חלק ג פרק יב
פרק יב
"הרבה פעמים יעלה בלב ההמון שהרעות בעולם יהיו יותר מן הטובות, עד שבהרבה מחידות רוב האומות ובשיריהם יכללו זה הענין, ויאמרו כי מן הפלא שימצא בזמן דבר טוב אמנם רעותיו רבות ומתמידות, ואין זה הטעות אצל ההמון לבד, רק עם מי שיחשוב שהוא חכם גם כן, ולאלראז"י ספר מפורסם קראהו ספר אלהות כלל בו משגעונותיו וסכלותיו הרבה, ומכללם ענין בדאו והוא שהרע במציאות יותר מן הטוב, שאתה כשתקיש בין מנוחות האדם ועונגו בעת מנוחתו, עם מה שיקרהו מן המכאובים והחבלים הקשים והמומים ובטול האברים והמהומות והדאגות והצרות, תמצא שבמציאותו ר"ל מציאות האדם נקמה ממנו ורעה גדולה לו, והתחיל לאמת זה הדעת במנותו אלו הרעות אחת לאחת, לחלוק על מה שיחשבו אנשי האמת מגמילות חסדי ה' למציאותו וטובתו המבוארת והיותו יתעלה הטוב הגמור בלא ספק וכל מה שיבא מאתו טוב גמור, וסבת זה הטעות כלה היות זה הסכל וחבריו מן ההמון לא יבחנו המציאות רק באיש מבני אדם לא זולת זה, וידמה כל סכל כי המציאות כולו היה בעבורו, וכאלו אין שם מציאות זולתו לבד, וכשיבואהו הענין בחלוף מה שירצה, יגזור מהמציאות כולו רע, ואלו בחן האדם המציאות וציירו וידע מיעוט חלקו ממנו, התבאר לו האמת, ונגלה כי זה השגעון הארוך אשר ישתגעו בו בני אדם ברוב רעות העולם, אינם אומרים שהוא בחק המלאכים, ולא בחק הגלגלים והכוכבים, ולא בחק היסודות ומה שהורכב מהן ממוצא או צמח, ולא בחק מיני בעלי חיים גם כן, ואמנם תלך מחשבתם כולם לקצת אישי מין האדם, ויתמהו מזה אשר אכל מן המאכלים הרעים עד שהצטרע איך חלה בו זאת הרעה הגדולה ואיך נמצא זה הרע, וכן יפלאו ממי שהרבה המשגל עד שיכהו עיניו ויקשה בעיניהם כשנוגע זה בעורון, ומה שדומה לזה, והבחינה האמתית היא, שכל בני האדם הנמצאים כל שכן זולתו משאר מיני בעלי חיים, הוא דבר שאין לו שיעור כלל בערך אל המציאות כולו הנמשך, כמו שביאר ואמר אדם להבל דמה, אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה, אף שוכני בתי חומר, הן גוים כמר מדלי וגו', וכל מה שבא בדברי ספרי הנביאים מזה הענין הנכבד, גדול התועלת בידיעת האדם ערכו, ושלא יטעה ויחשוב שהמציאות היה בעבורו לבד. אבל המציאות לפי דעתנו הוא מפני רצון הבורא, אשר מין האדם הקטן שבו בערך אל המציאות העליון, ר"ל הגלגלים והכוכבים, אמנם בערך למלאכים איך יהיה ערך ע"ד האמת בינו ובינם, ואמנם האדם הוא נכבד מכל מה שבעולמנו זה התחתון, ר"ל מכל מה שהורכב מן היסודות, ועם זה ג"כ מציאותו הוא טוב גדול לו וחסד מה' במה שיחדו בו והשלימו, ורוב הרעות הנופלות באישיו הם מעצמם, ר"ל מאישי בני אדם החסרים, ומחסרונותיו נצעק ונבקש עוד, ומהרעות נעשה אותם בעצמנו בבחירתנו נכאב וניחסהו לשם, חלילה לו ממנו, כמו שבאר בספרו ואמר שחת לו לא בניו מומם וגו', ובאר שלמה ואמר אולת אדם תסלף דרכו, וביאור זה שכל רע שימצא האדם ישוב אל אחד משלשה מינין:
