69 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – חלק ג פרק א-ב

חלק ג פרק א-ב

כתב המו"נ בהקדמה לחלק ג':

"וכשיסתכל בו מי שחובר לו זה המאמר ויתבונן בפרקיו כלם בהשגחה שלמה, יתבאר לו הענין כלו אשר התבאר לי ונגלה עד שלא יעלם ממנו דבר"

אני כותב כאן בהנחה שהקורא כבר למד את כל מה שכתבתי מקודם. בלי זה אי אפשר שיהיה מובן.

פרק א

"ידוע שמבני אדם, אנשים שצורת פניהם דומה לצורת אחד משאר בעלי החיים, עד שתראה איש כאילו פניו דומים לפני האריה, ואחר כאילו פניו דומים לפני השור וכיוצא בהם. וכפי אלו הצורות הנוטות אל צורות פני בעלי החיים מכנים בני אדם. כן מה שאמר פני שור, ופני אריה, ופני נשר, הם כולם פני אדם נוטות אל אלו הצורות של אלו המינין."

הכוונה כאן לפי מה שהתבאר לעיל שבבחינת הרצון העולם כולו הוא רק האדם ואין מציאות מחוץ לאדם. והצורות מצטיירות בכח הדמיון של הנביא ואין להן מציאות מחוץ לו, וכמו שכתב הנרבוני לעיל על ב' מ"ב והעתקתי דבריו שם.

לכן הצורות של כל הנמצאות מצטיירות בפני האדם.

.

(בספר הזוהר כרך ג (ויקרא) פרשת תזריע דף מח תחילת עמוד ב כתב גם כן (בתרגום לעברית של תורת אמת):

"שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כָּתוּב (יחזקאל א) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם, הַכְּלָל שֶׁל הַכֹּל, וְהַכֹּל כְּלוּלִים בַּדְּמוּת הַזֹּאת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲרֵי כָּתוּב וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן? אָמַר לוֹ, הַכֹּל הָיוּ פְּנֵי אָדָם, וּבְאוֹתָהּ דְּמוּת שֶׁל אָדָם נִרְאִים כָּל הַגְּוָנִים וְכָל הַדְּמֻיּוֹת. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ, פָּנָיו פְּנֵי נֶשֶׁר, לֹא שֶׁהוּא נֶשֶׁר, אֶלָּא שֶׁנִּרְאֶה בִּדְמוּת שֶׁל אָדָם, מִשּׁוּם שֶׁכּוֹלֵל אֶת כָּל הַגְּוָנִים וְכָל הַדְּמֻיּוֹת.")

.

.

כתב:

"ואמנם אמר מלת פני שור להעיר גם כן מצד קצת גזרה כמו שרמזנו בו" וכוונתו שהמילה מתפרשת רק לפי גזרה אחת שבה ולא לפי כל המובנים שלה.

.

.

שור הוא צד שמאל, מידת הדין, וכמו שכתוב בתהילים "תבט עיני בשורי" "נגד שוררי" וכן הרבה. שור הוא הסתכלות ישרה בלי ותרנות ורחמים. (ובאפודי כאן כתב ששור הוא מלשון הבטה).

וכן כרביא הוא ילד, וצד הדין הוא זעיר, קטן, מצד הצמצום. וצד החסד הוא אריך וזקן.

.

אריה הוא צד ימין, החסד, שהוא אותיות ראיה שהיא ראיה בדרך אהבה ורצון ומחילה. וכמו 'ראוי' שהוא רצוי. וכמו שנאמר לנח אותך ראיתי צדיק לפני. וכמו שכתוב בתהילים פ טו, (ועיין גם בישעיהו ס"ג): "אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת" אחרי "הבט" כתב "וראה" ומשמע שראיה היא לשון רצון.

.

נשר הוא בחינת קו האמצע.

אדם הוא הכולל את כולם. כי אדם הוא כל המציאות כשהיא מבחינת הרצון. וכל המציאות מצד הרצון היא באופני היחס, צד ימין וצד שמאל וצד האמצע.

לעיל א' י"ד כתב שאדם הוא אדם הראשון הוא נגזר מאדמה. הכוונה שכל המציאות היא אדם אחד, וכמוש כתב לעיל א' ע"ב שכל הנמצא הוא איש אחד. והוא נגזר מאדמה כי מצד הרצון ונבואה אין מציאות של עולם מלבד האדם, והאדם הוא המצע להצטיירות בכח הדמיון שלו כל הצורות שהן המלאכים והוא כמו האדמה בעולם הטבעי.

.

.

.

.

פרק ב

"זכר שראה ארבע חיות, כל חיה מהן בעלת ארבעה פנים"

לעיל ב' ל' כתב:

"וממה שצריך שתדעהו ש'ארץ' – שם משותף יאמר בכלל ובפרט. יאמר בכלל על כל מה שתחת גלגל הירח – רצוני לומר היסודות הארבע – ויאמר בפרט על האחד האחרון מהם והוא – הארץ. מורה זה – אמרו "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוקים וגו'" – כבר קראם כולם 'ארץ'; ואחר כן אמר "ויקרא אלוקים ליבשה ארץ". וזה גם כן סוד גדול מהסודות כי כל מה שתמצא שיאמר 'ויקרא אלוקים לכך ככה' – אמנם הוא להבדילו מן הענין האחר שיתף ביניהם בו זה השם. ולזה פרשתי לך זה הפסוק בהתחלה ברא האלוה העליונים והתחתונים – ויהיה 'ארץ' הנאמר תחילה הוא התחתונים – רצוני לומר היסודות הארבע – והנאמר עליה 'ויקרא אלוקים ליבשה ארץ' היא הארץ לבדה. הנה כבר התבאר זה"

בתחילה נבראו השמיים והארץ הראשונים. הארץ הראשונה היא כללית. בתוכה יש גם כן שמים וארץ (אש היא כנגד שמים ועפר כנגד ארץ, ואוויר ומים הם אמצעיים ונולדו מעניין השמיים והארץ. וכמו שכתב באפלטון:

)

כך זה ממשיך הלאה בלי סוף, בארץ הפרטית השניה יש בתוכה גם כן שמים וארץ, ובארץ ההיא שוב יש שמים וארץ וכך הלאה בלי סוף.

העולם סופי, אבל המדרגות של שמים וארץ אין סוף למספרן. זה כמו שמוסיפים כל פעם חלק קבוע ממה שהוספנו מקודם. למשל אם מוסיפים על אחד חצי מקבלים אחד וחצי. מוסיפים עוד רבע ומקבלים אחד ושלושה רבעים, מוסיפים עוד שמינית ומקבלים אחד ושבע שמיניות, וכן הלאה ואפשר להוסיף עד אינסוף ועדיין לא יהיה לנו יותר משתיים.

העקרון היסודי של שלוש ציפורים לבנות ושלוש שחורות שממנו מתחיל הציור במרכזו, מכפיל את עצמו אינסוף פעמים ועדיין גודל הכדור יישאר סופי.  אינסוף הפעמים הוא הד של האין סוף ברוך הוא, והוא נכנס לכלי סופי שיש בו הגדרה והוא לא שובר את הכלי, לא מתפשט יותר מהגודל הסופי של הכלי.

כך גם כאן, יש עקרון יסודי של ארבע שהוא שם הוי"ה. זהו ארבע חיות. וכל חיה מתחלקת לארבע וכל רבע חיה שוב מתחלק לארבע וכן הלאה עד אינסוף.

הכוונה היא שהבריאה אינה עניין אחד שעומד בפני עצמו מול הבורא, שיש בורא ויש בריאה. אלא הבריאה היא כמו הד או בבואה של התחלת הבריאה, והיא חוזרת על עצמה אינסוף פעמים, עד החלק הכי קטן שאין לו גודל מינימלי שמשם אינו מתחלק יותר. אלא הוא מתחלק עד אינסוף, ואם כן אין לו ממשות ואין לו מציאות. הוא רק בבואה או הד או אספקלריא או צל לנקודה הראשונה של התחלת הבריאה.

.

וכן מבואר מפירוש רש"י:

""וארבעה פנים לאחת" – לאחת זו לפרצוף האדם לבדה היו ארבעה פנים וכן לאריה ולנשר ולשור הרי שש עשרה לחיה וכן לכל חיה וחיה וארבע כנפים לכל אחד מן הפנים הרי ששים וארבע כנפי' לחיה והוא שתרגם יונתן מאתן וחמשין ושיתא גפין"

.

.

.

בעניין השם "חיות"

בהלכות יסודי התורה פרק ב כתב:

"שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא, ולפיכך נקראים חיות הקדש והם למעלה מן הכל, ואופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלהים ובני אלהים וכרובים ואישים כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ברוך הוא היא מעלת הצורה שנקראת חיות לפיכך נאמר בנבואה שהן תחת כסא הכבוד ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם."

מבואר שהשם "חיות" אינו משום שיש בהן אריה שור ונשר, אלא זהו שמן העצמי והוא משום מעלתן. אחרי ששמן העצמי חיות, ממילא גם הבחינות שבהן נקראות על שם חיות.

הבורא מתגלה כחי, כנמצא, כאחד, כחכם, כיכול, כרוצה, כטוב וכו' וכו'. אלה אינם תארים חיוביים וכמו שביאר לעיל א' נ"'ז, שאנו אומרים חי ולא בחיים, ואחד ולא באחדות וכו', שההגדרות שלנו אינן שייכות אליו. וגם שאם הם מושגים מוגדרים יש להם קיום במחשבה כישויות מופשטות מצד עצמם, והבורא נקרא בהם, ואז הם קדמונים כמו הבורא, והבורא לבדו קדמון והוא פשוט לגמרי ולא שיש חייו וחכמתו וכו' שהם קדמונים כמוהו. ואחרי ההסתיגויות האלה (והתבאר לעיל כל זה במקומו באריכות) אנו בכל זאת אומרים נמצא ולא במציאות וכו'. והגילוי הראשון במעלה הוא חי ולא בחיים.

התורה היא תורת חיים ושמה הראשון, ולכן העצמי ביותר, הוא עץ החיים. כל המצוות נדחות מפני פיקוח נפש שנאמר וחי בהם, וג' החמורות העושה אותן מת מבחינה רוחנית לגמרי וחיי גוף לחוד אינם חיים, ולולא זה היו נדחות גם כן מפני פיקוח נפש (חוץ מרציחה ששם הטעם משום שחייו של הנהרג לא פחות חיים משל ההורג). כי הכל הוא ענפים של "וחי בהם".

