל מעניק הופכים נראים לעיני אותו אדם" (אלפאראבי, ולצר, עמ' 220-223).

…

ולא נמנע הוא שבהגיע כוחו המדמה של אדם לשׂיא השלמות יקבל אותו אדם במצב יקיצה מן השׂכל הפועל פרטים הווים ועתידים או מוחשות המחקים פרטים אלה, ויקבל חיקויים של המושׂכלות הנבדלים מן החומר ושל שאר הנמצאים הנעלים ויראה אותם – ואז תהיה לו, על-ידי הפרטים שקיבל וראה אותם, נבואה על אודות ההווה והעתיד, ותהיה לו, על-ידי המושׂכלות שקיבל, נבואה על אודות הדברים האלוהיים. זאת היא הדרגה הגבוהה ביותר אליה מגיע הכוח המדמה" (אלפאראבי, ולצר, עמ' 224-225)."

.

.

.

.

"וכן ראוי עוד שיהיה זה האיש כבר נתבטלה מחשבתו ותשוקתו לרשויות ולשררות שאינם אמתיות, ר"ל בקשת הנצוח או הגדיל העם לו והמשיך כבודם אליו ועבודתם אותו מפני זה לבדו, אבל יראה האנשים כלם כפי עניניהם אשר הם לפי הענינים ההם בלא ספק כבהמה או כחיה, אשר לא יחשוב השלם המתיחד כשיחשוב בהם אלא בצד ההנצל מהזק המזיק מהם כשיזדמן לו עמהם ההשתתפות, או לקבל תועלת במה שיקובל בו תועלת מהם אם יצטרך אליו לצורך מצרכיו"

הכוונה כאן ליחס כלפי קהל כקהל. בני אדם פרטיים וודאי היחס אליהם אינו כאילו הם כחיות שצריך להיזהר מהיזקן ולהשתמש בהן למילוי צרכים חיוניים. אלא וודאי אדם פרטי הוא אהוב וחביב ונחמד, ויש להתחסד איתו ולכבד אותו בלב שלם וכו' וכו'. כאן מדובר רק על קהל שהיחס אליו הוא כאל קהל.

הרמב"ם בעצמו עסק בהנהגה של העם, ועסק בלהמשיך כבודם אליו ועבודתם אותו. לכן הוא הוסיף "מפני זה לבדו" כלומר מפני תאוות השררה. הרמב"ם עשה זאת לא בגלל תאוות שררה.

יש גדר של להיות 'מפורסם'. מעט ידידים אישיים נשארים, והאחרים לא מתייחסים לאדם כאל אדם, אלא כאל 'דמות'. הפרסום הוא לא של האדם האישי הפרטי האמיתי, אלא של דמות כלשהי שהיא זו שמצטיירת אצל ההמון ואותה הם מעריצים ואליה הם פונים אם הם פוגשים את האדם המפורסם. אותם 'מעריצים' של ה'מפורסם', לא אוהבים אותו. הם אוהבים אותו כמו שהם אוהבים דגים – לאכול אותם. הם משתמשים בדמות להזין את הצמא של הדמיון שלהם, ונוטלים חלק מחיותו.

יש מפורסמים, בעיקר זמרים, שמדברים על "אהבת הקהל" שהם מרגישים על הבמה. הם יכולים לומר לקהל אני אוהב אותכם. אין שם אהבה כלל. הקהל משתמש בהם, ואחר כך יזרוק אותם. וגם הם רק משתמשים בקהל.

.

מסכת אבות:

"הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן. נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן. וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ:"

מדובר כאן על כל שלטון. וכי לא יתכן שיהיו אנשים ישרים והגונים בשלטון?

אלא העניין הוא שהשלטון לא מרגישים שהם אנשים פרטיים אלא שהם מייצגים את הקהל. ואצל קהל אין אהבה וחמלה ויושר. הם כמו בהמות או חיות שמזיקים. מחפשים רק לאכול מה שהם יכולים.

אם יהיה סכסוך בין שתי מדינות על שטח קרקע, האם שמענו אי פעם שמדינה אחת תאמר למדינה השנייה, אנחנו מסכימים לתת לכם את זה במתנה כדי שתרגישו שמחה ויהיה לכם טוב.

אפשר שיש מדינה שרוב האנשים באופן פרטי הם טובי לב וגומלי חסדים ואוהבי אדם ומכניסי אורחים, וכבר יש להם תרבות כזו. השלטון לעולם לא יהיה בבואה של אופי האנשים הפרטיים ולא יגמול חסד למדינה שכנה ויתן לה חלקת קרקע בלי שום תמורה, אם היה אפשר אז במתן בסתר. כשהאנשים הפרטיים חדלים מלהיות ראובן ושמעון ולוי, והופכים לקהל, כל מה שטוב אצלם נעלם כלא היה והם נשארים כחיות ובהמות בלי שום חמלה ואנושיות.

קהל שבא לשמוע שירה של זמר הוא כזה. הם נהנים ממנו באותה הנאה שחתול נהנה מלהסתכל על התרוצצות עכבר. מיד כשתתחלף האופנה הם ינטשו אותו בלי אמירת שלום ולא יהיה אכפת להם כלל מה יהיה מצבו אז. זמרים שמתמכרים לאשליית אהבה של קהל סופם רע מאוד וכמו שידוע אצל הרבה מהם.

הרבנות מקברת את בעליה.

ובכל יום רואים ראשי ישיבות ואדמו"רים וכל שכן דרשנים וכיו"ב, לענ"ד בזמננו זה כולם (כי מי שלא רודף שררה לא ירדוף אחרי תואר ראש ישיבה או אדמו"ר וכיו"ב ובלי שירדוף לא יתנו לו תואר כזה סתם כך), שרודפים אחר הערצת הקהל כמו אריה שרודף אחרי צבי. זו תאווה נוראה.

עיין לעיל ב' ל' מה שכתבתי לגבי מה שהאדם יכול להעקר מעצמו ואז הוא נעשה מרכבה לסמאל. היה זמן כשהייתי חרדי שהיו לי תלמידים. והתחיל מעט מאוד עניין של להיות רב. מישהו הביא לי משלוח מנות יפה, ואמר שהכל הוא מהודר בכשרות הכי מיוחדת ומפוארת כי גאון כמוני בוודאי אוכל רק כשרות מיוחדת ולא סומך על שום הכשר. ומישהו הזמין אותי להיות סנדק, ומישהו ביקש ברכה, ומישהו התחנן בדמעות שאבוא לחתונה שלו. זה היה מעט מאוד, לא הייתי רב מפורסם ממש. והרגשתי שזה בעל כרחי עוקר אותי מעצמי, אני כבר לא יודע מי אני. הם יצרו דמות כלשהי לפי הצרכים שלהם והדמיון שלהם, והלבישו אותה עלי, ואצלי היצר מייד רתח ובעבע ורצה להיות אותה דמות שהם רוצים שאהיה, ואחרי שאעשה כך הם יעריצו אותי ויכבדו אותי ואהיה רב חשוב ונכבד וישחרו לפתחי ויבואו לשמוע את השיעורים שלי ויתפעלו מחכמתי וכו'. הרצון הזה הכריח אותי לשכוח את מי שאני באמת, ולבנות בתוך עצמי דמות שקר שאני בעצמי אאמין שזה אני. נאלצתי לברוח מזה ולנתק את כל הקשרים ולעבור לעיר אחרת. זה היה ממש פיקוח נפש. אינני יכול לגרש אותם בגסות, ואם אעשה כך הם יתפעלו יותר שהנה הרב הגאון הוא גם ענוותן נפלא. אינני יכול להזמין משטרה שתגן עלי. וכל גילוי הערצה כזה, אחד קטן, מייד גרם להשתלטות זהות שקרית פנימית בתוכי ודרש ממני עבודה גדולה להלחם נגד זה, והרגשתי שאם זה יגבר לא אצליח יותר להלחם, ועד עכשיו אני צריך להלחם בזה ללא הרף. לכן הייתי נאלץ להפסיק לומר שיעורים ולעזוב את הישיבה והתלמידים ששם לימדתי ולעבור לעיר אחרת ולהתבודד לגמרי. כעת מה שאני מוגדר כחילוני מחלל שבת מגן עלי. חרדים לא יכולים להעריץ חילוני מחלל שבת, לא חשוב מה יכתוב, וחילונים בכלל לא מעריצים מישהו שכותב על המורה נבוכים.