המין הא' מן הרע הוא מה שיקרה לאדם מצד טבע ההויה וההפסד, ר"ל מאשר הוא בעל חמר, כי מפני זה יארע לקצת בני אדם מומים גדולים ובטול אברים בכלל היצירה, או מתחדשים משנויים שיארעו ביסודות מאויר הנפסד, או הברקים העצומים הנקרא בלעז לנבי"ש, או שקיעת מקומות. וכבר ביארנו שהחכמה האלהית חייבה שלא תהיה הויה כי אם בהפסד, ולולא זה ההפסד האישי לא תהיה הווה נמשכת ההויה המינית, הנה כבר התבאר גמילות החסד וחנינת הטוב הגמורים ושפע הטובה, ומי שירצה שיהיה בעל בשר ועצמות ולא יקבל מעשה ולא ישיגהו דבר ממשיגי החמר, אמנם ירצה לקבץ בין שני ההפכים והוא לא ישער בזה, וזה שהוא ירצה להיות מקבל מעשה לא מקבל מעשה, שאלו היה בלתי מקבל למעשה לא נתהוה, והיה הנמצא ממנו איש לא אישי מין, ואמת המאמר שאמר גאלינ"ו במאמר השלישי מן הספר הנקרא תועלות האברים, לא תיחל נפשך בשקר שיהיה אפשר להיות מדם הנדות ושכבת הזרע בעל חיים שלא ימות ולא יכאב או תדיר התנועה או בהיר כשמש, וזה המאמר מגאלינ"ו הוא הערה על חלק מגזרה כללית, והגזרה היא שכל מה שאפשר שיתהוה מאי זה חמר שיהיה, יתהוה על השלמות שאפשר לו להתהוות מן החמר ההוא המיני, וישיג אישי המין מן החסרון כפי חסרון חומר האיש ההוא, ותכלית מה שאפשר להתהוות מן הדם והזרע והשלם שיהיה מהם הוא מין האדם כפי מה שנודע מטבעו שהוא, חי, מדבר, מת, ואי אפשר לזה המין מבלתי רע שימצא לו, ואתה תמצא עם זה שהרעות אשר ימצאו בני האדם בזה המין מעטים מאד מאד ולא יהיו אלא לעתים רחוקים, שאתה תמצא מדינות שיש להם אלפים שנים לא נשקעו ולא נשרפו, וכן יולדו אלפים מבני אדם בתכלית הבריאות, ולא יולד בעל מום רק על דרך פלא ועל צד זרות, ואם יתגבר המתגבר ולא יאמר על צד זרות, הוא מעט מאד ואינו לא חלק ממאה ולא חלק מאלף מן הנולדים בתכלית השלמות:
המין הב' מן הרעות הוא מה שיארע לבני אדם מקצתם לקצתם, בהתגבר קצתם על קצתם, ואלו הרעות יותר מרעות המין הראשון, וסבותם רבות וידועות, והם ג"כ ממנו אלא שאין לעשות בהן תחבולה, ועם זה איזה מדינה שתמצא בעולם כולו לא ימצא בין אנשי המדינה ההיא זה המין מן הרע מתפשט מאד כלל, אבל מציאותו ג"כ מעט, כאיש שיתנכל את איש להרגו או לגנוב ממונו בלילה, ואמנם יכלול זה המין מן הרע אנשים רבים במלחמות הגדולות, וזה ג"כ אינו ברוב מה שבישוב:
המין הג' מן הרעות הוא מה שימצא כל אחד מבני אדם מפעולתו בעצמו, וזהו הרוב, ואלו הרעות יותר מרעות המין השני הרבה, ומרעות זה המין יצעקו בני אדם כולם, וזהו אשר לא ימצא מי שלא יחטא על עצמו בו אלא מעט, וזהו שראוי לגנות בעל המאורע על מה שיארע לו באמת, ויאמר לו כמה שאמר מידכם היתה זאת לכם, ועל זה נאמר משחית נפשו הוא יעשנה, ועל זה המין מן הרעות אמר שלמה אולת אדם תסלף דרכו וגו', וכבר ביאר גם כן בזה המין מן הרעות שהוא פעל האדם בעצמו, והוא אמרו לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, והחשבונות ההם הם אשר הביאו עליו אלו הרעות, ועל זה המין נאמר כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל, ואח"כ באר מיד שהאדם הוא אשר ימציא זה המין מן הרע, ואמר כי אדם לעמל יולד וגו', וזה המין הוא הנמשך אחר המדות המגונות כלם, ר"ל רוב התאוה במאכל ובמשתה ובמשגל, ולקיחתם ביתרון כמות, או בהפסד סדר, או בהפסד איכות המזונות, ויהיה סבה לכל החליים והמכות הגשמיות והנפשיות, אמנם חליי הגוף הם מבוארים, אבל חליי הנפש מרוע זה הסדר משני צדדים, האחד מהם השנוי המשיג לנפש בהכרח מפני שנוי הגוף, מאשר היא כח גשמי, כמו שכבר נאמר שמדות הנפש נמשכות אחר מזג הגוף, והצד הב' הוא היות הנפש מרגלת בדברים שאינם הכרחיים, וישוב לה טבע חזק להשתוקקה למה שאינו הכרחי לא בהשאר האיש ולא בהשאר המין, וזאת התשוקה הוא ענין אין תכלית לו, אמנם ההכרחיים כלם הם מתי מספר בעלי תכלית אבל המותר אין תכלית לו, והוא שאם תתאוה להיות כליך מכסף, והלא היותם מזהב יותר נאה, ואחרים עשאום מספיר, ואפשר שיעשו ג"כ מנופך, או מאודם, או מכל מה שאפשר למוצאו, ולא יסור סכל רע המחשבה מהיותו בצער ואנחה על אשר לא ישיג לעשות מה שיעשהו פלוני מן המותרות, וברוב יכניס עצמו בסכנות עצומות כרכיבת הים ועבודת המלכים, ותכלית כונתו בזה להשיג אל אלו המותרות שאינם הכרחיות, וכשיארעו לו המאורעות בדרכים ההם אשר ילך בהם יתרעם מגזירת השם ומשפטיו, ויתחיל לגנות הזמן ויתמה ממיעוט דינו איך לא עזרו להגיע אל ממון גדול, יקנה בו יין הרבה שישתכר בו תמיד, ופלגשים רבות מזויינות במיני תכשיט זהב ורקמה ואבנים טובות, עד שיעור רוחו למשגל ביותר מאשר ביכלתו, בעבור שיהנה באלו תכלית המציאות, אמנם הוא הנאת זה הפחות לבד. עד כה הגיע טעות ההמון, עד שהלאו השם בזה המציאות אשר המציא בזה הטבע המחייב לאלו הרעות הגדולות לפי דמיונם, להיות הטבע ההוא בלתי עוזר כל בעל מדה רעה להשיג אל רעתו, עד שיגיע לנפשו הרעה תכלית תאותה אשר אין תכלית לה כמו שביארנו. אמנם החשובים החכמים כבר ידעו חכמת זה המציאות והבינוהו, כמו שביאר דוד ע"ה ואמר כל ארחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו, אמר שהם אשר שמרו טבע המציאות ומצות התורה וידעו תכליתם, התבאר להם צד החסד והאמת בכל, ולזה שמו תכליתם מה שכוון בהם מאשר הם אדם והוא ההשגה, ומפני הכרחי הגוף יבקשו צרכיו ההכרחיים לחם לאכול ובגד ללבוש מבלתי מותר, וזה דבר קל ויגיעו אליו כל אדם במעט טורח כשיספיק להם ההכרחי, וכל מה שתראהו מקשי זה הענין וכבדותו עלינו, הוא מפני המותרות, בבקשת מה שאינו הכרחי יקשה אפילו מציאות ההכרחי, כי כל אשר יתאוה האדם יותר מותרות, יהיה הענין יותר כבד, ויכלו הכחות והקנינים במה שאינו הכרחי ולא ימצא ההכרחי. וצריך שתבחן ענינו במציאות, כי כל אשר הענין יותר צריך לב"ח הוא נמצא יותר ויותר בחנם, וכל מה