הבחירה שהיא התגלות הרצון העליון שבאדם, שהוא כנגד רצון עליון של מעלה, היא בחירה בחיים כמו שכתוב ובחרת בחיים. לבאר מה פירוש 'חיים' צריך הרבה אריכות וכתבתי בזה כבר בכמה מקומות.

כשיש מחלוקת אנו אומרים אלה ואלה דברי אלהים חיים. למה דווקא כאן מוסיפים את המילה "חיים"? היה אפשר לומר אלה ואלה דברי אלהים, או דברי הקב"ה, או כל כיו"ב.

שתי הדעות שחולקות שתיהן אמת, כי שתיהן בחינות של הסתכלות על עניין עמוק שלא יכול להיתפש מכל צדדיו, ויש בו בחינות שונות. ואמת שזו בחינה בו ואמת שזו בחינה בו, ולכן שתי הדעות אמת.

מי שיש לו מבט יותר גבוה יכול לראות את אותו עניין עמוק מכל צדדיו, ולראות איך שתי הדעות החולקות בשרשן הן עניין אחד.

למשל אחד ראה שראובן קפדן עם בנו. שני ראה שראובן מוותר לבנו. ונעשתה ביניהם מחלוקת האם ראובן קפדן או וותרן.  ובא שלישי ואומר ראובן אוהב את בנו, ולכן כשצריך הוא קפדן איתו וכשצריך הוא וותרן איתו והכל נובע מאהבתו.

במחלוקת שני הצדדים אמת, אלה ואלה דברי אלהים חיים, והשלישי ראה איך שתי הדעות מתאחדות בשרשן.

על השלישי שראה שראובן אוהב את בנו, יכול שיבוא רביעי לחלוק עליו ויאמר לו שראובן לא אוהב את בנו כי אין לו בכלל בן.

ויבוא חמישי ויאמר שאלה ואלה דברי אלהים חיים, וישיג ששני הצדדים הם אחד בשרשם, כי באהבה יש צד של איחוד גמור מוחלט ופשוט ואז הכל אחד ואין בכלל בן, וגם בגלל האהבה יש לו בן שאותו הוא אוהב. וגם על אותו חמשי יכול שיבוא שישי ויחלוק עליו, והשביעי יראה ששני הצדדים הם אחד בשרשם, ויבוא שמיני ויחלוק על השביעי וכן הלאה עד אינסוף.

הסוף של השרשרת הזו היא יציאה גמורה מהכלי של שכל, והתאחדות גמורה עם הרצון. זה אף פעם לא יגיע ליציאה גמורה מהשכל ממש, אבל יתקרב ליציאה מהשכל יותר ויותר קרוב לבלי סוף. זו הקרבה הכי גדולה שאפשר לאור הפשוט של האחדות המוחלטת. וזה גילוי של חיים. מה שתמיד יש שתי בחינות ויש שלישי שמאחד אותן ממבט יותר גבוה וכן הלאה עד אינסוף, התנועה האינסופיות הזו היא גילוי של חיים. שום דבר הוא לא סוף דבר, שום דבר לא קבוע וסופי. לכן בכך ששני צדדי המחלוקת שניהם אמת יש גילוי שהם דברי אלהים חיים, ומה שהוא אלהים חיים זה גורם שתמיד אפשר שיהיו מחלוקות ששני הצדדים שלהן אמת.

וגם אצלנו החיים הם המעלה שאין למעלה ממנה:

""מה יתאונן אדם חי" (איכה ג' ל"ט) – רבי שמעון אומר: מה יתאונן אדם, לא די שהוא חי והוא רואה את השמש הזה?"" (אגדת בראשית (בובר) פרק ס"ב)

.

.

.

.

"ארבעה פנים"

פנים פירושו מציאות או השגחה. כמו שכתב לעיל א' ל"ז על "פנים":

"והוא גם כן שם מציאות האיש ומעמדו: "על פני כל אחיו נפל" (בראשית כה, יח); "ועל פני כל העם אכבד" (ויקרא י, ג); עניינו במציאותם. "אם לא על פניך יברכך" (איוב א, יא), בהיותך ובמציאותך. ולפי זה העניין נאמר: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים" (שמות לג, יא); כלומר, מציאות במציאות מבלתי אמצעי, כמו שנאמר: "לכה נתראה פנים" (מלכים ב יד, ח), וכמו שאמר: "פנים בפנים דבר ה' עמכם" (דברים ה, ד), וביאר במקום אחר ואמר: "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול" (דברים ד, יב), וכינה אותו "פנים בפנים". כן אמרו: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים", כינוי על אומרו בעניין סיפור הדברים: "וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו" (במדבר ז, פט). הנה כבר התבאר לך, כי שמיעת הקול מבלתי אמצעיות מלאך יכנה עליו "פנים בפנים". ומזה העניין: "ופני לא יֵרָאו" (שמות לג, כג), אמיתת מציאותי כמות שהיא לא תושג

[…]

ו"פנים" גם כן שם ההזהר וההשגחה: "לא תשא פני דל" (ויקרא יט, טו); "ונשוא פנים" (ישעיהו ג, ג); "אשר לא ישא פנים" וכו' (דברים י, יד); וזה הרבה. ולפי זה העניין גם כן נאמר: "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו, כו), רוצה לומר, ללוות השגחתו אלינו:"

המציאות וההשגחה היא בשם בן ד' אותיות שהוא שם הוי"ה. והמספר ארבע הוא עצם תוכנו, והשאר פירושיו. וכמו שהתבאר כל זה לעיל.

.

.

.

.

"ובעלת ארבע כנפים"

לעיל א' מ"ג כתב:

"ואמר איבן גנאח, שהוא [כנף] יבוא גם כן בעניין ההסתר, דומה לערבי, אשר יאמרו "כנפת אלשי" בעניין הסתרתו. ואמר בפירוש: "ולא יכנף עוד מוריך" (ישעיהו ל, כ), ולא יסתר ממך מוריך ולא יתעלם. וזה פרוש נאה. וממנו אצלי, "ולא יגלה כנף אביו" (דברים כג, א), לא יגלה סתר אביו; וכן "ופרשת כנפיך על אמתך" (רות ג, ט), פירושו אצלי, פרוש סתרך על אמתך.

ולפי זה העניין אצלי, הושאל כנף לבורא יתעלה וכן למלאכים, כי המלאכים אינם בעלי גופות לפי דעתנו, כמו שאבאר. ואמרו: "אשר באת לחסות תחת כנפיו" (רות ב, יב), פירושו, אשר באת לחסות תחת סתרו. וכן כל כנף שבא במלאכים עניינו הסתר; הלא תתבונן אמרו: "בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו" (ישעיהו ו, ב), כלומר שסיבת מציאותו, רצוני לומר המלאך, נסתרת נעלמת מאוד, והוא "פניו". וכן הדברים אשר הוא סיבתם, רצוני לומר המלאך, אשר הם רגליו, כמו שביארתי בשיתוף רגל (פרק כח), הם גם כן נעלמים, כי פעולות השכלים נעלמות, לא יתבאר עניינם אלא אחר לימוד. וזה לשתי סיבות, מצדם ומצדנו; רצוני לומר, חולשת השגתנו, וקושי השגת הנפרד מצד אמיתתו."

.

גם לעיל א' מ"ג כתב ש"פנים" הוא המציאות.

כיוון שיש ארבע פנים יש ארבע כנפים, ארבעה סודות והסתרות. ארבע פירושו מציאות, הוי"ה, אין הכוונה לחלוקה לארבע חלקים. אלא למציאות. ארבע הוא ביאור מהי מציאות. זהו שם הוי"ה שמשמעו מציאות כמ"ש לעיל א' סא-סב.

אחד הוא האחדות הפשוטה והמוחלטת שאין בה מורכבות כלל ואין עוד משהו בלתה. זהו האין סוף ברוך הוא. זה עדיין לא מציאות. זה ה'אין', לא ה'יש'. כי מציאות הפירוש מה שנמצא לא כאלוה אלא כנברא.

שתיים הוא שיש משהו נפרד, חכמה, הגדרה, מציאות של נבראים. אבל זו לא מציאות כי האחדות הפשוטה מחריבה את השתיים, כיוון שהוא פוגם באחדות וזה אי אפשר. זהו שקין הרג את הבל כמו שהתבאר לעיל ב' ל'. וזהו שנאמר במדרש רבה שאל"ף הוא לשון ארירה והתבאר לעיל.

שלוש הוא מלשון שלשלת, שיש חיבור של האחד והשתיים, הבורא והנבראים מחוברים לאחד באהבה, כי בלא זה יחריבו זה את זה ולא תהיה מציאות. זו מציאות לפי הפשט. התורה של מעמד הר סיני היא התורה ההלכתית, תרי"ג מצוות ניתנו למשה בסיני, וזהו הפשט, והיא אוריין תליתאי. וזהו יעקב אבינו שהוא השלישי. וזהו שת שהוא השלישי וממנו הושתת העולם.

אבל באמת השלוש הוא לא המציאות האמתית. לכן יש רגל רביעית למרכבה לשכינה שהיא דוד, שהוא מסירות נפש. שפכי כמים ליבך. כי הסוד של מעשה מרכבה הוא שלא רק שהנבראים מחוברים באהבה, אלא האהבה היא מסירות נפש של ביטול מוחלט ונשאר שיש רק אחד פשוט באחדות גמורה כמו שהיה בהתחלה. עזה כמוות אהבה, רשפיה רשי אש שלהבתיה. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה. וכמו שכתב בהלכות תשובה פרק י' שהדבקות בבורא היא חולי אהבה. שהוא נעשה חולה, מחזיר את חייו לבורא ממש.  ורק זה הוא לא פגימה באחדות ולכן יכול להתקיים. כל מה שפוגם באחדות סופו ליבטל, אין לו מציאות אמיתית. רק המסירות נפש היא מציאות אמיתית. לכן ארבע מורה על מציאות, פירושו מציאות ותו לא, לא שיש ארבעה דברים במספר. לומר שיש לחיה ארבעה פנים פירושו לומר שיש לה מציאות כי היא במסירות נפש לבוראה. ובאמת לא שזו חיה שיש לה מציאות אלא זו מציאות ותו לא. לא מדובר כאן על עצם נפרד שהוא חיה כמו אריה או שור, או מלאך כלשהו שיש לו מציאות נפרדת ומוגדרת, אלא מדובר על החיים עצמם, כשאומרים "אלהים" חיים על המילה "חיים" בביטוי הזה מדברים כאן. החיים עצמם זהו הגילוי הכי גבוה של מציאות. זה הפירוש של חיה בעלת ארבע פנים.