הרמב"ם מדבר על חכם אמיתי שהוא באמת חכם שלם מכל בחינה, ומלבד זה הוא גם מושלם מכל בחינה, וצדיק אמת מושלם, בלי ספק הוא גם יכול לעשות מופתים אמיתיים מכח צדיק גוזר והקב"ה מקיים. וחזק מאוד בכח הדמיון שלו מה שמכשיר אותו להיות מנהיג, ובימינו זה נקרא אדם כריזמטי. גיבור ועשיר. כמה הרבה הערצה הקהל מעריץ אותו. לקהל יש צורך להעריץ, צמא כביר לזה. הם מוצצים את החיים מאנשים שיש בהם חיים בדרך כזו, וניזונים מזה. אדם כזה מחכים הרבה אנשים על סף דלתו לבקש ברכה ולחזות בזיו פני הצדיק ולשמוע דבר חכמה וכו' וכו'.

והוא מתחילתו ועד סופו (מגילה יא א). לא גבה ליבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. כל זה לא משפיע עליו שום דבר. וזה על ידי שהוא יודע שהם כמו בהמות וחיות שבאים לאכול נתח ממנו ומקרבים לאדם לצורך עצמן ונראים כאוהבים ולא אוהבים באמת. זה נסיון עצום מאוד.

.

(במלחמה ושלום של טולסטוי יש סצנה יפה כשפייר בזוחוב הצעיר נכנס בפעם הראשונה לטרקלין החברה הגבוהה, וכל יושבי הטרקלין מביטים בצעיר שיש בו חיות נפשית אמיתית וערה ואומרים הנה הגיע נתח בשר טרי, וכולם מתכוננים לנגוס ממנו, וכל חבורה רוצה למשוך אותו לשיחה לשולחן שלהם.)

.

.

.

פרק לח

כח המשער

כח המשער

עיין באדם חי בהרחבות לספר אדם חי הרחבה מספר 2, שם העתקתי מאמר של אורן הוברמן, שסוקר את עבודתו של פרופ' דניאל כהנמן, שחקר את מה שמכנים בזמננו "אינטואיציה", ובשפה של אבן תיבון זה נקרא כח המשער. יש שם דוגמאות מחכימות רבות ובירורים מדעיים מאירי עיניים על עניין זה.

זה כח שמקורו בנפש הבהמית ובכח הדמיון. הוא נמצא גם אצל בעלי חיים. למשל יש פרפרים שגרים במכסיקו, והם יוצאים כל שנה למסע עד קנדה, וחוזרים בדיוק לאותו עץ שממנו יצאו במכסיקו. במסע מתחלפים ארבע דורות של פרפרים. איך הם יודעים למצוא את הדרך? ויש הרבה מאוד דוגמאות מנדידת עופות ודגים שמוצאים את דרכם באופן מפליא מאוד. או כלבים שמצאו דרכם ממרחק מאות קילומטרים לביתם וגם באופן שלא השאירו עקבות ריח, וכו' וכו'. יש בעלי חיים שבורחים זמן קצר לפני רעידת אדמה. יש אלפים רבים של דוגמאות מעין אלה בעולם החי, וזה רק מהמעט שאנו יודעים.

.

פרופ' כהנמן הביא ששחמטאים בדרגות הכי גבוהות לא פועלים רק לפי חישובים, אלא יש שלב שבו הם מרגישים שהם יודעים שכך המהלך הנכון.

ראסל ווייטהד סיפרו שבלילה הם חלמו פתרונות לשאלות מתימטייות שעמלו בהן במשך היום.

הכרתי בעצמי אשה ממשפחתי הקרובה, שחלמה פעם ששכנתה תולה סדינים שחורים, ולמחרת בעלה של השכנה נפטר מדום לב בלי שהיה חולה מקודם. ופעם אחרת חלמה שחברה שלה מונחות לפניה שתי ביצים, אחת שלמה והשנייה שבורה, וכמה ימים אחר כך אותה חברה היה לה שטף דם והרופאים אמרו שהיא התעברה בתאומים והיתה הפלה לאחד מהם והשני נשאר. והיו לה די הרבה מקרים כעין אלה.

אני מביא דוגמאות רק כד לנסות לשים אצבע על מה אנו מדברים. במאמר של אורן הוברמן יש הרבה יותר דוגמאות עם דיוק והבחנות מדעיות.

זה כח שהשכל כמעט לא מכיר, ולגמרי לא מבין. לכן נדמה לנו שזה מחוץ לטבע. אשה שאצלה זה עוד מותר מפותח מאשר אצל קרובת משפחתי יכולה להחשב מכשפה או מגדת עתידות וכיו"ב ואם היתה רב היו חושבים שמדובר בצדיק יסוד עולם שזכה למדרגת "מעל הטבע".

אם אדם היה בא לשבטים פרימיטיביים מאוד ויורה ברובה או מראה להם פנס חשמלי וכל כיו"ב, לא היה להם ספק שהוא אל. בני השבטים בדרום אמריקה חשבו שהכובשים הספרדים הם אלים כי היה להם רובה.

כך ממש אנחנו מתנהגים כשאנו רואים מישהו עושה להטים על טבעיים שבאמת יסודם בכח המשער.

יש קטע בספר של סקוט פיצג'רלד (אני מן הסתם לא מדייק כי קראתי לפני שנים רבות), שמתאר אשה שיושבת מול שולחן איפור ומתאפרת. ואז כנראה יש כאלף שינויים קטנים עד מאוד בבהירות השתקפויות האור של החפצים בחדר, שאף אחד מהם לא נתפש בפני עצמו, והיא חשה את כולם ביחד ופתאום לא היה לה ספק שמישהו נמצא בחדר.

הרמב"ם מסביר באופן כעין זה את הכח המשער:

"וסבות זה רבות מענינים רבים קודמים ומתאחרים והווים, אלא שמכח זה המשער יעבור השכל על ההקדמות ההם כלם ויוליד מהם בזמן מועט עד שיחשב שזה בלא זמן, ובזה הכח יגידו קצת בני אדם עתידות עצומות"

זו תופעה שנדמית לנו מחוץ לטבע כי השכל שלנו לא יודע להסביר אותה. אין לנו שליטה בתופעה הזו, איננו יודעים להפעיל אותה באופן יזום בתנאי מעבדה מבוקרים ובאופן שניתן למדידה. אבל באמת בלי ספק זו תופעה שקיימת והיא לגמרי בתוך הטבע. אצל אנשים השכל הרציונלי שופט מאוד חזק ובאופן מאוד רועש ולרוב גם אלים, והוא מתנגד לכל מה שמאיים על שלטונו המוחלט. מי שעסוק הרבה בהקשבה לבעלי חיים, רואה אצלם את הכח המשער באופן הרבה יותר ברור וגלוי ועקבי.