שימעט צורך הכרחי, הוא נמצא יותר מעט והוא יקר מאד, כי הענין ההכרחי לאדם על דרך משל, הוא האויר, והמים והמזון, אמנם צורך האויר יותר חזק שאם יפקדהו קצת שעה ימות, אבל המים יעמוד בלעדיו יום או יומים, והאויר יותר נמצא ויותר בזול בלא ספק, וצורך המים יותר מצורך המזון, כי כשישתה ולא יאכל יעמדו קצת בני אדם ארבעה ימים או חמשה מבלתי מזון, ואתה תמצא המים בכל מדינה ומדינה יותר נמצא ויותר בזול מהמזון, וכן ימשך הענין במזונות מה שהוא צורך יותר נמצא יותר ויותר בזול במקום ההוא, ממה שאינו הכרחי, אמנם המוס"ק והענב"ר והאודם והברקת איני חושב שאחד משלמי הדעת יחשוב שיש לו צורך גדול לאדם אלא לרפואה, והנה יעמדו במקומם ובמקום הדומים להם הרבה מן העשבים ומן העפרים, זהו פרסום גמילות חסדי השם יתברך למציאותו ואפילו בחק זה החי החלוש, ואמנם פרסום ישרו והשוותו ביניהם מבואר מאד, כי אין בהויה ובהפסד הטבעי, איש מכל שאר מיני בעלי חיים שיתיחד בכח מיוחד בו או באבר נוסף על איש אחד ממינו, אבל הכחות כלם הטבעיות והנפשיות והחיוניות והאברים הנמצאים בזה האיש הם הנמצאים באחר בעצם, ואם יש באחד מהם חסרון הוא במקרה מענין מתחדש ממה שאינו בטבע, וזה מעט כמו שבארנו, אין יתרון כלל בין האישים ההולכים על מנהג הטבע, אלא מה שהוא מחוייב מצד התחלף הכנת החמרים, אשר הוא הכרחי לטבע חמר המין ההוא, לא כיון בו איש מבלתי איש, אמנם היה זה אצלו כיסי מר דרור רבים ובגדים מוזהבים, וזה חסר זה המותר מן הפרנסה אין עול בו ולא חמס, ולא מי שהגיע אל זה המותר שלט בדבר מוסף בעצמו, ואמנם הגיע לדמיון מכזב או לשחוק, ולא זה החסר מותר הפרנסה חסר דבר מחוייב, לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו, זהו על הרוב בכל זמן ובכל מקום, ולא תביט לזר כמו שביארנו, ולפי שתי הבחינות האלו יתבאר לך חסדי השם יתברך על ברואיו מהמציאו ההכרחי על הסדר והשוותו בין אישי המין בבריאתם, ולפי זאת הבחינה האמתית אמר אדון הנביאים, כי כל דרכיו משפט, ואמר דוד כל ארחות ה' חסד ואמת וגו', כמו שביארנו, ובבאור אמר דוד טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, כי המצאתנו הוא הטוב הגדול הגמור כמו שביארנו, ובריאת הכח המנהיג לבעלי חיים היא הרחמים עליו כמו שבארנו."
.
.
מפרק ח' עד פרק י"א לא עסקנו במבט של האדם על העולם האם הוא רע או טוב. הנושא היה העולם כמו שהוא מבחינת האמת, איזה ציור הוא, ומה המקום האמיתי של ההעדר בציור הזה. ההעדר נקרא "רע" רק כי ה'יש' נקרא טוב וההעדר 'רע'.
כוונתי לעניין חטא אדם הראשון. לפני החטא האדם הסתכל על העולם כמות שהוא, במושגים של אמת ושקר (כמו שביאר במו"נ א' ב'). האדם תפש את עצמו כאיבר של בעל החיים האחד שהוא כל המציאות כולה, כמו שכתב לעיל א' ע"ב. וראה את המציאות כמו שהיא לאמיתה, אחדות אחת שלמה, שהאדם הוא איבר ממנה כמו כל שאר הדברים האחרים.