פנים הוא מציאות והוא גם השגחה כי אין חילוק בין מציאות ליחס. כל מה שקיים הוא יחסים ותו לא. כל הספירות הן אופנים של יחס, חסד דין וכו'. העצמים הם צורות מצויירות בחומר, הצורות הן ציורים של יחסים, של אופנים של אהבה. הכל הוא אופני אהבה מצויירים, ולכן מציאות פירושה גם יחס כלומר השגחה.

.

.

העולם שלbו חומרי. החומר מסתיר שהמציאות היא מסירות נפש שמבטלת כל קיום מלבד הבורא עצמו. זה סוד. לכן מעשה מרכבה הוא סוד. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. החומר אומר לא לתת הכל. צריך בית, איפה תגור אם תיתן הכל.

גם מה שהכל הוא רק יחס ולא יותר הוא סוד, המציאות מראה שיש גם 'יש'.

אנו רגילים לחושב, בגלל היותנו בחומר, שצריך שיהיה מקודם עצם א', ואחר כך עצם ב', ורק אז ייתכן יחס כלשהו, והוא יהיה יחס בין א' לב'.

ובאמת זה להיפך, קודם יש את היחס, ורק אחר כך נובע שמכח זה יהיה א' וב' שיתייחסו זה לזה באותו יחס.  לעיל ב' ל' פירש שבראשית ברא אלהים את הלמעלה ואת הלמטה. קודם יש יחס של של להיות מעל משהו. מזה נובע כתוצאה שיהיה קיים עצם א' שהוא מעל עצם ב'. העצמים הם תולדות של היחס ולא להיפך. הורים קיימים כתולדה מכל שיש כבוד.

עיין מה שכתבתי בזה באדם חי ברשימה שנקראת "עצם הקיום הוא רק ביחס"

לכן האהבה לא פוגמת באחדות הבורא, כי זה לא מחייב שלפני האהבה יהיה קיים מישהו ואז אפשר לאהוב אותו. אלא האהב הקיימת לפי שיש מישהו, והמישהו שאותו אוהבים הוא תולדה מהאהבה. 'תולדה' אין הכוונה שכעת אחרי שהוא נובע מהאהבה יש לו מציאות נפרדת, אלא אין לו מציאות נפרדת כלל והוא רק כמו צל שהאהבה מטילה. באור לא רואים את הצל ונשארת רק האהבה. לכן במסירות נפש אין פגימה כלל באחדות הבורא כי באמת אין מחוץ לו מאומה.

כאמור החומר מסתיר שאין פגימה באחדות הבורא כלל, כי הוא מראה את עצמו כקיים מצד עצמו. והאמת על הממציאות נעלמת מאוד. בחינת המציאות שנקראת ארבע היא זו שנעלמת, היא זו שאין בה שום פגימה כלל באחדות ואין בה מציאות נפרדת לנבראים כלל. בחינת המציאות שנקראת שלוש לא נעלמת. היא הפשט של חיים בעולם החומרי ואהבת הבורא ויראתו וקיום מצוותיו לפי הפשט. לכן הכנפיים שייכים לבחינת המציאות שנקראת ארבע, שהיא לשון רביעה, זיווג של לביא ולביאה באחדות שלמה וביטול ה'יש' שיש בה, ולכן כתוב שיש ארבע כנפיים. (בסנהדרין קו א: "אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקדוש ברוך הוא עושה פדיון לבניו, מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה." זו אהבה שיש בה בחינה של להרוג, מי שיפריע ייהרג, כי זה סוד ביטול המציאות, חזרה לאחדות הגמורה. זה יהיה בימות המשיח שהוא מזרעו של דוד שהוא בחינת ארבע, הרגל הרביעית של המרכבה לשכינה, והוא יגלה את הסוד של ארבע.

.

.

.

.

"וכלל צורת כל חיה צורת אדם"

לעיל א' י"ד כתב:

"שיתוף אדם הוא שם אדם הראשון, כמו שבא בכתוב, שהוא נגזר מאדמה."

אדם נגזר מאדמה. אדם הוא צורת זכר ואדמה היא צורת נקבה. אדם הוא מבחינת היחס, שזכר הוא משפיע וזהו יחס, ואדמה היא מבחינת הכלי, מה שנראה כעצם שיש לו מציאות וקיום נחים. הה"א בסוף היא כמו הה"א האחרונה שבשם הוי"ה שהיא בחינת מלכות שממנה הקיום הארצי בחומר. ולכן צורת נקבה היא ברוב המילים בה"א אחרונה.

אדם הוא כלל המציאות כשהיא נגלית בבחינת שהיא יחס, עוד לפני הבחינה שהיא 'יש' נח.

.

.

.

"וכן זכר שהידים ג"כ ידי אדם, אשר הוא ידוע שידי האדם אמנם הם על הצורה שהם לעשות בהן כל מלאכת מחשבת בלא ספק"

מלאכת מחשבת דורשת צורה שיש בה דקות ועדינות שתהא יכולת לפרטים.

ארבע זהו שתים שהן ארבע, וכמו שהבאתי לעיל מאפלטון. עשר זהו שתים שהן עשר. שתים זהו שמים וארץ, משפיע ומקבל, זכר ונקבה. וכדי שיהיה לזה מציאות זה מתפרט לארבע בחינות.

אבל זה יכול להתפרט לעשר בחינות. אלה עשר הספירות. ארבע ועשר הוא אותו עניין. ארבע הוא כתר חכמה בינה והרביעי הוא שבע הספירות התחתונות כולן כאחד. עשר הוא אותו עניין רק שמונים את שבע הספירות התחתונות כל אחת לעצמה ונעשה בחינת עשר. שבע הספירות הן הפרטים של בחינות האהבה. אפשר לומר שראובן אוהב את בנו אופן כללי. ואפשר לומר בפרטות שראובן מחבק את בנו ומוותר לו כשזה טוב לבנו, ומקפיד עליו כשזה טוב לבנו, ואלה פרטי צדדי האהבה. וכל עשר הספירות הן פרטי האהבה. הארבע עניינו תכלית האהבה, שהיא לא רק חיבור של חיים כזוג אוהב כמו השלוש, אלא מסירות נפש גמורה והתבטלות מוחלטת עזה כמוות אהבה. אותה תכלית אהבה יש בה פרטים של בחינות יחסים, ואלה מתפרטים בשבע הספירות התחתונות. שתי הידיים הם השמים והארץ, השתים הראשון, והן לא מסתיימות בארבע אלא בעשר, כי הן מתפרטות לפרטים דקים, שהאהבה תיעשה כמלאכת מחשבת. עם כל הצדדים הדקים השונים שיש בה.

.

.

(שתיים שהן ארבע

אגב, בעניין שתיים שהם ארבע, שמבואר באפלטון שהעתקתי. שתיים הוא שמים וארץ, זכר ונקבה. וארבע הוא ד' היסודות שהן שם הוי"ה.

בהלכות יסודי התורה ו' ד' כתב:

"הלכה א

כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה לוקה מן התורה שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם.

הלכה ב
ושבעה שמות הם השם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא השם המפורש או הנכתב אדני ואל אלוה ואלהים ואלהי ושדי וצבאות כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה.

הלכה ג
כל הנטפל לשם מלפניו מותר למוחקו כגון למ"ד מליהוה ובי"ת מבאלהים וכיוצא בהן אינן כקדושת השם וכל הנטפל לשם מאחריו כגון ך' של אלהיך וכ"ם של אלהיכם וכיוצא בהן אינם נמחקים והרי הם כשאר אותיות של שם מפני שהשם מקדשם ואע"פ שנתקדשו ואסור למוחקם המוחק אלו האותיות הנטפלות אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות.

הלכה ד
כתב אל"ף למ"ד מאלהים יו"ד ה"א מיהוה אינו נמחק. ואין צריך לומר יה שהוא שם בפני עצמו מפני שזה השם מקצת שם המפורש הוא. אבל הכותב שי"ן דל"ת משדי צד"י בי"ת מצבאות הרי זה נמחק."

אם רצה לכתוב שם הוי"ה בן ד' אותיות והתחיל שתי אותיות ופסק, אינו נמחק. אם כתב רק יה בלי כוונה להמשיך לשם בן ד' אותיות אלא מתחילה רצה לכתוב רק יה, כתב הרמב"ם שכל שכן שאינו נמחק, כיווןש הוא שם בפני עצמו. וקשה, הרי אם כת באותו כשם בפני עצמו הוא אינו משבעת השמות שאינם נמחקים שכתב בהלכה ב'. גם אם הוא שם בפני עצמו למה כתב שזה השם מקצת שם המפורש הוא. גם בלי זה הוא שם בפני עצמו. ואם צריך להגיע לכך שהוא מקצת שם המפורש, הרי אינו שם בפני עצמו, ומקצת שם אסור למחוק רק אם התכוון לכתוב את כל השם, וכאן אוסר לא רק אם התכוון לכתוב את כל שם בן ד' אותיות אלא אפילו אם מראש התכוון לכתוב רק יה ותו לא אסור. ועוד, אם התכוון לכתוב רק וה למה לא נאמר שלא יימחק כי הוא מקצת שם המפורש. או הו, או הוה, או יהו, כל אלה מורת למחוק אם לא התכוון מראש להשלים את כל שם בן ד' אותיות, ורק יה אסור למחוק כי הוא מקצת השם, ומה שהו אמקצת השם עושה אותו שם בפני עצמו. וכבר התקשו בזה המפרשים.

ולפי אפלטון הוא מבואר היטב, שיה פרושו יו"ד ראשונה משם הוי"ה, וה"א אחרונה משם הוי"ה. וזה כל השם ויש בזה את כל עניין השם. זה השמים וארץ, זה האש והעפר. זה השם כשהוא מקופל, זה שורש השם. והוא הוא שם בן ד' אותיות כשהוא פרוש במלואו. "מקצת שם המפורש" אין כוונתו לחצי הראשון של שם המפורש, אלא לכל השם המפורש כשהוא באופן המצומצם של שרשו בלבד. וזהו שתיים שהן ארבע שנרמז בתחילת מסכת שבת.)