למשל כשעכביש בונה קורים או נמלים בונות קן והרבה כיו"ב, אומרים שזה "אינסטינקט", כלומר שהם עושים רצף של פעולות שמונח להם בחומר הגנטי בלי באמת לדעת מה הן עושות (כמה זה מופרך!). אבל באמת הרי רואים שאותם קורים מסויימים או אותו קן נמלים מסויים, או עוד אינספור דוגמאות כעין זה, מותאמים להפליא לתנאי אותו שטח מסויים. האורך של הקור מענף מסויים זה עד ענף אחר, יחסית לחוזק הקור, הוא כזה שהוא יכול לתמוך במשקל כזה וכזה, ובדיוק זה המשקל שהעכביש בונה שם. זה חישוב הנדסי מסובך מאוד, שהוא שונה מקור לקור, הוא לא יכול להיות אינסטינקט אוטומטי כללי. והעכביש לא עושה את זה בדרך של ניסוי ותעיה הרבה פעמים אלא קולע אל המטרה מהפעם הראשונה. זה מוכרח להיות חישוב מדוייק מאוד ומורכב מאוד, שנעשה באופן מסויים על המקום המסויים הזה.

.

למשל אני יודע שהתיקנים (ג'וקים) בבית יודעים מתי אני אמור לא להיות בשטח, ישן או בנסיעה, ורק אז הם יוצאים. אם אני קם באמצע הלילה ומפתיע אחד מהם, הטריק הכי יעיל שהוא יודע כדי להציל את עצמו ממני הוא לקפוא, בתקווה שלא אבחין בו. הוא עושה כך רק כלפי בני אדם, לא כלפי סוס או פרה (אני מסוכן לו למרות שאינני אוכל תיקנים, כי אני מפחד ממנו. הוא מרגיש שיש מתח בינינו, ואילו סוס אדיש אליו לחלוטין). אם יש מקום קרוב, שהוא יכול לרוץ לשם בלי שאוכל לתפוש אותו ושם לא אוכל לראות אותו, הוא ירוץ לשם. הוא כמעט לעולם לא טועה בזה. לא קורה שהוא רץ למקום רחוק מדי ואני יכול לתפוש אותו לפני שהגיע לשם. ולא קורה שהוא בורח למקום שאני יכול לראות. היחס בין גבהי לגבהו הוא כמו היחס בין גבהי לגובה יצור שגובהו כארבע מאות מטרים. פסיעה שלי היא בערך חמישים פעמים יותר מאורך גופו. איך הוא יכול לחשב לאן הוא יכול להגיע בלי שאספיק לתפוש אותו, ואיך הוא יכול לחשב איפה אני יכול לראות ואיפה אינני יכול לראות.

.

.

למשל לאדם יש ראיה תלת מימדית. מכוחה הוא יכול להעריך את המרחק שבינו לבין הגוף שהוא מסתכל עליו, עד למרחק כשישה מטרים (שאז חוש הראיה כבר לא רואה את הפרשי המרחק, ומה שיש לנו הערכות מרחק הן בנויות על דברים אחרים). אני רואה רק בעין אחת, ולפעמים קורה שאני שופך מבקבוק לכוס וזה נשפך קצת אחרי או לפני הכוס, או כשאני מנסה להשחיל חוט זה יכול להיות מאחרי המחט או לפניה. וכיו"ב.

אפשר לראות על זה כאן.

העיניים מחשבות את המרחק של הגוף שהן רואות על ידי טריאנגולציה

זה אופן החישוב של הטריאנגולציה:

B זו עין ימין ו A זו עין שמאל. המרחק בין שתי העיניים ידוע. אם יודעים את זווית אלפא (α) ואת זווית ביתא (β), אפשר לחשב את d שהוא מרחק מהעיניים עד הגוף שעליו הן מסתכלות.

.

העיניים תמיד מסתכלות ותמיד רואות גופים. החישוב של טריאנגולציה נעשה ללא הרף, כל הזמן, מליוני פעמים ברצף, והוא לא לוקח זמן ומאמץ כלל. ברור שהטריאנגולציה לא נעשית בדרך של חישוב שלב אחרי שלב. זה לא חישוב כל כך פשוט. לא ייתכן שהחישוב ייעשה כל הזמן מחדש ויתן תוצאה מיידית ללא הרף.

אם הטריאנגולציה מודדת את המרחק של הגוף מהעיניים ביחידות כלשהן, כמו סנטימטר או כל יחידה שלא תהיה, הרי כל הזמן יהיו חישובים שכרוכים בשברים ויהיו מאוד מסובכים. שהרי המרחק לא יהיה תמיד ביחידות מרחק שלמות. אם מדידת או הערכת המרחק לא משתמשת ביחידות מרחק זה עוד יותר חידתי. השכל כלל לא יכול לתפוש אפשרות של הערכת מרחק שלא מבוססת על הכפלת יחידות מרחק כלשהן בכמות יחידות כלשהי.

.

רק ברגע זה עולות לי במחשבה עוד כמה מאות של דוגמאות כאלה, ואם אחשוב עוד קצת זה יעלה לאלפים. והידע שלי על עניינים כאלה מאוד מאוד קטן. מי שהוא דוקטור לציפורים או עכבישים וכו' וכו', כל בעל חיים, גם מיקרוסקופיים, יודע אינספור דוגמאות נוספות לעניינים כאלה. זה מפתיע ופלאי שגם לבעלי חיים שיש בהם תא אחד בלבד, כמו חיידקים למשל, יש כח משער חזק מאוד ומפתיע מאוד. למשל חיידק שנכנס לגוף, אם הוא מזן של חיידקים שמשגשגים דווקא באיבר מסויים בגוף, הוא יודע שהוא צריך להגיע למקום פלוני, ויודע למצוא את דרכו לאותו איבר. המרחק מבחינתו זה אולי כמו המרחק של אדם ללכת עד הירח, בסביה עויינת ומלאה דברים שונים, ואפשר שהוא לא נפגש עם זה מימיו, והוא מוצא את הדרך בלי לטעות. לא יתכן שהוא קיבל את הידע בתורשה כי מדובר במסלול מאותו מקום שהוא נכנס לגוף עד איבר המטרה, וכל פעם הוא נכנס לגוף ממקום אחר וזה בכל פעם מסלול אחר. אלא בהכרח יש לו כח משער מפותח. כמדומה שככל שיש פחות שכל, כח המשער יכול לשגשג יותר. אולי בגלל זה אמרו שהנבואה ניתנה לשוטים ותינוקות.

.

 

זה כמו שחקן שחמט שיודע את המהלך הנכון בלי לעשות חישוב, או כמו תיקן שיודע לעשות את המהלכים הנכונים מבחינתו בלי לעשות חישוב. הטריאנגולציה של העיניים זו רק דוגמה אחת, ובאמת זה קורה באינספור דוגמאות כל הזמן. מה שאני מנסה ללמוד מכל זה הוא שיש דרך לתפוש תוצאות של חישוב מורכב עד מאוד, של אינספור דברים דקים מאוד, בלי לעשות את החישוב, אלא בתפישה מיידית שהיא כמעט בלי שום משך זמן. הטריאנגולציה והתיקן והשחמט ונדידת הפרפרים נשמעים לנו כדבר מסקרן וחידתי, אבל לא כדבר שמעל הטבע או כמו כשפים וכו'. לעומת זאת אם קרובת המשפחה שלי חלמה שהשכנה תולה סדין שחור זה נשמע קצת כמו כשפים וכו'. ובאמת אין שום הבדל. זו יכולת של קליטת מידע ועיבוד מידע בדרך שאינה החישוב הרגיל שאנו מודעים לו, אבל היא טבעית כמוהו, רק שונה.

היפנוזה גם שייכת לתחום הזה. אפשר על ידי היפנוזה להחזיר אדם מבוגר לזכרון של רגע אחד בילדותו המוקדמת, כשהוא למשל נמצא בחדר כלשהו, ואז לומר לו אתה עכשיו בחדר, תסתובב אחורה, תסתכל על הקיר, ותספור ותאמר כמה פרחים יש על הטפט שבקיר. וכשבודקים מוצאים שבאמת זה מספר הפרחים. האדם חי שם עד גיל שלוש, ומאז לא ראה את החדר הזה. זה לא כישוף, פשוט הדמיון קולט מידע בדרך שאיננו מודעים לה ולא מכירים אותה. והוא גם יכול להוציא מהמידע הזה דברים בלי חישוב בדרך שאיננו מכירים.