הרמב"ם עסק בפרקים ח'-י"א במבט הזה, איך ממנו להבין את מקומו של ההעדר במציאות. אחרי החטא, ה"טוב" וה"רע" קיבלו משמעות אחרת. האדם ניתק את עצמו מלהיות איבר של האחדות הכללית, ונעשה עצמאי ונפרד. ואז אצלו ה"טוב" קיבל הגדרה מה טוב לי, אם אני המרכז, אני המציאות, באופן נפרד, ממילא הטוב נמדד לפי המציאות הפרטית שלי. מה עושה אותי יותר נמצא כנפרד. לתאווה יבקש נפרד. הטוב הפך לתאווה. טוב לי לזלול מטעמים.
.
.
בפרק שלנו המהלך קשה להבין.
הוא מביא את השאלה שהעולם רע כי האדם בחייו בעולם סובל יותר מאשר נהנה.
והוא משיב על זה שתחי תשובות:
תשובה אחת שזה בגלל שהאדם מודד הכל לפי עצמו כאילו הוא המרכז והכל צריך להיות לפי רצון האדם, ולא מסתכל שהוא רק פרט קטן מכללות העולם.
ותשובה שנייה, שאת רוב הרע האדם עושה בעצמו בבחירתו החופשית. ויש רק מעט רע שנובע מהיות האדם חומרי, ואת זה צריך לקבל כי זה רק מעט רע וזה כרוך בהכרח במה שהאדם עשוי עצמות ובשר. והרי האדם לא רוצה לאבד את עצמותיו ובשרו, ולכן ראוי לו לקבל בהשלמה את הייסורים המועטים שמתלווים לזה.
.
הרמב"ם לא מפריד את שתי התשובות, לא מסדר אותן ולא מסביר למה צריך את שתיהן.
נראה כאילו יש בדברי הרמב"ם דמגוגיה:
"וסבת זה הטעות כלה היות זה הסכל וחבריו מן ההמון לא יבחנו המציאות רק באיש מבני אדם לא זולת זה, וידמה כל סכל כי המציאות כולו היה בעבורו, וכאלו אין שם מציאות זולתו לבד, וכשיבואהו הענין בחלוף מה שירצה, יגזור מהמציאות כולו רע, ואלו בחן האדם המציאות וציירו וידע מיעוט חלקו ממנו, התבאר לו האמת,
[…]
ואמנם תלך מחשבתם כולם לקצת אישי מין האדם, ויתמהו מזה אשר אכל מן המאכלים הרעים עד שהצטרע איך חלה בו זאת הרעה הגדולה ואיך נמצא זה הרע, וכן יפלאו ממי שהרבה המשגל עד שיכהו עיניו ויקשה בעיניהם כשנוגע זה בעורון, ומה שדומה לזה, והבחינה האמתית היא, שכל בני האדם הנמצאים כל שכן זולתו משאר מיני בעלי חיים, הוא דבר שאין לו שיעור כלל בערך אל המציאות כולו הנמשך, כמו שביאר ואמר אדם להבל דמה"
מי שטען שהעולם רע, לא טען רק על דברים שהאדם עושה לעצמו כמו אכילת דברים רעים. אלא טען גם על דברים כמו שטפון שהאדם לא אשם בהם כלל. והרמב"ם דוחה דבריו בטענה שמי שאכל דברים רעים אחר כך מאשים את העולם שהוא רע, וזו דחיה מאוד קלה של הטענה. הרמב"ם היה צריך להתווכח גם עם מקרים שבהם האדם לא הביא על עצמו את הרעה שקרתה לו.
מול המקרים האלה הרמב"ם משיב שהאדם חושב שהוא המרכז והכל צריך לקרות לפי רצונו, בעוד שבאמת הוא רק חלק קטן מכלל המציאות.
זו לא תשובה משכנעת. האדם יטען אני אכן לא מרכז העולם ולא הכל צריך לקרות לפי רצוני, אז יש דברים עצומים בעולם, כמו השכלים הנבדלים, ואולי העולם מסתובב יותר לפיהם מאשר לפי הרצונות שלי, אבל בתוך בריה קטנה ולא מרכזית, החיים שלי רעים, ועל זה זכותי להתלונן. אני רק פרעוש קטן בעולם, אז אני בא בטענה שהעולם לא מתחשב בפרעושים והם סובלים. אפשר להשיב שהטענה שלי לא ראויה לתשובה כי אני פחות מדי חשוב מכדי שטובתי האישית תילקח בחשבון, ולא אכפת שאני סובל כי אני שולי וקטן. נשמע כאילו הרמב"ם משיב את התשובה הזו, וכיוון שזה לא נשמע טוב, הוא מוסיף שאדם שאכל מאכלים רעים בא בטענות, ולא מתייחס לטענות על אדם שנפגע משטפון.