.

.

.

.

"ואח"כ זכר שרגליהם ישרים, ר"ל שאין בהם פרקים, הוא ענין אמרו רגל ישרה כפשוטו של דבר, וכן אמרו ורגליהם רגל ישרה מלמד שאין ישיבה למעלה והבן זה גם כן, ואח"כ זכר שכפות רגליהם אשר הם כלי ההליכה אינם כרגלי אדם, אבל הידים הם כידי אדם, ואמנם הרגלים עגולות ככף רגל עגל,"

רגל פירושו סיבה כמו שכתב לעיל א' כ"ח וגם לעיל א מג. ומה שכתב רגל ישרה הוא סיבה ישרה זהו מה שכתב לעיל ב' מ"ח שהבורא הוא סיבה ישרה לכל הנמצאות מצד בחינת הרצון, ואין סיבות של טבע. לכן אין פרקים, כי פרקים הם שדבר א' הוא סיבה לב' וב' הוא סיבה לג', ולמעלה רק א' הוא סיבה אחת לבדה לכל הנמצאות, וזהו רצונו יתברך החופשי העליון הפשוט.

ישיבה כתב לעיל א' י"א שהוא "כל עניין עומד נח שלא ישתנה", וזה מצד החיוב השכלי. כי הרצון הוא חופשי והוא לא נח שאינו מחוייב לשום דבר. לכן אין למעלה ישיבה.

ומזה יובן שהידיים עושות לפי רצון העושה וזהו מלאכת מחשבת, וזו לא פעולה בדרך של חיוב.

הרגלים עגולות ככף רגל עגל, זהו מה שכתב לעיל ב' ד' על התנועה הסיבובית של הגלגל, שהוא מתוך כיסופים לנצחי הפשוט שהוא האחדות הפשוטה וזה בחינת הרצון. כי בחכמה יש הגדרות וסדר וריבוי וחיוב שכלי וכל זה הוא לא מצד האחדות הפשוטה שהיא העיגול, אלא מצד החכמה שהיא הנקודה, והבינה שהיא הקו המתארך מהנקודה של החכמה, הוא הקו הישר הנכנס לעיגול של המקום הפנוי של הצמצום. וכעין זה בקרשקש  סוף פרק כ"ט מחלק ב' "והנרצה בו ענין הגלגל שהוא העיגול".

.

.

רש"י:

""רגל ישרה" – רגלין כיונן מכוונין זה כנגד זה. דבר אחר ישרה שאין להם קפיצים ארכובות לכוף את שוקיהם לפי שאין להם ישיבה ולא שכיבה ואין צריכין להיות קפיצין כעין שיש לבהמה קפץ עליון וקפץ תחתון שבהם היא כופפת שוקיה לשכב"

אין חלקים ברגל כי אין ישיבה. קיום שנראה כקיים בפני עצמו, קיום חומרי, לפי שכל וטבע, הוא קיום נח שנקרא ישיבה שאין בו שינוי, כדי שייראה קיים בפני עצמו צריך שלא ייראה שהבורא הוא הסיבה הראשונה הישרה לכל דבר. אלא שבטבע יש סיבות קרובות זו סיבה לזו, והבורא הוא רק עילת העילות. החלוקה של הסיבה הראשונה לסיבות משניות, קפץ עליון וקפץ תחתון, היא לצורך הישיבה. וכיוון שאין ישיבה, שהמציאות היא של אחדות גמורה עם הבורא. אין צורך בקפיצין.

.

.

.

.

"ואח"כ זכר שאלו הארבע חיות אין ביניהם הפרש ולא מקום פנוי אלא כל אחת מחוברת בחברתה, אמר חוברות אשה אל אחותה, ואחר כך זכר שעם היותם מחוברות פניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה, אמר ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה, והשתכל אמרו מלמעלה, כי הגופות מחוברות, אמנם פניהם וכנפיהם היו פרודות אבל מלמעלה"

ארבע הוא מציאות בסוד האחדות, והכל אחד ובוודאי הן מחוברות.

.

לעיל א' ו' כתב:

"איש, אישה.

שני שמות, הונחו תחילה לזכר ולנקבה מבני אדם, ואחרי כן הושאלו לכל זכר ונקבה משאר מיני בעלי חיים.
אמר: "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה–אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ" (בראשית ז, ב) – כאלו אמר זכר ונקבה.
ואח"כ הושאל שם "אשה" לכל עניין מוכן ומזומן להתחבר לעניין אחד.
אמר: "חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת, תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת, אִשָּׁה, אֶל-אֲחֹתָהּ" (שמות כו, ג).

כבר התבאר לך כי "אחות" ו"אח", יאמרו גם כן בשיתוף מצד ההשאלה ב"איש" ו"אישה"."

ועיין לעיל מה שכתבתי בזה.

קשה בלשון הפרק הזה למה דיבר רק על אשה שהוא עניין מוכן להתחבר וכמו אשה אל אחותה. כי יש גם איש אל אחיו, וגם איש מוכן להתחבר.

אלא אדם נברא דו פרצופין, איש ואשה מחוברים לאיש אחד. ואחר כך הופרדו. כמו שכתב לעיל ב' ל'. בבחינה שאנו מדברים בה, "איש" פירושו שיש רק איש ואין אשה. הכל בתוכו, ואין מה שיתחבר למשהו אחר ממנו. רק אחרי שהובדלה האשה היא נפרדת והיא מוכנה ומזומנה להתחבר ולהחזיר את הפירוד לאחדות. לכן העניין של מוכנה להתחבר נאמר במורה נבוכים רק באשה.

והחיבור הוא מצד איש ואשה שזהו אהבה שהיא הסוד של איחוד גמור כשבכל זאת עדיין יש שניים, כי השניים זה עניין שנולד מהיחס שהוא האהבה, ולא שעניין השניים היה קיים בפני עצמו לפני האהבה. שאז האהבה ביניהם היתה רק יחס ולא איחוד מוחלט.

.

.

.

"ואחר כך זכר שעם היותם מחוברות פניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה, אמר ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה, והשתכל אמרו מלמעלה, כי הגופות מחוברות, אמנם פניהם וכנפיהם היו פרודות אבל מלמעלה"

לעיל א ע"ב כתב:

"זה הכוח המדבר הוא כוח בגוף ובלתי נפרד ממנו. והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו; כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות; ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"

.

אותה אחדות גמורה של ארבע ומסירות נפש שאנו מדברים בה, עדיין אינה אחדות פשוטה מוחלטת ממש שאין בה שום בחינות כלל. והיא אפילו לא אחד. על האין בסוף ברוך הוא לא אומרים שהוא אחד, וגם לא "אחד ולא באחדות", והוא גם לא "אין סוף". אין סוף פירושו שאין גבולות כלל ולכן אין שום הגדרות ולכן אין שום מילה ושום מושג ומחשבה ולא תופשת בו כלל.

הבורא הוא נבדל בנבדלות מוחלטת, נפרד מכל חלקי העולם. גם מהחלק של ארבע שהוא אחדות גמורה של מסירות נפש. מצד עצמן במדרגתן החיות הן אחדות מוחלטת ואין בהן שום פירוד. רק מלמעלה יש פירוד, כלומר מצד מה שמעליהן שהוא האין סוף ברוך הוא והוא נפרד לחלוטין מהכל. וכן כתב באפודי כאן:

.

.

.

.

"ואח"כ זכר שהם זכות כעין נחשת קלל"

לעיל בחלק ב', בפרק י', בסוף פרק כ"ט, ובסוף פרק מ"ג, כתב ש"נחושת קלל" לא מתפרש לפי הפירוש העיקרי של המילה אלא לפי גזרה אחת ממנה.

בב' מ"ג כתב:

"ויותר נפלא מזה – שתהיה ההערה בשם אחד אותיות השם ההוא הם אותיות שם אחר בשינוי סדרם ואף על פי שאין שם גזרה בין שני השמות ההם ולא שיתוף ענין ביניהם בשום פנים.

כמו שתמצא במשלי זכריה בלקחו שני המקלות לרעות הצאן 'במראה הנבואה' וקראו האחד 'נעם' והאחר 'חובלים'; והיתה הכונה בזה המשל – שהאומה בתחילת ענינה היתה ב'נועם יי' והוא אשר הנהיגה והישירה והיתה שמחה בעבודת האלוה מאושרת לזה והאלוה רוצה אותה אוהבה כמו שאמר "את יי האמרת היום וגו' ויי האמירך היום וגו'" – ומנהיגה ומישירה אז משה ומי שאחריו מן הנביאים; ואחר כן נעתק ענינה עד שמאסה עבודת האלוה ומאסה האלוה ושם מנהיגיה 'חובלים' כירבעם ומנשה. הנה זאת המילה לפי הגיזרה – כי 'חובלים' מן 'מחבלים כרמים'; ואחר כן למד ממנו גם כן – רצוני לומר מקרוא שמו 'חובלים' – על מאסם בתורה ומאוס האלוה אותם – וזה הענין לא יגזר מ'חובלים' אלא בהחליף סדר החי"ת והבי"ת והלמ"ד – ואמר בענין המיאוס והגעילה מזה המשל "ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי" – והפך אותיות 'חבול' ושמהו 'בחול':

ובאו לפי זה הדרך ענינים זרים מאד הם גם כן 'סודות' באמרו 'במרכבה' 'נחושת וקלל ורגל ועגל וחשמל' ובמקומות זולת זה – כשתחפשם בשכלך בכל מקום יתבארו לך מכח אלו הדברים אחר זאת ההערה"

לא כל הדוגמאות שהביא מתפרשות בהיפוך אותיות דווקא, אלא הכוונה שאין הפירוש דווקא לפי עיקר משמעות המילה. אמנם כתב "ובאו לפי זה הדרך נחושת וכו'". ונחושת הוא באמת לפי היפוך אותיות, כמו חובלים ובחלה. והוא מלשון השחתה, וכמו שכתבו באפודי ובשם טוב לעיל ב' י'. ואפשר לפרש שנחושת פירושו שיש בו השחתה, או שהוא נמנע מאפשרות השחתה.