העולם אינו רק חומר. כנראה לפני שאדם מת מדום לב או שאשה מפילה עובר, משתנים הרבה דברים מאוד דקים בעולם. כי החיים עצמם כבר יש בהם הכנה כלשהי למה שעתיד לקרות, ויש לזה ביטויים דקים מאוד בכל מיני דברים שהחוש תופש באופן לא מודע. למשל אם משהו בחיוניות של אדם שמחר ימות מדום לב כבר היום נפגם, כי הכל נובע מתהליך וסיבות, ייתכן שענף בעץ שנמצא מול החלון שלו יתייבש ויישבר טרם זמנו. כי העץ חש את החיוניות של האדם שקרוב אליו ומושפע מזה. כל מי שגידל אקווריום יודע שהאקווריום מגיב אם בעליו חולה או בדכאון או חרדה וכיו"ב. גם עציצים מגיבים. הם נראים אחרת. השכנה ממול מבחינה בכח הדמיון שלה בענף שהתייבש, ובעוד מליון סימנים קטנים אלה. היא לא מודעת אבל כח הדמיון שלה תפש מה הולך לקרות, על ידי כח המשער הוא חיבר את מליון הסימנים הקטנים והסיק מהם את המסקנה בלי לעשות חישובים ארוכים וממושכים.  והוא מגלה את התפישה שלו כציור בחלום.

 

כל מיני אנשים שיש להם כוחות כאלה, ומגידים עתידות לאנשים שבאים אליהם ומשלמים כראוי, הספקנים אומרים אם זה היה אמיתי הוא היה יודע לנחש את הגרלת הפיס או את שערי המניות העתידיים ולהתעשר מאוד. או לתת רשימה מסודרת של כל מי שיש לו גידול סרטני שלא אובחן עדיין ולהציל הרבה אנשים, או לפתור את כל מקרי הפשע שלא פוענחו וכל כיו"ב. הסיבה שאותם מגידי עתידות אל יכולים לעשות כל זאת, הוא כי הם צריכים לקלוט על ידי החושים רשמים שכח המשער ישתמש בהם כדי לשער. אם אדם נכנס אליהם הם מסתכלים עליו ומזה מתרשמים ולפעמים מצליחים לקלוע על עתידות שנוגעות לאותו אדם (כוונתי לאחד מריבוא שבהם שהוא לא נוכל ושקרן גמור שכל יכולותיו הן בדיה גמורה).

.

.

(הוספתי דברים בתוך הקטע ולא ערכתי ואולי יש חזרות וחוסר סדר בדברים)

ביטול מציאות הוא תמיד תוצאה של תהליך. סיבה גוררת סיבה. זה לא קורה באמת בבת אחת, גם אם לנו נדמה שכשאדם מת מדום לב זה לא קרה בגלל שום סיבה מוקדמת אלא סתם כך מעצמו בבת אחת בלי שום סיבה. הסיבות כבר נמצאות לפני שזה קורה, והדמיון לפעמים יכול לקלוט את זה. לדמיון בדרך כלל אין חיבור עם התודעה המודעת ועם השפה והמחשבה, לכן הוא מביא את זה לתודעה בדרך של חלום. יש אנשים שעמלים להתחבר עם הכח המשער שלהם ובכלל כח הדמיון שלהם. יש בזה תועלות רבות מבחינה של ריפוי בעיות נפשיות ורפואיות בכלל, שהרבה מהן נובעות ממחסומים בין השכל לדמיון, שמפריעים לזרימת החיים הטבעית. בכלל עבודה כזו יכולה להוסיף לחיוניות הטבעית. אבל אם המטרה להגיע לרוחניות, לקרבת אלהים, זו לא הדרך. זו טעות מסוכנת מאוד ויש לברוח מזה כמו מאש. זה יצרא דעבודה זרה גם במקרים שמבחינה הלכתית זה לא עבודה זרה ממש.

.

.

לדעת איך כח המשער פועל זה מאוד מסקרן ויש בזה גם תועלת רבה כמו שהראה פרופ' דניאל כהנמן שזכה לפרס נובל על מחקריו בתחום הזה. הוא הראה שהכח הזה נמצא בכל מקום ומעורב בהחלטות הכי חשובות, הרבה יותר ממה שנדמה לנו. לתכלית המורה נבוכים, שהיא השגת דעת אלהים, מספיק שנדע שזה כח טבעי ששייך לכח הדמיון. כח המשער אינו כלי להתקרב לבורא. למרות שאפשר לעשות ריקודים מיסטיים או פעולות שאמאניות או כל אחת מאינספור הטכניקות שאנשים שכללו בכל העולם בעיקר בימי קדם, ולזכות לכל מיני חוויות מיסטיות כביכול אלוהיות, שהכח הפועל העיקרי שבהן הוא כח המשער. כל זה שקר והבל ולכל היותר עבודה זרה. זה שקר לא בגלל שכח המשער אינו באמת קיים, אלא כי השימוש בו לא מעלה את האדם למדרגה גבוהה יותר ולא מקרב אותו לבורא כלל.

.

.

הנביא מאחד בהשגת הבורא שלו את כל כוחות ההשגה ביחד. כח המשער הוא אחד מהם וכשהוא מחובר כאחד ממש לכל שאר כוחות ההשגה וכולן בשלמות כוחן ושלמות צלילותן וכולן תחת שלטון מוחלט של השכל העיוני, אז זה כן גורם להשגה עליונה ומלאה ושלמה יותר של הבורא. והכח המשער כשהוא במדרגת שלמות ומאוחד בהשגה עצומה עם כל כוחות ההשגה, הוא מוסיף שיתגלו לנביא נעלמות, וכגון שבאו לשמואל לשאול היכן האתונות שאבדו, ועתידות וכיו"ב.

ההמון הנבער מתפעל בעיקר מפעולת כח המשער שנדמית לו כ"כוחות", ואצלו עיקר עניין הנביא הוא שיש לו "כוחות". לכן ההמון לא סבור שהנבואה בהכרח תלויה בלימוד חכמה עיוני עד שלמות השגת החכמה, כי באמת אין שיכות מוכרחת בין לימוד כזה ל"כוחות". אלא באמת כח משער חזק יכול להיות גם לאדם שאינו חכם גדול, ולכן ההמון סבור שאדם כזה יכול להיות נביא.

.

.

.

 

לשון המורה נבוכים:

"וזה צריך שיהיה בכח הדברי יותר, שאמתת שפע השכל הפועל אמנם הוא עליו והוא יוציאהו לפועל, ומן הכח המדבר יגיע השפע לכח המדמה, ואיך יגיע משלמות הכח המדמה זה השעור [כלומר כח המשער] והוא השגה מה שלא יגיע אליו מן החושים ולא יגיע כמו זה לכח הדברי, והוא השגת מה שלא השיגהו בהקדמות ותולדה ומחשבה? וזהו אמתת ענין הנבואה והדעות ההם אשר ייוחד בהם למוד הנבואה"

אם כח המשער משיג דברים שלא מושגים מכח החושים באופן פשוט, כל שכן שיותר מזה הכח השכלי ישיג דברים שלא מושגים מכח עיון לימודי בדרך פשוטה.