.
.
ד.ה. לורנס כתב:
"I never saw a wild thing
sorry for itself.
A small bird will drop frozen dead from a bough
without ever having felt sorry for itself."
בתרגום חופשי:
מעולם לא ראיתי חיית שדה מרחמת על עצמה. ציפור קטנה תיפול קפואה למוות מענף, בלי שהרגישה רחמים על עצמה ולו פעם.
.
לעיל דיברנו על השגות גבוהות של מעשה מרכבה שמבארות את היחס להעדר, לייסורים ולמוות.
כאן מדובר על השגות של ציפור פשוטה.
בקידושין פב ב נאמר:
""תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני. מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער! אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר: "עונותיכם הטו""
.
החיות והבהמות לא חטאו, לא ניתקו את עצמם מלהיות איבר בחי הכללי שהוא כל המציאות. כמו שאיבר מקבל את פרנסתו מהגוף הכללי, כך הם מתפרנסים מהטבע. ומזה מגיע שהציפור לא ריחמה על עצמה גם לא לרגע, במשך אותו לילה שבו קפאה למוות.
זה היסוד של קבלת יסורים באהבה. היא לא הצטערה על עצמה כי מבחינתה היא חלק מהטבע, ובטבע כעת קר וציפורים קופאות. היא בכלל לא מסתכלת על עצמה כמשהו נפרד לעצמו.
.
נאמר בברכות ס' ב':
"פַּעַם אַחַת הָיָה רַ' עֲקִיבָא מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ. הִגִּיעַ לְמָקוֹם אֶחָד, בִּקֵּשׁ אַכְסַנְיָא וְלֹא נָתְנוּ לוֹ.
אָמַר: "כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל לְטוֹבָה".
הָלַךְ וְלָן בַּשָּׂדֶה, וְהָיוּ עִמּוֹ חֲמוֹר וְתַרְנְגֹל וְנֵר.
בָּא אַרְיֵה וְאָכַל אֶת הַחֲמוֹר; בָּא חָתוּל וְאָכַל אֶת הַתַּרְנְגֹל; בָּא רוּחַ וְכִבָּה אֶת הנֵר,
אָמַר: "כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל לְטוֹבָה".
בּוֹ בַּלַּיְלָה בָּאוּ גְּיָסוֹת וְשָׁבוּ אֶת בְּנֵי הָעִיר.
אָמַר רַ' עֲקִיבָא: וְלֹא אָמַרְתִּי לָכֶם: "כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל לְטוֹבָה"?!"
.
הסיפור הזה מאוד קשה. רוב הדברים הרעים שקורים לא מביאים בכנפיהם טובה לאחר זמן. לכן אין זה מהחכמה לחשוב שכל דבר רע שקורה הוא לטובה כי לבסוף תצמח ממנו טובה.
גם אם הטובה באה רק לבסוף ולפני כן יש ייסורים ומוות ורע, אז לא הכל לטובה. נניח שיש שרשרת של מאורעות שקורות, אדם קיבל מחלה מייסרת ואחר כך מת בנו ואחר כך איבד את כל רכושו ואחר כך שבו אותו אוייבים ועינו אותו קשות ולבסוף התברר אחרי כל זה שיצא לו מזה משהו טוב. אז מתוך שרשרת של עשרה מאורעות האחד האחרון טוב והתשעה שלפניו רעים. אם כן הקב"ה עושה תשע דברים רעים ואחד טוב, הוא לא עושה הכל לטובה.