"קלל" כתב הנרבוני ב' מ"ג שפירושו לא כבד ולא קל. הכוונה שהא לגמרי מחוץ להגדרות של כבד וקל. אם אומרים על המספר חמש שהוא לא כבד אין פירושו שהוא קל, שהוא שוקל רק מעט מאוד. אלא שהוא לגמרי מחוץ להגדרות של כבד וקל. שלילה קטגורית. לא כבד ולא קל.

'קל' פירושו שאין לו משקל וכמו נוצה שהיא קלה. 'קלל' הוא שורש כפול שבא לחזק את המשמעות, ופירושו שאין לו משקל כי הוא לגמרי מחוץ להגדרות של משקל.

וכמו עוד שרשים כפולים שההכפלה באה לחזק את המשמעות בחיזוק כלשהו, לדוגמה (יש עוד):

"בד – בדד, בז – בזז, בר – ברר, גר – גרר, דק – דקק, זך – זכך, חן – חנן, חק – חקק, מד – מדד, מש – משש, שח – שחח. קץ – קצץ.

.

וכן לעיל ב' י' כתב:

"ובמשלי זכריה, בתארו (זכריה ו א) "ארבע מרכבות יוצאות מבין שני ההרים וההרים הרי נחושת", אמר בפרוש זה (זכריה ו ה): "אלה ארבע רוחות השמים יוצאות מהתיצב על אדון כל הארץ"; והן עילת כל מה שיתחדש. ואמנם זכרון נחשת, וכן אמרו: "נחשת קלל", הראה בו קצת השתתפות; והנה תשמע אחר זה בזה הערה."

.

.

כאן משמע שמפרש נחושת קלל כפשוטה ולא לפי חילוף אותיות או כיו"ב רמז רחוק. שכתב "זכות כעין נחושת קלל".

נחושת קלל לפי הפשט אינו כפירוש הנרבוני אלא נחושת שהיא מזוקקת ומאירה.

.

רש"י יחזקאל פרק א פסוק ז
נחושת קלל – מזוקק ומאיר ומנחם חברו עם קלוי באש (ויקרא ב'):

.
רד"ק יחזקאל פרק א פסוק ז
(ז) ורגליהם, ונוצצים – מענין נצוץ:
קלל – ממורט וזך. ותרגם יונתן ומנצצן כעין נחשת מוצהב:

.

רמב"ן שמות לח ח:

"והיה נחשת המראות נחשת קלל ממורט ויפה מאד"

.

והאפודי הקשה שכאן המו"נ מפרש נחושת קלל כפשוטו, ואילו לעיל חלק ב' פרקים י', כ"ט, מ"ג כתב שפירושו אינו כפשוטו.

.

.

בטימיאוס של אפלטון כתב בעניין זה. העתקתי את כל הקטע כי הוא מובן רק מתוך המשך הדברים. מה ששייך ישירות לנחושת קלל סימנתי בשני קווים מקבילים על השוליים השמאליים.

.

החיות הן המעלה הגבוהה ביותר של המלאכים שאין למעלה ממנה. המעלה הגבוהה ביותר היא החומר הראשון שהוא ההעדר. וכמו שכתב בספר עץ חיים, שהדבר הראשון שנברא הוא המקום הפנוי, ואחר כך נכנס לתוכו הקו. הקו הוא הצורות שמצטיירות בחומר הראשון. החלל הריק הוא הנברא הראשון והצורות הן השני.

לכן וודאי החיות פירושן החומר הראשון שהוא ההעדר. וזה מה שמדבר בו אפלטון שהעתקתי.

מבואר מלשון אפלטון שהחומר הראשון הוא זך וממורט וחלק כמו זהב, או נושא הדפוס, וזהו נחושת קלל כפשוטו. מלבד זה גם נחושת הוא מלשון השחתה והכוונה שהוא העדר ואין בו שום ממש. וקלל הוא מלשון לא קל ולא כבד, ואומר שהחומר הראשון אע"פ שהוא נקרא חומר והוא שורש החומר שיש במציאות, אין בו עצמו שום בחינה של חומריות שאנו מכנים אותה חומריות, שיש בה קלות וכובד.

אפודי לעיל ב' י':

(על לשון המו"נ שם שכתב:

"במשלי זכריה, בתארו (זכריה ו א) "ארבע מרכבות יוצאות מבין שני ההרים וההרים הרי נחושת", אמר בפרוש זה (זכריה ו ה): "אלה ארבע רוחות השמים יוצאות מהתיצב על אדון כל הארץ"; והן עילת כל מה שיתחדש. ואמנם זכרון נחשת, וכן אמרו: "נחשת קלל", הראה בו קצת השתתפות; והנה תשמע אחר זה בזה הערה.")

שני ההרים הם החומר הראשון והצורה הגשמית. או גלגל ערבות שאין בו כוכב וכל שאר הגלגלים האחרים. (שני עניינים אלה מובנם אחד).

וכמו שכתב המו"נ לעיל ב' ט':

"אמנם מנו הכדור האחד הכולל גלגלים רבים וחשבוהו לאחד, כמו שהתבאר למי שעיין בחכמת התכונה. ולזה לא תרחיק עוד מאמר קצת החכמים (חגיגה יב ב): "שני רקיעים הם, שנאמר: 'הן לה' אלוהיך השמים ושמי השמים'". כי אומר זה המאמר – מנה כדור הכוכבים כולם אחד; רוצה לומר, הגלגלים אשר בהם כוכבים; ומנה כדור הגלגל המקיף אשר אין כוכבים בו כדור שני, ואמר: "שני רקיעים הם"."

.

.

החומר הראשון הוא התוהו, הצורה הגשמית הוא הבוהו (זה התבאר באורך לעיל). הבוהו הוא הצורה של התפשטות לאורך רוחב וגובה. שזה התחלת צורת הגשם. חומר שניתן לתפישת בחושים, למישוש, שיש לו כובד ושאר איכויות, זהו רק אחרי שהתהווה חומר ממזוג מד' יסודות והצטיירו בו צורות והן גופים גשמיים שנתפשים בחושים.

החומר הראשון הוא הרקיע העליון, שאין בו כוכב כי הוא העדר גמור. כל שאר הרקיעים הם הבוהו וכל מה שהשתלשל ממנו, חומר וצורה.

מה שכתוב קלל שפירושו לא קל ולא כבד, הכוונה שבחומר הראשון עצמו עוד אין שום שורש שיתשלשל ממנו עניין החומר הארצי ששייך בו כובד וקלות. וזה לחלק בינו לבין הבוהו שבו כבר יש שורש ראשון לחומר הארצי. ואמר נחושת קלל לבאר שהוא מדבר על ההשחתה דווקא שהיא ההעדר הגמור, הוא התוהו, ולא הבוהו שהוא תחילת הצורה הגשמית.

.

.

"ואחר כן זכר שהם גם כן מאירות, אמר מראיהן כגחלי אש בוערות"

החומר הראשון שהוא ההעדר הגמור, הוא מאיר באור הכי בוער וחזק את הבורא. כיוון שההעדר הוא צל של מה שנעדר. וכמו אדם ששכב במיטה וכשקם נשאר שקע במיטה שמשרטט את צורתו. והארכתי בזה לעיל. לכן בהעדר יש את האור הכי בהיר. והוא רמז למה שכתבו המקובלים והבאתי לעיל ב' ל' על גחלת ושלהבת. שהוא עניין החומר הראשון שהוא השלהבת הגנוזה בגחלת.

.

.

.

.

"אמר שתנועות החיות אין בהם לא כפיפה ולא עיוות ולא עקמימות, אבל תנועה אחת, והוא אמרו לא יסבו בלכתן, ואח"כ זכר שכל חיה מהם תלך לנוכח פניה, והוא אמרו איש אל עבר פניו ילכו, הנה באר שכל חיה תלך אל עבר פניה, ואני תמיה לאי זה פנים והיא בעלת פנים רבים, סוף דבר אין הליכת ארבעתן לצד אחד, כי אלו היה כן לא היה מיחד לכל אחת תנועה, ולא היה אומר איש אל עבר פניו ילכו"

זה מה שהתבאר בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 35 במאמר התנועה יסוד ההווייה, שהוא מוסב על הקטע שהעתקתי כאן מטימיאוס, יעויין שם.

מה שכתב: "ואני תמה לאי זה פנים והיא בעלת פנים רבים", הכוונה היא שההליכה היא הציור של החיות בחומר הראשון. שמצטייר בו ההוויה שהוא שם הוי"ה שהוא החיות, והציור הוא על ידי התנועה, שכל אות משם הוי"ה מצטיירת בתנועה, וכל הפנים מצטירים כאחד וציורן זהו הליכתן. וכמו שמבואר כל זה שם.

.

.

.

.

"ואח"כ זכר שאלו החיות תכונת תנועתן מרוצה, והן חוזרות חלילה במרוצה גם כן, והוא אמרו והחיות רצוא ושוב, כי רצוא מקור מן ריצה ושוב מקור מן שב, לא אמר הלוך ובא, אבל אמר שתנועתם היא מרוצה וחוזרת חלילה, ובאר זה במשל ואמר כמראה הבזק, ובזק שם הברק, אמר כדמות הברק אשר תראה תנועתו הממהרת שבתנועות, וכאלו הוא נמשך ממהר רץ ממקום אחד ואח"כ יסוב אחור וישוב אל המקום אשר התנועע ממנו במהירות ההיא בעצמה פעם אחר פעם, ותרגם יונתן בן עוזיאל: רצוא ושוב חזרן ומקפן ית עלמא ותייבן בריא חדא וקלילן כחיזו ברקא"

לשון הפסוק:

"וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק: "

לשון תרגום יונתן כגרסת הדפוסים שלנו:

"וּבִרְיָתָא בְּאִשְׁתַּלְחוּתְהֵין לְמֶעְבַּד רְעוּת רִבּוֹנְהֵן דְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתֵּיהּ בִּמְרוֹמָא עֵלָא מִנְהֵן בַּאֲנָפָא עֵינָא לְמֶחֱזֵי חֶזְרָן וּמַקְפַן וּמְכַסָן יַת עַלְמָא וְתָיְבִין בִּרְיָתָא כַּחֲדָא וְקַלִילָן כְּחֵיזוּ בַרְקָא."

עיין לעיל ב' ל' שביארתי שם עניין רצוא ושוב.

.

.

.

.