כח המשער הוא השגת עניין מורכב מאוד, שהיה צריך הרבה עמל לראות אותו ולחשב אותו, בדרך של קליטת הכל בבת אחת, שבה הכח פתוח לקבל את ההשגה בפתיחות מיוחדת שגורמת למשהו עמוק יותר בפנימיות כח החיים להיות חשוף להשגה ולקלוט אותה בקליטה רגישה יותר. יש מהלך רגיל של קליטת כח הדמיון. זה המהלך של לראות משהו בעיניים ולשים לב לפרטים החומריים שבו אחד ועוד אחד, להבחין בתואר ובצבע ובסדר וכו', לעשות חשבון שמבוסס על מה שרואים, אחת ועוד אחת, ולהגיע מזה למסקנות.  חשבון הוא ביכולתו של כח הדמיון. כח המשער הוא על ידי שרובד עמוק הרבה יותר בחיות של האדם, רובד ששם החיות הרבה יותר חיה ולכן הרבה יותר רגישה ומשיגה, רובד שחבוי עמוק, עולה לסף התודעה ומתחבר עם שאר הכוחות, והאדם נעשה מודע אליו ולפעולתו ולמסקנותיו ולהשגות שבאות מכוחו. אותו עניין יכול להיות גם בשכל. ואז האדם זוכה להשגות שכליות של שכל עיוני, בעניינים רוחניים של דעת אלהים, ומשיג עניין שדורש הרבה מאוד עמל של התבוננות  שכלית, בבת אחת. וכך הוא יכול גם להשיג דברים שאי אפשר כלל להשיג בהתבוננות רגילה של לימדו עיוני. באמת היה אפשר להשיג את הדברים האלה בלימוד רגיל רק שזה היה דורש עמל של מאות ואלפי שנים. עיקר הנבואה הוא הכיסופים והאהבה וזה מעורר ומגביר את כוחות החיים העמוקים. כשאדם מתאהב באמת ובחוזקה הוא נעשה מלא חיים באופן שלא היה מקודם. ערני ומלא כח ועיניו נוצצות ולחייו וורודות וכו'.  חיים והשגה זה דבר אחד. שניהם הם חיבור ואהבה.

לעיל א' נ"ג כתב:
"ואשר תדעהו – כי ענין החכמה בו ית' הוא כענין החיים להיות כל משיג עצמו חי וחכם בענין אחד"

(וכן הוא במטאפיזיקה של אריסטו חלק י"ב – במהד' העברית של ח"י רות נקרא חלק י"א, 1072b Moreover, life belongs to God. For the actuality of thought is life, and God is that actuality)

ושם במו"נ א' נ"ח:
"וענין אמרנו 'לא סכל' – שהוא משיג – כלומר חי כי כל משיג חי"

 

כשהכיסופים והאהבה מתעוררים ביותר, וזה גם שייך לתיקון המידות ופרישה מתאוות, החיים מתלהטים כשלהבת מגחלת עוממת, והחיים הם הם ההשגה, וכוחות החיים הרדומים העמוקים וחזקים יש בהם יכולת השגה הרבה יותר רגישה וחזקה, והם מתעוררים אצל הנביא והוא מתחבר בזיווג עליון, זה הפירוש של "מקבל שפע". והשפע הופך את ההשגה של החושים והדמיון לכח משער חזק וצלול שאינו טועה לעולם, וגם את הכח של השכל העיוני למשיג השגות גבוהות מאוד ברוחניות בלי טורח ארוך של לימוד.

.

.

.

.

פרק לט

העקרון היסודי של חיים הוא אור וכלי. זה השורש הראשון של הבריאה. כך היא התחלת ספר עץ חיים:

"שער הכללים

ובו י"ג פרקים:

פרק ראשון:

כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה להדבק בו ית' האציל נקודה א' הכלולה מי' (והם י"ס [עשר ספירות] של העקודים שהיו בכלי אחד) ולא היו נראים. דרך משל האדם מורכב מד' יסודות ואינם ניכרים בו כל א' וא' בפני עצמו. וכן הענין בכאן נקודה זו היתה כלולה מעשר בתחלת אצילותה וזו היא למעלה מן הכתר שהוא עתה כי משם שואבים כל הי"ס שפע וחיות מנקודה זו. גם אור וחיות נקודה זו יורדת מן המאציל בתוכה ביחד שהיא הכלי עם נשמתו כהדין קמצא [חגב] דלבושיה מניה וביה [לבושו הוא ממנו ובו] והיו בה י' אורות פנימים וי' אורות מקיפים ואור המקיף מבחוץ לכלי ונודע כי המקיף גדול מהפנימי כי או"פ [אור פנימי] מצומצמת תוך הכלי משא"כ במקיף. וז"ס ודברתי אתך מבין ב' הכרובים שהיה מצומצמת שם השכינה ומנקודה זו נתפשטו י' נקודות מכתר עד המלכות עד"ז כי מהיותר מובחר ועליון מנקודה זו נעשה כתר ונתפשט למטה ושאר הט' כלולים בו ומה שנשאר בתוכה ג"כ ממובחר הנשאר מתפשט למטה מהכתר ונעשה חכמה והח' כלולים בו."

הבורא עצמו אין בו שום הגדרה והגבלה כלל, אלא הכל אחדות פשוטה לחלוטין בלי שום מורכבות. האחדות הפשוטה הזו לא תיתכן בה שום תפישה כלל ואין שם מציאות של נבראים כלל. זה כאילו לא היתה בריאת העולם כלל. כי אין שום הבחנה בין בורא לנבראים. אין בכלל שני דברים שהם בורא ונבראים, הכל אחד פשוט לגמרי ולכן אין בכלל נבראים.

הבחינה הזו מוכרח שתישאר לעולם כמו שהיא, שלא יהיה בה שום שינוי. כי זה אור האחדות ואת זה הכוונה לגלות לנבראים, ואם יש נבראים כבר אין אחדות ואין אור אחדות פשוט. אם יש נבראים כבר אין אור אחדות פשוט שאפשר לגלות להם, ואם יש אור אחדות פשוט אז אין נבראים שאפשר לגלות אותו להם. הכל כאן מדובר על הגילוי. מה שאינו מצד הגילוי אלא בבורא עצמו הוא גם לא אור אחדות פשוט ואין שום מילה לומר שם ושום מחשבה לחשוב שם ואסור גם לנסות, זה לא שייך אלינו כלל.

.

זו סתירה שאין עליה שום יישוב ולא ייתכן שיהיה. הפתרון הוא סוד ולא זכינו לו. אנו אומרים עליו מילים, שהוא אהבה, אבל זה לא מסביר שום דבר. זה רק מילים יפות לכסות על חוסר ההבנה.  מצד המילים שאיננו מבינים, המילה שנאמרת כאן היא זיווג. זיווג של גוף עם נפש, כלי עם אור. הגוף, הכלי, יש בו הגבלה כלשהי. יש לו גבול, ולכן אפשר לשיג אותו ולהגדיר אותו. אבל בתוך הכלי יש אור, והאור הוא חסר כל גבול, והוא פשוט לגמרי.

למשל אם יש אהבה מאוד רוחנית בין איש לאשה, האהבה לא תיתכן בלי שהגוף ישתתף בזה כאמצעי, ככלי. יעקב אהב את רחל באהבה הכי גדולה שאפשר.

"וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ. ו וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן. ז וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ. ח וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן. ט עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא. י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. יב וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ."

זו הפגישה הראשונה בין יעקב לרחל. אפשר לשמוע כאן שהיה להם קשר רוחני עוד מלפני כן. הוא ראה את רחל, ומייד ניגש וגלל לבדו את האבן שהיה צריך לחכות שכל הרועים ייאספו כדי שיוכלו לגלול אותה. כבר הוא היה במצב מיוחד של התגברות כוחות החיים מאוד. זה שבריר השנייה הראשון בו הוא ראה אותה, הוא עוד לא מכיר אותה כלל, ואיך הוא כבר כל כך בהתעוררות עצומה. וכבבר הוא מנשק אותה ובוכה בקול גדול. והיא עוד לא יודעת מי הוא, רק אחר כך הוא אומר לה שהוא בן רבקה. הוא גם לא היה צריך שיאמרו לו זו רחל, הוא ידע שהיא רחל.

ניכר שהקשר כבר היה שם. הרי גם על האר"י ועל אור החיים הקדוש ואחרים מסופר שהכירו אנשים שלא ראו אותם מימיהם, כי היאו רואים את הצורו המופשטות. וכל שכן שיעקב אבינו היה יכול להשיג את צורת רחל שלא באמצעות גוף, ובוודאי השיג וכבר היה מקושר איתה מקודם.

אם כך למה דווקא כשראה אותה מצד הגוף התעורר וחי יותר ובכה. בגלל שבגוף יש מוגבלות, זה גורם שאפשר לתפוש יותר. ככל שדבר רוחני יותר הוא פחות מוגבל ופחות מוגדר ופחות ניתן לתפישה. התפישה היא דרך הגבול וההגבלה וההגדרה. מה שהוא אחדות פשוטה לגמרי לא נתפש כלל. דבר שהוא מאוד חומרי, כמו אבן, הוא נתפש הכי הרבה. אצל אבן כמעט הכל מאוד מוגבל ומוגדר. הגבולות, כלומר הנפש של הגוף, התואר, המשקל וכו'. כמעט לכל יש גבול שניתן למדוד ולהגדיר ולומר. הצד של כלי מאוד גדול, והאור הפנימי מאוד קטן. ממדרגה זו למדרג זו יש סולם של אינספור מדרגות. כל המוגבל יותר נתפש יותר. לכן אם רואים את רחל בחומר, בגוף, יש בזה מוגבלות ולכן גם יותר תפישה. התפישה שיש בראיית גוף, היא של הנפש המופשטת. לראות את הגווייה של רחל המתה זה לא מעורר חיים ואהבה. הגוף המוגבל הוא כלי לתפוש את הנפש הלא-מוגבלת בתפישה שיש בה השגה שלולא הגוף לא היתה.

זה כמובן לא מובן כלל איך דבר מוגבל מאפשר לתפוש משהו לא מוגבל ששוכן בו כאור בכלי. איך אור לא מוגבל יכול לשכון במשהו מוגבל, כך שהכלי יהיה ידית לתפישת האור.

האר"י מתחיל מכך שראשית הבריאה היתה אור וכלי כשהם מאוחדים לגמרי. כמו חגב שהלבוש שלו, העור החיצוני המשרטט את גבולותיו, הוא חלק מהגוף הפנימי שלו, הוא אחד לגמרי איתו. הצמצום הוא הכלי והאין סוף הוא האור, וסוד הצמצום הוא שהכלי והאור אחד לגמרי, הם לא שני דברים. אם היו שני דברים אז אין שום אפשרות שהכלי המוגבל יהיה ידית אחיזה לתפישה באור הבלתי מוגבל. הצמצום הוא רצונו של האין סוף הבלתי מצומצם, ורצונו זה מהותו הפשוטה כי הוא אחד פשוט ואין בו רצון שמוגדר כמשהו מוגבל ומוגדר ונפרד בפני עצמו. והאין סוף הוא עצמו גם המקום הפנוי של הצמצום. הוא זה שמצומצם שם. הוא הכלי והוא האור, הוא המקיף והוא הפנים, הוא העיגול שמסביב והוא המקום הפנוי שבפנים, ואין עוד מלבדו, ולית אתר פנוי מיניה (אין מקום פנוי ממנו).

מי שמאוד אוהב אשה יכול להרגיש איך הגוף שלה מביא אותו לתפישה בנפש העמוקה הרוחנית המופשטת שלה. זו ההשגה הכי קרובה שאפשרית לנו לגבי הסוד הזה של הבלתי מוגבל המלובש במוגבל. אור וכלי. בהבנה שכלית שאפשר לומר במילים אין לנו שום מבוא לזה.

.

.

עיין לעיל ב' ל' שהתבאר שבאדם יש שתי יצירות.

"כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. כזוַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. כטוַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. ל וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן. לא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי"

 

נפש חיה למינה זהו האדם מצד הגוף והנפש הבהמית בלבד. שהרי בפסוק נזכר מלבד זה בהמה וחיה ורמש. ובפסוק כ"ה חזר על בהמה חיה ורמש ולא חזר על נפש חיה למינה. וכמוש כתב הרבינו בחיי שהבאתי לעיל ב' ל'.

כיוון שנברא האדם נשלמה מלאכת יום שישי ולכן כתוב בפסוק כ"ו וירא אלהים כי טוב. אחר כך יש מלאכה נוספת באדם שהיא: "נעשה אדם כצלמנו. והצלם הוא השכל המופשט. בפסוק כ"ד האדם נברא כחלק מהטבע, כמו עוד בהמה או חיה רק יותר ערום. אחר כך בפסוק כ"ו נברא עניין שהוא זר לטבע, וכמוש כתב במו"נ א' א':

"וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי"

כשזה נשלם נאמר וירא את כל אשר עשה הנה טוב מאוד. האדם כולל את כל הבריאה ולכן נאמר עליו את כל אשר עשה. וגם טוב מאוד, "מאוד" הוא המוות. הפירוד בין שני חלקי האדם מונח בו אפשרות המוות.

.

הכלי של האדם שהוא הגוף והנפש הבהמית, נקרא נחש, והוא לא יכול להתקיים כעוד חיה או בהמה, כי יש בו צד של להיות ריק לגמרי, כיוון שהוא רק חלק, וחסר בו החלק הגבוה יותר. החסרון הזה הוא בחינה של ריק שהיא מוות ורע גמור.

כיוון שיש פירוד באדם בין הכלי לאור, הם לא באים כאחד, אפשר שהכלי יבגוד באור, יעוות את האור.

למשל האהבה של הורה לילד מתבטאת בכך שלפעמים יש חיבוק וחסד ולפעמים הצבת גבולות. אם יש הורה כעסן או נוטה מדי לרוך, תהיה נטייה בין מה שהאהבה מכתיבה, בין מה שחי לגמרי בחיים מזוככים ובמלוא חיותם, לבין מה שיהיה בפועל. להורה יש אופי, אישיות, וזה משפיע על הצינור של השפעת האהבה, על ההארה של האהבה וחיים.

אם הורה יעשה בדייקנות מוחלטת רק מה שטוב לילד, נשאל אבל איפה האופי של ההורה עצמו, האישיות שלו, הוא צריך להיות נוכח באופן אותנטי בקשר.

אם האב אין לו שום נטייה, הוא נוכח בקשר בלי שהאישיות שלו מעקמת שום דבר. כלומר המינון של חסד ודין הוא תמיד מדוייק לחלוטין רק לפי מה שהאהבה והחיים מכתיבים. לכן שום דבר לא עוצר ומעמעם, האהבה שלו מאירה במלוא אור האהבה והחיים. החיים הם במלואם, במלוא אורם וחיותם. וזה יזרום בלי שום קושי. הקושי בא רק מהנטיות. ההורה מרגיש רצון לכעוס או לחבק במקום שצריך לשים גבול או לענוש, וצריך לעמול להתגבר על הנטייה ולעשות את הדבר הנכון. אם אין נטיות הדבר הנכון נעשה בקלות הכי גדולה. זה מה שהאהבה והחיים מכתיבים ואין שום כח אחר שמתנגד, וזה זורם באופן הפתוח והקל ביותר.

.

בית הלל מקילים ובית שמאי מחמירים. השגת התורה היא על ידי הכלי שלהם, והוא מושפע מהאישיות שלם שהיא סך הנטיות. לפשט את הדיון כתבתי על חסד ודין אבל יש אינספור מידות ונטיות והרכבות של מידות. זה מה שקובע את האישיות העצמית של אדם.