"ואח"כ זכר שהצד שתתנועע אליו החיה תנועת המרוצה והחזרה ההיא, אין תנועתה מעצמה אבל בגלל דבר אחר זולתה, ר"ל הכונה האלהית, אמר כי הצד אשר תהיה הכונה האלהית שתתנועע אליו החיה התנועע התנועה ההיא הממהרת אשר היא רצוא ושוב, והוא אמרו בחיות אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן, ורוח הנה אינו הרוח המנשבת, אבל היא כונה כמו שבארנו (חלק א' פרק מ') בשתוף שם רוח, יאמר שהצד אשר תהיה הכונה האלהית שתלך אליו החיה בצד ההוא, תרוץ החיה אליו, וכן פירש יונתן בן עוזיאל ע"ה, אמר לאתר דהוי תמן רעוא למיזל אזלא לא מתהדרן במיזלהון, וכאשר היה נראה מפשוטי דבריו באמרו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, שפעמים ירצה השם בעתיד שתלך החיה לצד אחד ותלך בצד ההוא, ופעמים ירצה שתלך לצד אחר כנגדו ותלך, שב ובאר זה הספק ואמר שאין הענין כן, ושיהיה הנזכר בפסוק ענינו היה, וזה נמצא בעברי הרבה, ושכבר התיחד וסויים הצד אשר רצה השם שתלך אליו החיה, ובצד ההוא שכבר רצה השם שתלך החיה בו תלך, והרצון קיים בצד ההוא, אמר בבאור זה הענין והשלמת המאמר בו בפסוק אחד אל אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו שמה הרוח ללכת, והבן זה הביאור המופלא וזה גם כן מה שספר מצורת תנועת הד' חיות אחר סיפור צורתם"

מה שכתב "ואחר כך זכר כו'" אין הכוונה לפי סדר הפסוקים, כי הוא חוזר כאן לפסוק שהיה מקודם. אלא לפי הסדר ההגיוני של תיאור החיות. שתיאר קודם את עצמן, ואחר כך את תנועתן, ואחר כך את סיבות ותכליות תנועתן וכן הלאה.

כמו שהתבאר לעיל ב' ל' רצוא ושוב הוא הטבע, והטבע הוא בחינת חכמה, הרצון האלוהי החופשי התגלה בכלי של טבע קבוע שהוא נצחי, לא משתנה. עיין בכל זה שם.

הביאור הזה מופלא, כי מפשוטי הדברים היה נראה שפעמים ירצה ה' בעתיד כו', כלומר זה הרצון החופשי, בחינת כתר. והפירוש הוא שכבר רצה וזה קבוע ולא ישתנה, בחינת חכמה. והחידוש המופלא כאן שחכמה היא פירוש לכתר ולא משהו אחר או סותר. היא כלי לכתר ואחד איתו, כמו שנפש וגוף הם אחד. גם לעיל ב' ל"ב כתבתי בזה במה שדעת התורה בנבואה שונה מדעת הפילוסופים יעו"ש.

.

.

.

.

"ואח"כ התחיל בסיפור אחר ואמר שהוא ראה גוף אחד תחת החיות מתלכד בהם. והגוף ההוא מחובר בארץ ג"כ ארבעה גופים והוא ג"כ בעל ארבעה פנים, לא תאר לו צורה כלל לא צורת אדם ולא זולתו מצורות שאר בעלי חיים, אבל זכר שהם גופים גדולים נוראים מבהילים ולא תאר להם צורה כלל, וזכר שכל גופותן עינים ואלו הם ששמם אופנים, אמר וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות לארבעת פניו, והנה באר שזה גוף אחד קצתו אצל החיות וקצתו בארץ, ושהאופן ההוא בעל ד' פנים. אמר ומראה האופנים ומעשיהם כעין תרשיש ודמות אחד לארבעתן נעתק מאמרו אופן לאומרו ארבעה, כבר גילה שהארבעה פנים אשר לאופן הם הארבעה אופנים, ואח"כ זכר שצורת הארבעה האופנים צורה אחת, והוא אמרו ודמות אחד לארבעתן, ואחר כן הודיע באלו האופנים שהן מורכבים קצתם בקצתם, והוא אמרו ומראיהן ומעשיהן כאשר יהיה האופן בתוך האופן, וזה מאמר שלא נאמר בחיות לא אמר מלת תוך בחיות, אבל קצתם מורכב בקצתם, כמו שאמר חוברות אשה אל אחותה, אמנם האופנים זכר שקצתם מחובר בקצתם כאשר יהיה האופן בתוך האופן, אבל כל גוף האופנים אשר זכר שהוא מלא עינים, אפשר שרצה בו מלא עינים ממש, ואפשר שיהיה בעל מראים רבים, ועינו כעין הבדולח, ואפשר שיהיה דמיונות, כמו שנמצא קדמונינו אומרים כעין שגנב כעין שגזל, רוצים בו כדמות מה שגנב כדמות מה שגזל, או יהיה ענינים ותארים שונים, מאמרו אולי יראה ה' בעיני, ר"ל עניני. זהו מה שספר מתכונת האופנים."

עיין בזה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 55 בקטע שכותרתו החומר הראשון וגם בקטע שאחריו שכותרתו שדין ורוחות ולילין.

מדובר כאן על ארבעת היסודות. הם ארבעת הצורות שהחלו בצורה אחת שהיא הבוהו ומייד התפרטו לד' היסודות, אש רוח מים ועפר. אלה הצורות הראשונות שנבראו. התוהו, החומר הראשון, הוא החיות, שהוא הנברא הראשון בסדר ההווייה והוא המלאך הראשון במעלה.

השני במעלה הוא הנברא השני בסדר ההוויה הוא הצורות הראשונות שהם צורות ד' היסודות, שהם אותיות שם הוי"ה. שם בן ד' אותיות.

וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה ב' שהם הבאים במעלה אחרי החיות:

"שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא ולפיכך נקראים חיות הקדש והם למעלה מן הכל ואופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלהים ובני אלהים וכרובים ואישים כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ברוך הוא היא מעלת הצורה שנקראת חיות לפיכך נאמר בנבואה שהן תחת כסא הכבוד ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם."

.

.

עבודה זרה כ ב:

"אמרו עליו על מלאך המות שכולו מלא עינים בשעת פטירתו של חולה עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות"

בבא מציעא קז ב:

"והסיר ה' ממך כל חלי, אמר רב: זו עין. רב לטעמיה, דרב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד. אמר: תשעין ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ"

מהר"ל חידושי אגדות על ע"ז כ:

.

.

"אבל זכר שהם גופים גדולים נוראים מבהילים"

תענית יא א:

"ארץ מצרים הויא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה והוא אחד מששים בכוש וכוש אחד מששים בעולם ועולם א' מששים בגן וגן אחד מששים לעדן ועדן אחד מס' לגיהנם נמצא כל העולם כולו ככיסוי קדרה לגיהנם וי"א גיהנם אין לה שיעור"
.

.

וזהו גם שכתב המו"נ על האופנים שהם בלי צורה, ושהם כמו גוף מת דומם. ושהם בארץ ממש ולא כפירוש יונתן שהם השמיים (עיין לקמן ג' ד').

.

.

ארבעת היסודות הן הצורות הראשונות ונזכרו בבראשית בפסוק השני מיד אחרי השמים והארץ. היה תוהו שהוא ההעדר הראשון ואחריו מיד ארבעת היסודות. זה הקו שהצטייר בתוך העיגול של המקום הפנוי של הצמצום. ארבע הוא מצד הקו, כמו בית המקדש ותפילין שהם מרובעים והם בקוים ישרים ולא בעיגול. הקו הוא התפישה שיש מציאות והוא ארבע שהוא שם הוי"ה והתבאר כבר באורך. אמנם האופנים הם כדור כי נקודת התחלת החכמה, שהיא נקודת ה'יש' כיש' בלבד, וכמו שכתב השפע טל, היא עדיין עיגול. וכל זה התבאר כבר לעיל באריכות.

(לשון השפע טל:

)

ד' היסודות הם שם הוי"ה שזהו ספירת החכמה (שם הוי"ה שייך לספירת תפארת, אבל זה מצד שהיא כוללת את כל הספירות מחכמה ולמטה, ותחילתה בחכמה. וכמו שאמרו בראשית ברא, בחכמתא ברא, שהתחלת המציאות היא מחכמה שהיא הבי"ת, אחרי הכתר שהוא האל"ף)

החכמה עניינה ה'יש'. העולם נברא יש מאין, 'אין' הוא הכתר ו'יש' הוא החכמה. יש היינו שהוא יש מחוץ לאלוה. ולכן הוא לא קיים ולכן הוא מלאך המוות. הגיהנם גדול מהעולם כי ה'אין' גדול מה'יש'. שה'יש' דינו לחזור אל ה'אין' שלא תיפגם האחדות השלמה.

עין פירושו חכמה. כמו שאומרים שכל עיוני. ומתוק האור וטוב לעיניים. אור הוא ההשגה והעיניים הוא השכל שמשיג. לעומת זאת המוות הוא חושך, אין שם השגה. עין רואה את מה שיש. 'יש' הוא היפך אחדות הבורא, מה שהוא 'יש' צריך להתבטל כדי שתחזור האחדות השלמה הפשוטה שאין עוד מלבדו כלל, זהו עניין מסירות הנפש. לכן אם מסתכלים על משהו בעין, רואים שהוא 'יש', וכיוון שהוא נתפש כיש דינו למות.

"וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד." לקמן ג' י' הביא המו"נ את המדרש ש"מאוד" פירושו מוות.  מעשה בראשית הוא בריאת ה'יש', והמילה האחרונה במעשה בראשית אומרת שמעשה בראשית הוא מות. עזה כמות אהבה זה כפשוטו, מות ממש. והוא המחזיר את ה'יש' לאין, שהכל חוזר לאחדות הפשוטה. ולכן הוא טוב מאוד. ה'יש' הוא טוב כי הוא בבואה של האלוה הבורא שהוא טוב, הצטיירות צורותיו בהעדר, וכמו שכתבתי לעיל במשל הילד שגדל לבד באי בודד. והוא טוב מאוד כי הוא מגיע לאחדות ממש עם ההורים עצמם ואז בטלות כל הצורות, וכל מה שיש מת ונשאר ה'אין' לבדו שאין עוד מלבדו.

המוות הוא המהות האמיתית של כל הבריאה מתחילתה, כל היש. וגילה את זה בסופו שמעיד על כולו.