.

כיוון שאדם משיג עם הכלי שלו מישהו אחר יכול לחלוק עליו כי הוא משיג עם כלי אחר. אצל משה הכלי הוא זך לחלוטין. אספקלריא המאירה, כלומר שקופה לגמרי. אצלו הכלי והאור חזרו היות אחד, כלומר שהכלי לא מעקם שום דבר מהאור ולא מעמעם שום דבר. כמו החגב שלבושו ממנו ובו. שהכלי והאור הם אחד לגמרי ולא שני דברים נפרדים. זה תיקון מוחלט של הנחש שהוא האפשרות של פירוד בין אור לכלי. זה להיות ישר לגמרי, כמו שיעקב נקרא ישראל על שם היושר, ומשה כוחו פעל על ידי המטה שלו שהוא יושרו.

לחשוב שהבורא באמת אמר למשה אני שולח אותך לומר לבני ישראל שאני מצווה אתכם כך וכך זו הגשמה ופשטנות. זה רק משל. השליחות היא במהות ההשגה עצמה. כיוון שהשגת משה אי אפשר לחלוק עליה כי היא מחייבת את הכל, כי אין בה נטייה כלל לשום צד, זה עצמו הופך אותה לשליחות וציווי. היא מחייבת את הכל, לכן היא שליחות לכל וחיוב לכל.

.

.

"וכן נאמין שכן יהיה הענין תמיד, כמ"ש לא בשמים היא לאמר וגו' לנו ולבנינו עד עולם, וכן ראוי שיהיה, כי הדבר השלם בתכלית מה שאפשר במינו, א"א שימצא זולתו במינו אלא חסר מן השלמות ההוא, אם בתוספת או בחסרון במזג השוה אשר הוא תכלית שווי המין ההוא, כי כל מזג יוצא מן השווי ההוא יהיה בו חסרון או תוספת, כן הענין בזאת התורה כמו שנתבאר משוויה, ואמר חקים ומשפטים צדיקים, וכבר ידעת שענין צדיקים שווים"

התורה אין לה גוף. אם תהיה עוד תורה זהה לגמרי שתיהן תהיינה תורה אחת. כיוון שתורת משה מאוזנת לגמרי, אין בה שום נטיות, לא יתכן שתהיה גרסה אחרת שגם היא אמת, כמו שיש תורת בית שמאי ותורת בית הלל. אלא כל גרסה אחרת תהיה פחות אמיתית.

.

.

"וזה שהם עבודות אין טרח בהם, ולא תוספת כעבודת המתבודד בהרים הפורש עצמו מן הבשר והיין ודברים רבים מצרכי הגוף ובטלטול לעבודה וכיוצא בהם, ולא חסרון שיביא אל זוללות ואל שטיפה בזמה עד שיחסר שלמות האדם במדותיו ועיונו, כשאר נימוסי האומות הסכליות, וכשנדבר בזה המאמר בתת עלת טעמי המצות יתבאר לך משוויה וחכמתה מה שצריך שיתבאר, ולזה נאמר בה תורת ה' תמימה משיבת נפש, אבל מי שיחשוב שטרחה גדול וקשה ושבה צער גדול, כל זה טעות בהתבוננות, והנה אבאר אחר זה קלותה באמת אצל השלמים, ולזה אמר מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו', ואמר המדבר הייתי לישראל, אלא זה כולו בערך לחשובים, ואמנם אנשי העולה והחמס וההתגברות, המזיק מן הדברים אצלם והקשה שבהם, שיהיה שם שופט ימנע ההתגברות, וכן בעלי התאוה והיצר הפחותים, הקשה שבדברים אצלם מנוע לכתם בשרירות לבם בזנות ולקחת הדין מעושהו, וכן כל חסר יראה, שמניעת הרע אשר יבחרהו לפי גנות רוע מדותיו טורח גדול, ואין להקיש קלות התורה וקושיה לפי תאות כל רע פחות בעל מדות מגונות, ואמנם תבחן לפי השלם מבני אדם, אשר כוונת זאת התורה שיהיו בני אדם כלם כמו האיש ההוא, זאת התורה לבד היא אשר נקראת תורה אלהית, ואמנם זולתה מן ההנהגות המדיניות כנמוסי היונים והזיות הצאב"א וזולתם, כל זה מפעולות אנשים מנהיגים לא נביאים, כמו שבארתי פעמים: "

 

תורה שיש בה טורח היא תורה שגם כשהאדם שלם כמו שנברא, היא מנסה לשנות צדדים מסויימים במהותו, "לתקן", וכו'.

תורת משה כשהאדם ישר כמו שנברא, בלי נטיות לצדדים, היא הדבר הכי קל שהוא יכול לעשות. כי היא הזרימה של החיים והאהבה בדיוק כמו שהם, וזה גם מה שחיותו העצמית מנהיגה אותו, ואין שום הבדל ולכן לא צריך להפעיל שום כח כלל.

הקושי הוא רק כשהאדם נוטה מבריאותו שלו, ממהותו שלו, ואז הנטייה היא זו שנתקלת בתורה ומתנגדת לה.

לכן אברהם יצחק ויעקב (וכל הצדיקים שלפניהם) לא היו זקוקים לתורה. הם יישרו את עצמם וחיו בחיות מלאה ישרה ונקייה. אם היתה להם תורה היה להם קל לגמרי לקיים אותה, הם לא היו צריכים לעשות שום שינוי, שום מאמץ כלל, אלא רק לחיות כפי חיותם שלהם בדיוק כמו לולא שהיתה תורה. הם השיגו כל מה שאפשר להשיג מכח שהיו נביאים. אם כן התורה לא מעלה ולא מורידה אצלם.

התורה נצרכת רק כיוון שהיה רצון שתהיה אומה שכולה עובדת את השם, כאומה. באומה הזו לא בהכרח כל פרט בפני עצמו הוא מתוקן לגמרי. באומה יש מי שהוא בבחינת ראש ולב ויש מי שהוא בבחינת רגליים ועקב. מי שיש בו טעם ואין בו ריח וכו' ומי שאין בו לא טעם ולא ריח, וכולם אגודה אחת, וזה על ידי התורה. התורה ניתנה לאומה, על ידי התורה הם נעשו אומה. לכן התורה שניתנה בהר סיני לא היתה תורת הסוד אלא דווקא תורת הפשט וההלכה, תרי"ג מצוות. הסוד רמוז בה אבל הוא רמוז בכל דבר. לפני מתן תורה יחידים  השיגו את הסוד והגיעו לנבואה. התורה לא שינתה שום דבר בזה כי גם אחרי מתן תורה זו נחלתם של יחידים. ליצוק משישים ריבוא אדם שיהיו כאיש אחד בלב אחד ויהיו עם של עובדי השם ממלכת כהנים וגוי קדוש, לזה נצרך החיוב ההלכתי של תרי"ג מצוות. הוא בונה את גוף האומה. משם כל יחיד מתעלה לפי יכולתו ובחירתו. וככל שהוא ישר ומתוקן כך פחות מאמץ נדרש לו כדי לקיים את התורה.

.

.

.

.

פרק מ

בעניין חרפת חוש המישוש עיין אדם חי רשימה 58

.

.

.

.

פרק מא

"ויאמר אלהים אל בלעם" אלהים כאן פירושו מלאך, וכמו שכתב האפודי שאלהים פירושו הראשון מלאך והושאל לבורא, וכאן הוא כפירושו הראשון. וכן הוא בצורה השנייה לגבי יעקב ונח.

ומה שאמר שמפורש שהוא בחלום לפו"ר אפשר שזה כתוב בפסוק "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי". וצע"ע.

עיין עוד לעיל רשימה 13 בעניין נבואה.