בארבעת הפרקים הראשונים של משנה תורה מבאר את כל היש, שהוא מעשיו וברואיו הגדולים הנפלאים שהמתבונן בהם בא לאהבתו ויראתו. וארבעת פרקים אלה הם שם הוי"ה וכמו שרמז במילים שפותחות את משנה תורה,  שהוא מצד ה'יש'. ובפרק החמישי כתב על מסירות נפש, ליהרג על קידוש השם. שזה החזרת הכל לבורא, לאין. וזה המות, שהוא טוב מאוד. והוא החיים האמיתיים האלוהיים ולכן מה שמעל ה'יש', ה'אין', נקרא חיות הקודש. עיין בזה לעיל ב' ל' ובעוד מקומות רבים הארכתי בכל זה.

.

.

לקמן ג' ד' כתב שהאופנים נקראים גלגל על שם "גלגל הוא שחוזר", וזה תנועת ההתהוות וההפסד שהיא כתנועת הגלגל באנה כמו שכתב לעיל א' ע"ב. וזהו המוות, וכמו שכתב לקמן ג' י' (בסוף הפרק).

.

.

פעם כתבתי במקום אחר על מסירות נפש על קידוש השם, שזה יסוד חיי התורה, עליך הורגנו כל היום היינו כצאן טבחה, ובבן הנעקד תשבית מדייננו, ועשרת הרוגי מלכות, וכבשה בין שבעים זאבים, ורבי עקיבא כל ימיו חיכה למות על קידוש השם לקיים ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, וכו' וכו'. וקיבלתי תגובות מתנגדות, שהיהדות היא תורת חיים והמצווה היא לחיות על קידוש השם ולא למות וכו'.

והתגובות מאוד צודקות. כי אנו מדברים כאן בסוד מעשה מרכבה, שהוא נחלת יחידים מתי מעט פזורים על פני הדורות. אסור להוריד את הסוד למדרגת העם, חיי העם, חיי המעשה, הפשט. אם מורידים את הסוד להבנה פשוטה של ההמון, לדרך חיי המעשה, נעשה מזה כמו המוסלמים הקיצוניים שהם רוצחים ומתאבדים ומקדשים את המוות ואין רשע גדול מזה. או כמו חינוך חרדי קיצוני שהורג את החיות הטבעית של הצעירים וגם זה פשע נורא.

תורת משה שהתקבלה בהר סיני אינה תורת הסוד אלא תורת הפשט, קיום מעשי של תרי"ג מצוות. לכל העם, לא רק ליחידי סגולה נבדלים בודדים. כי היא מאפשרת מצד אחד אמונה שלמה בבורא וחיבור מלא איתו, ומצד שני לחיות חיים טובים חומריים מעשיים בלי מות. זוהי האלוהיות של התורה שהיא מאפשרת את זה ואת זה ביחד. וכל אדם מוכרח להתחיל מזה ושזה יהיה הבסיס שלו. יחידי סגולה בודדים משיגים שהחיים באמת הם הדבקות המוחלטת באחד המוחלט, וזה מסירות הנפש. וזו דרך רק להם. הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. לכן בצדק יש להתנגד, להלחם עד חרמה, במי שמוציא את הסוד לחיצוניות ומטיף למות.

הבלוג הזה הוא לא הוצאת הסוד החוצה, כי אני לא רב של אף אחד ולא מלמד אף אחד. הציבור לא מכיר אותי ואין לי בו שום מעמד וסמכות ופרסום או המלצה והסמכה וכל כיו"ב כלל ועיקר. אינני מישהו שראוי לסמוך עליו בשום דבר. הבלוג הוא רק הצצה למחברות אישיות של מישהו לא מוכר שלא ידוע כלל עד כמה הוא מבין מה שהוא אומר ועד כמה אפשר לסמוך עליו. אם מישהו הבין משהו ממה שקרא כאן זה מעיונו שלו בעצמו, ולא שקיבל משהו ממני.

.

.

.

לעיל ב' י' כתב:

"אבל הנוסחאות כולם וכל המדרשות מסכימים שמלאכי אלוהים אשר ראם עולים ויורדים אמנם היו ארבעה, לא יותר, שנים העולים ושנים היורדים, ושארבעה נקבצו במדרגה אחת ממדרגות הסולם, והיו הארבעה בשורה אחת השנים העולים והשנים היורדים. עד שהם למדו מזה, שרוחב הסולם היה עולם ושליש עולם ב'ראה הנבואה, כי רוחב המלאך האחד במראה הנבואה היה שיעור שליש העולם, כאמרו: "וגויתו כתרשיש", יהיה רוחב הארבעה אם כן עולם ושליש.

ובמשלי זכריה, בתארו (זכריה ו א) "ארבע מרכבות יוצאות מבין שני ההרים וההרים הרי נחושת", אמר בפרוש זה (זכריה ו ה): "אלה ארבע רוחות השמים יוצאות מהתיצב על אדון כל הארץ"; והן עילת כל מה שיתחדש. ואמנם זכרון נחשת, וכן אמרו: "נחשת קלל", הראה בו קצת השתתפות; והנה תשמע אחר זה בזה הערה.

ואמנם אמרם שהמלאך שליש העולם, והוא אמרם בבראשית רבה בזה הלשון, שהמלאך שלישו של עולם – הוא מבואר מאוד, וכבר בארנו זה בחבורנו הגדול בתלמוד. כי הנבראות כולם שלשה חלקים: השכלים הנפרדים והם המלאכים; והשני, גופות הגלגלים; והשלישי – החומר הראשון, רוצה לומר הגופות המשתנות תמיד אשר תחת הגלגל." (מה שכתב כאן החומר הראשון אין כוונתו במובן שנאמר בו ברוב המקומות. וכבר ביארתי לעיל שיש חומר ראשון כללי שממנו התחיל הכל והוא ההעדר, ויש חומר ראשון ארצי להבדיל מהחומר הראשון השמיימי וכמו שכתב לעיל ב' כ"ו והוא עניין אחר.

.

.

ולקמן ג' ד' כתב:

"אבל אמרו בהם 'כתרשיש' הנה באר לך זה גם כן בסיפור השני ואמר ב'אופנים' "ומראה האופנים כעין אבן תרשיש" ותרגם יונתן בן – עוזיאל – עליו השלום – "כעין אבן טבא" – והנה ידעת שבזה הלשון עצמו תרגם אונקלוס "כמעשה לבנת הספיר". ואמר "כעובד אבן טבא" – אם כן אין הפרש בין אמרו 'כעין אבן תרשיש' ובין אמרו 'כמעשה לבנת הספיר' והבן זה:"

.

.

.

לעיל ב' י' כתב שכל מלאך הוא שלישו של עולם. ודרשו זאת מלשון "תרשיש" שנדרשת תרי שש, שנים משש, שזהו שליש. וכתב שהעולם יש בו שלושה חלקים ואלה שלושת המלאכים ששלושתם ביחד זהו העולם כולו וכל אחד מהם הוא תרי שש.

אבל קשה שהרי היו ארבע מלאכים על הסולם. ומהו המלאך הרביעי, אם יש שלושה חלקים בעולם וכל חלק הוא מלאך ולכן כל מלאך הוא שליש עולם.

.

אלא שהאבות הן המרכבה לשכינה. ולא נאמר האבות ודוד אלא רק האבות שהם שלושה ומשמע שיש ג' רגלים למרכבה. אבל לעיל א' ע' כתב שמרכבה היא תמיד ארבע. ואכן נאמר שדוד הוא רגל רביעית של המרכבה, אבל משמע שיש עניין נפרד של האבות שהם ג', ודוד הוא תוספת.

.

אלא שת הוא השלישי וממנו הושתת העולם, והאבות הם שלושה, והתורה היא אוריין תליתאי כמו שנאמר במסכת שבת פ"ח א'. וזהו התורה על פי הפשט, תורת משה שהוא שלישי לרחם, של תרי"ג מצוות שהיא חיי העולם הזה והעולם הבא מחוברים כאחד, ושלוש הוא מלשון שלשלת.

ואלה כל חלקי העולם ואלה שלושת המלאכים שהם תרשיש, שליש עולם.

הרביעי הוא הסוד, והוא המוות, ביטול העולם והחזרתו אל האחדות הגמורה עם בוראו בסוד מסירות נפש ממש. וכמו רבי עקיבא שיצתה נשמתו באחד. וזה דוד והוא משיח וזה מחוץ לשלושת חלקי העולם כי זה ביטול העולם, המוות של העולם.

דוד הוא ה"א אחרונה משם בן ד' אותיות, ספירת מלכות, שהיא הארץ, סוף ההתלבשות בחומר ממש, שנאמר עליה שרגליה יורדות מות. כי סופו נעוץ בתחילתו, וסופו שהוא הממשות החומרית המוחשית, הוא המוות והוא החזרה לאחדות מוחלטת שאין עולם כלל וזה תחילתו.  וכמו שכתוב בספר יצירה פרק א:

"עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת. שאדון יחיד הוא ואין שני לו. ולפני אחד מה אתה סופר."

לכן הרביעי הוא מחוץ לעולם. הוא המוות, הוא ביטול העולם, הוא לא אחד משלושת חלקי העולם.

החיות הוא הכתר העליון, ההעדר המוחלט הראשון, ספירת כתר הנעלמת, הרצון העליון החופשי, האחדות הפשוטה לחלוטין שאין בה מורכבות כלל ואין בה שום מציאות של נבראים, החיות הן ה'אין'.

האופנים הם המציאות כשהיא בשלב הכי עליון והתחלתי שלה. הם המלאך הכי גבוה מלבד החיות. העומק הכי גדול של המציאות, הסוד, הוא המוות. שהיא מחזירה את עצמה לאחדות הפשוטה. זה העומק שכולל את כל המציאות, מתחיל בחיות ומסתיים בארץ ממש, החומרית המוחשית. כמו שכתב:

"והנה באר שזה גוף אחד קצתו אצל החיות וקצתו בארץ."

.

.

מה שכתב שהאופנים הם ארבע וגם החיות הן ארבע, זה מה שהתבאר לעיל ב' ל' בלשונות המקובלים שהחכמה נמצאת "בכח" באחדות הפשוטה (וכמובן אין הכוונה "בכח" כפשוטו שזה שייך רק בחומר וכמו שכתב המו"נ ב' י"ח). או שהיא גנוזה או טמונה שם. ארבע הוא המציאות, שם בן ד' אותיות שהוא הווייה, וד' היסודות. הארבע שבחיות הוא המציאות שגנוזה "בכח" בכתר, והאופנים הוא התפשטותה לחכמה ומשם עד מלכות. באמת האופנים הם בחינת חכמה אבל בכללות היא כוללת את כל מה שתחתיה עד הארץ החומרית ממש. עיין לעיל ב' ל' ומשם יובן.

ובשפע טל כתב שהחכמה היא קו מהכתר, שהוא המקום הפנוי העיגול הריק והקו של אור נכנס לתוכו והוא בבחינת יושר. אבל הקו שהוא החכמה קצר מאוד ומייד נעשה גם הוא עיגול. כי גם בחכמה אין תפישה שהיא רק נקודת ההוויה כשלעצמה לפני שיש משהו שהוא זה שנמצא. ורק בערך הכתר החכמה היא קו אבל לגבי מה שתחתיה היא עיגול.

ואמרו שחכמה ובינה לא נפרדים כי אי אפשר לתפוש את חכמה בפני עצמה. זה הסוד של המציאות כלשעצמה. לכן כתב שהאופנים הם גלגל.

.

.

.

"ודמות אחד לארבעתן נעתק מאמרו אופן לאומרו ארבעה, כבר גילה שהארבעה פנים אשר לאופן הם הארבעה אופנים, ואח"כ זכר שצורת הארבעה האופנים צורה אחת, והוא אמרו ודמות אחד לארבעתן, ואחר כן הודיע באלו האופנים שהן מורכבים קצתם בקצתם, והוא אמרו ומראיהן ומעשיהן כאשר יהיה האופן בתוך האופן, וזה מאמר שלא נאמר בחיות לא אמר מלת תוך בחיות, אבל קצתם מורכב בקצתם, כמו שאמר חוברות אשה אל אחותה, אמנם האופנים זכר שקצתם מחובר בקצתם כאשר יהיה האופן בתוך האופן "

ד' היסודות מתאחדים ומתמזגים זה בזה, מכח האחדות שמגיע אליהם מתנועת הגלגל ומחילופי אור וחושך. וזה ביטולם זה בתוך זה להיות חומר מוחשי, שהמיזוג של ד' היסודות הוא החומר המוחשי. וזה גם ביטול מציאות לגמרי בסוד מוות שהחומר המוחשי כלה, ולעתיד לבוא לא יהיה כלל חומר מוחשי שהעולם הבא אין בו חומר כמו שכתב הרמב"ם. וזה בלע המוות לנצח. שלא יהיה חומר מוחשי והכל יהיה בסוד מסירות נפש שחוזר לאחדות השלמה. וזהו שהאופנים צורה אחת, צורת האחדות.

.

.

.

.

"אבל כל גוף האופנים אשר זכר שהוא מלא עינים, אפשר שרצה בו מלא עינים ממש, ואפשר שיהיה בעל מראים רבים, ועינו כעין הבדולח, ואפשר שיהיה דמיונות, כמו שנמצא קדמונינו אומרים כעין שגנב כעין שגזל, רוצים בו כדמות מה שגנב כדמות מה שגזל, או יהיה ענינים ותארים שונים, מאמרו אולי יראה ה' בעיני, ר"ל עניני."

עיניים ממש ,פירושו שהוא 'יש' וניתן לראות אותו אם בעיני השכל ואם בעיני בשר. וזה עיקר עניין האופנים שהם ספירת חכמה, שהיא המעלה השנייה במדרגתה, והיא ה'יש'. וכמו שהתבאר כל זה לעיל ב' ל' ובעוד הרבה מקומות.

ה'יש' הוא בעל מראות רבים וכמו שכתב בטימיאוס שהבאתי לעיל. היש כולל את הצורות המופשטות העליונות ואת הבבואות שלהן בבחינות התחתונות, ואת העצמים החומריים שצורתם היא כעין של מעלה.

וזה עומק תוכן עניין ה'יש' שהוא רק תפישה ותו לא. כי הוא רק צורות וצורה עניינה שהיא רק תפישה ותו לא. ולכן הוא נקרא עיניים כי כל מציאותו הוא רק שרואים אותו, כצורות, אבל אין בו ממשות מחוץ לשכל של מי שתופש אותו. אבל בארץ נדמה שה'יש' הוא ממשות וזהו עניינים ותארים שונים.

למשל מי שמסתכל על השמש מסתנוור ולא רואה שום דבר. אם הוא מצמצם את עיניו לסדק צר מאוד הוא יכול לראות את עיגול השמש. בלי צמצום העיניים אומרים שהשמש אינה בחומר, ואם הוא מצמצם את עיניו אז השמש היא בחומר. הרי אין בחומר שום ממשות אלא הוא רק אופן של תפישה מצומצם. וכל ה'יש' מתחילתו ושרשו הוא רק על דרך זו. ולכן ה'יש' מצד האמת נקרא עיניים, שכל הצמצום וה'יש' הוא האפשרות לראות ותו לא.

.

וכמו שכתב בספר נפש החיים ג' ז':

"ואלו הב' בחי' הנ"ל שמצדו יתברך ומצדנו הן הן עצמן ענין הצמצום והקו הנזכר בדברי האריז"ל. ואשר מבואר שם שמצד הצמצום לא יצדק בו שום שינוי וחילוק מקום מעלה ומטה פנים ואחור. רק השואה גמורה אמתית. וכל עניני השינוים וחילוק המקומות וכל השמות וכנויים כולם נאמרים רק מצד בחי' הקו וע' בריש ס' אוצרות חיים ומודעת שכל דברי האריז"ל בנסתרות משל הם ופנימיות ענין הצמצום וה"ו. הכוונה על אלו הב' בחי' הנ"ל שהן בעצם בחי' א' וענין א' לגמרי. כי באור מלת צמצום כאן אינו לשון סילוק והעתק ממקום למקום להתכנס ולהתחבר עצמו אל עצמו כביכול להמציא מקום פנוי ח"ו אלא כענין שאמרו בב"ר ס"פ מ"ה וצמצמה פניה ולא ראתה המלך. ובאיכה רבתי בריש א"ב דאני הגבר הלכה וצמצמה פניה אחר העמוד שפירושו שם לשון הסתר וכיסוי (עיין בערוך ערך צמצם). כן כאן מלת צמצום היינו הסתר וכסוי והכוונה שאחדותו ית"ש בבחי' עצמותו הממלא כל עלמין הוא מצומצם ומוסתר מהשגתנו וכענין אכן אתה אל מסתתר (ישעיה מ. ה) והשגתנו מה שאנחנו משיגים מציאת השתלשלות עולמות זה למעלה מזה בבחי' שונים מכנים אנחנו. בשם קו שהוא כעין קו המשתלשל: וז"ש האריז"ל שמצד הצמצום היינו מצד עצמות אחדותו יתב' שבהעולמות המלא את כל. אשר אף שמאתנו הוא מצומצם ומוסתר. אבל בבחי' עצמותו. לא יצדק ענין מעלה ומטה. רק מצד הקו היינו מצד השגתנו שאנחנו מצדנו משיגים סדר העולמות דרך השתלשלות כעין קו יצדק מצדנו מעלה ומטה. (ואף גם זאת שמצד הצמצום היינו אף שהוא ית"ש צמצם והסתיר מהשגתנו אור עצמות אחדותו הממלא כל עכ"ז לא יצדק בו מעלה ומטה אף מצד השגתנו אם היינו משיגים הסתר שוה בהשואה גמורה בכל המקומות כענין עיגול המקיף שלא יצדק בו מעלה ומטה וחילוק מקום אך מצד הקו היינו שמאחר שגזרה רצונו יתב' שגם אחר הצמצום וההסתר. אין ההסתר שוה להשגתנו בכל המקומות בשוה ואנחנו משיגים השגות שונים בחילוק בחי' פרטים דרך השתלשלות כעין קו אור המאיר השגתנו להשיג התגלות אורו יתב' בעולמות וכחות חלוקים. וכו'"

.

מקורו של נפש החיים הוא מהתחלת ספר עץ חיים מהאר"י. שם שער א' פרק א' כתב:

"ודע כי שמש ומגן ה' צבאות וכמו שהשמש אור עליון גדול ואין יכולת להביט בו כי אם בהתמעטות דרך חלון או ע"י מסך או ע"י ריחוק מקום או ע"י נקב קטן. והנה בעולם האצילות האור בא שלא ע"י מסך כלל אך כשבא אור א"ס [אין סוף] בכתר אין בו יכולת לסבלו רק ע"י ריחוק מקום." (ביאת אור אין סוף בכתר היא הצמצום.)

.

.

החכמה היא כלי לרצון, בגדר אור וכלי, וכמו שהתבאר לעיל, והרצון בחכמה כמו נפש בגוף. ובלא הרצון, שזה שיטת קדמות העולם, החכמה היא גוף מת. "בלכתם ילכו ובעמדם יעמודו" הוא עניין הרצוא, ובהינשאם מעל הארץ ינשאו האופנים זהו שוב. שמהחיות משתלשל שכל המציאות היא בבחינת רצוא ושוב, וכמו שהתבאר לעיל באורך.

"והאופנים ינשאו לעומתם."

אצל החיות החזרה אל המקור בבחינת שוב שהיא ביטול המציאות לגמרי, היא לא בניגוד לעניינן. להיפך, אצלן החידוש הוא המציאות, הרצוא, שגנוזה בהן באופן נעלם מאוד כיוון שהן האחדות הגמורה והן 'אין' ואין בהן בחינת 'יש'.

אבל האופנים הם ה'יש' ואצלם להתבטל ולמסור נפש לחזור לאחדות הוא "לעומת". הוא בניגוד לצד ה'יש' שהוא עיקר עניינם. לכן הם מתנשאים לעומת. בניגוד, ומתהפכים מ'יש' ל'אין'. ומה שהאופנים מתנשאים בניגוד לעניינם, שמתהפכים מ'יש' לא'אין' בעניין מסירות נפש, זהו משום שרוח החיה באופנים. שהם כלי לאור האחדות של הכתר, כגוף לנפש.

.

"אי זה צד שתהיה הכונה האלהית שיתנועעו החיות אליו"

הכוונה לשני הצדדים רצוא ושוב, מציאות וביטול מציאות.

.