.

.

.

.

פרק מב

נרבוני:

הסוד כאן שאין בכלל מציאות של מלאך מחוץ לשכל של הנביא. אלא הוא צורה ברואה בנפש הנביא, כלומר צורה שהתלבשה בנפש הנביא, ומזה גם בעומק הנביא נעשה העולם עצמו. וכמו שהתבאר לעיל על ב' ל"ב.

.

.

.

.

פרק מג

כשלומדים על פתרון חלומות לפי הפסיכואנליטיקה הפרוידיאנית, רואים שכל דרכי פתרון מראות הנבואה שהרמב"ם כותב כאן נמצאים גם שם. גם רמזים בדרך של חילופי אותיות. זו שפה מורכבת רבת פנים מאוד, עמוקה ומופלאה, של כח הדמיון, שדרכה הוא מעביר תכנים לשכל המודע. גם יש הבדלים גדולים מאוד ברמת העומק שממנה בא החלום ושלגביה האמירה שלו. וגם בנבואה יש הבדלים כאלה.

.

.

.

.

פרק מה

"המדרגה ה' הוא שידבר עמו איש בחלום, כמו שאמר בקצת נבואות יחזקאל וידבר אלי האיש בן אדם:

המדרגה ו' שידבר לו מלאך בחלום, וזה ענין רוב הנביאים ובאמרו ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום:

…

המדרגה י' שיראה איש אשר ידבר עמו במראה הנבואה, כאברהם ג"כ באלוני ממרא, וכיהושע ביריחו:

המדרגה י"א שיראה המלאך ידבר עמו במראה, כאברהם בשעת העקדה, וזאת אצלי העליונה שבמדרגות הנביאים אשר העידו הספרים בעניניהם, כו'"

הרי שראיית מלאך היא מדרגה גבוהה יותר מראיית איש, בין אם זה חלום ובין אם זה מראה.

לעיל ב' ו' כתב שראיית איש היא מדרגה גבוהה יותר מראיית מלאך:

"אבל היות כל צורה שיראה בה המלאך במראה הנבואה, כבר אמרנו בזה, שאתה תמצא נביאים יראו המלאכים כאלו הוא איש מן האנשים, והנה שלשה אנשים נצבים עליו, ומהם מי שיראהו כאלו הוא איש נורא מפחיד, אמר ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד, ומהם מי שיראהו אש, וירא מלאך ה' אליו בלבת אש, ושם נאמר אברהם שהיה כחו יפה נדמו לו כדמות אנשים, לוט שהיה כחו רע נדמו לו כדמות מלאכים, וזה סוד נבואיי גדול. והנה יבאו (פרק מ"ד ומ"ה מזה החלק) הדברים בנבואה במה שראוי, ושם נאמר עד שלא עשו שליחותן קראם אנשים ומשעשו שליחותן לבשו מלאכות, והסתכל איך באר מכל צד שענין מלאך היא פעולה אחת, ושכל מראה מלאך אמנם הוא במראה הנבואה ולפי ענין המשיג"

עיין שם על ב' ו' מה שכתבתי בזה.

.

.

.

.

פרק מח

זה פרק עמוק במיוחד. הכוונה כאן היא לפי מה שביארתי מתחילת חלק שני, שיש בעולם בחינה של טבע והכרח שכלי וסיבתיות, ובפנימיות העמוקה של העולם מסתתר הרצון האלוהי החופשי. וזו לא הריסה של הטבע והשכל כדרך המדברים אלא הטבע והשכל קיימים ואמיתיים והרצון מסתתר בפנים כאור בכלי.

עניין הנבואה כמו שהתבאר לעיל ב' ל"ב ועוד, הוא האהבה והדבקות והכניסה לסוד של הרצון החופשי האלוהי. ושם מה שרואים הוא לא את הסיבתיות והחוקיות השכלית אלא את הבורא עצמו שברצונו עושה כל דבר.

הנבואה היא העולם עצמו כשהוא בבחינה הזו.

לעיל ב' מב כתב:

"כבר בארנו (בפרק הקודם) כי כל מקום שנזכר בו ראיית מלאך או דבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום, יבאר בהם או לא יבאר, הכל שוה, כמו שקדם, ודע זה והבינהו מאד, "

ומהלשון והבינהו מאוד משמע שיש כאן סוד גדול, וכן כתב בנרבוני שהעתקתי שם. והוא שאם נאמר שראה מלאך שלא במראה נבואה או חלום, יהיה שהמלאך קיים בעולם הטבעי. בעולם הטבעי יש צורות שמלובשות בחומר. לעיל ב' ו' ביאר שמלאך הוא צורה מופשטת, וכל צורה מופשטת נקראת מלאך. כל חכמה הטבע עוסקת בהתבוננות בצורות המופשטות. ולא קוראים להן מלאכים. זהו משום שרואים אותן מבחינת החכמה וההכרח השכלי והסדר והיופי והאור שמתגלים בהן. מלאך פירושו שליח, שעושה רצון שולחו. אותן צורות עצמן אפשר לראות אותן מבחינת הרצון החופשי של האלוה ואז כולן מלאכים כי כולן רצונו החופשי הפשוט והן שלוחיו לעשות רצונו או להיות קיימות לפי רצונו. הדבקות בבחינת הרצון הופכת את כל הצורות למלאכים. את כל העולם לבחינת רצונו הפשוט ואז אין יותר סיבות אלא הכל הוא מסיבת רצונו הפשוט. לכן המו"נ לעיל ב' מ"ב כל כך מזהיר שלא נחשוב שיש מלאכים שאפשר להשיג אותם בלי נבואה, שהם עוד ישויות בעולם החכמה כמו הצורות והעצמים, זה יסתום את האור הגדול של הבנת הנבואה.

.

כל חלק שני עמלנו בעניין קדמות העולם או חידושו. והתבאר שלא מדובר על בריאה בזמן אלא הנושא הוא בחינת החכמה והחיוב השכלי שבעולם שאם אומרים שרק זה נמצא אז זו שיטת קדמות העולם, ואם אומרים שבפנים מסתתר רצון חופשי, זו שיטת החידוש. וכתב הרמב"ם שאין הכרעה שכלית בין שני הצדדים. כי בחינת הרצון לא נתפשת בשכל ולכן השכל אינו יכול להכריע שהיא קיימת. ובאמת אנו חיים עם שתי הבחינות כאחת, שבחינת ההכרח השכלי היא הכלי, והרצון הוא האור. ואי אפשר זה בלי זה.

וכאן בסוף חלק ב' הגענו לכך שאפשר לדבוק בבחינת הרצון החופשי האלוהי, על ידי הרצון האנושי, ולהתנתק לגמרי מהכלי של החכמה. שהנביא בזמן הנבואה מאבד את עשתונותיו, הוא יוצא מהכלי של החכמה. ומכל העולם של חכמה וטבע, ולכן יש בזה פחד גדול וחושך, חושך הוא הסתתמות השכל. והוא עובר לרובד של מציאות ששם הוא עצמו העולם והעולם הוא רק רצונו החופשי של הבורא. והוא בטל לחלוטין לבורא בסוד אהבה. וכבר אין סתירה בין האחדות הפשוטה למה שקיימים נבראים. וזה סוד מעשה מרכבה. עד כאן למדנו הקדמות למעשה מרכבה. וכמו שרמז לעיל סוף פרק מ"ג:

"ובאו לפי זה הדרך ענינים זרים ג"כ סודות באמרו במרכבה, נחשת קלל, ורגל עגל, וחשמל, ובמקומות זולת זה כשתחפשם בשכלך בכל מקום יתבארו לך מכח הדברים אחר זאת ההערה"

.

מכאן ההמשך יהיה סוד מעשה מרכבה עצמו. בתחילת חלק ג'.