גם מה הטובה שבסיפור, שהגיסות לא שבו אותו. לא נוסף לו שום דבר טוב שלא היה לו מקודם. קרו לו רק רעות, הוא לא ישן באכסניה ואיבד את חמורו ותרנגולו. היה אפשר שיקרו לו עוד רעות יותר קשות, שישבו אותו גייסות, וזה לא קרה. אז אפשר לומר שהקב"ה עושה רעות אבל לפעמים הוא עושה רק רעות קטנות ולא ממשיך לעשות רעות יותר גדולות.
.
הסיפור כפשוטו מחוסר הבנה לגמרי. אלא הכוונה היא כמו אותה ציפור שקפאה למוות ולא הצטערה על עצמה גם לא לרגע. כי מבחינתה מה שטוב זה הטבע, היא חלק מהטבע, וכשהטבע הוא שיהיה חורף וציפורים קופאות זה מה שטוב. הסיפור של רבי עקיבא רק אומר שאיננו משיגים את הטבע ומה קורה בו, מה מוביל למה, איננו יכולים לדעת מה יוולד ממה, לכן אנו מקבלים את הטבע כולו בלי ביקורת ושיפוט, כמו שהוא, וכמו שהוא הוא טוב בהגדרה, הוא טוב כי הוא הטבע.
רבי ירוחם היה אומר שכבשים לא מסתכלות מאחרי כתפו של הרועה לראות לאן הוא הולך. הן מסתכלות על הקרקע שתחת ראשן והולכות אחרי מי שלפניהן בידיעה שהוא הולך אחרי הרועה, ייתכן שיש תהום והן הולכות ישר ונופלות לתהום. אין אצלן בכל למחשבות כאלה. הן חלק מהעדר והולכות אחר הרועה. זה חיבור מלא, מושלם, בלי סדק. זה החיבור שחז"ל אמרו שאין שועל חנווני, וזה החיבור שרבי עקיבא מדבר עליו. כמו שהכבשים לא שואלות אלא הולכות ישר, כך אנחנו צריכים לנהוג, ואם השכל העצמאי של חטא עת הדעת ישאל למה לא לבדוק בעצמנו האם מה שאנו עושים טוב לנו, משיבים לו הלא תראה שאם היית אתה השופט היית מתעקש לישון באכסניא או להדליק אור והיית נופל בשבי. אין לך שום יכולת לדתע מה טוב ומה ייוולד ממה שקורה. לכן תתמסר לטבע שהוא מעשיו של הבורא והטבע כולו טוב בהגדרה. גם אם אתה ציפור שקופאת על העץ ונופלת ולא הרווחת מזה שום דבר, עדיין כל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה. זו עבודה שלא על מנת לקבל פרס, השאלה האם כל מה שהקב"ה עושה הוא טוב לא נמדדת לפי מה שאנו מרוויחים או מפסידים כפרטים.
אני מדבר הרבה נגד ההליכה כעדר בלי מחשבה עצמאית. אבל זה מכוון נגד החברה, החינוך, הממסד הדתי וכיו"ב. כל אלה אינם הטבע, אדם לא אמור להיות חלק מחובר לדברים האלה. תמימות מול אלה היא פתיות וטפשות ואיבוד צורת אדם. כי אלה הם לא הטבע הקדוש שהוא מעשה האלוהים. אבל כלפי המציאות האמיתית, הטבע, וודאי שאדם צריך להיות כצאן אחר הרועה, בתמימות גמורה, יש הרבה מאוד פסוקים ומאמרי חז"ל על זה.
.
מול זה הרמב"ם טוען. נגד כל הגישה של להתלונן על העולם, לחלק לו ציונים לפי מה שמתאים לרצונות הפרטיים העצמאיים שלי. אני חשוב מאוד בעולם, אבל כאיבר. כאיבר גם הפרעוש חשוב מאוד. אם אני מוציא את עצמי מהכלל ומהטבע ומהחיבור עם החיים הכלליים, אז וודאי שאמצא הרבה פגמים. ישנתי על העץ בחורף והיה מאוד קר וקפאתי, איך לא אתלונן על רוע העולם. על זה הרמב"ם טוען שהמתלוננים חושבים שהעולם כולו בעבורם. אם יש להם תלונות על הטבע כיוון שהם נפרדים ממנו, הם יתלוננו גם על כך שמי שאוכל מאכלים רעים נהיה חולה. למה הטבע כך, זה טבע רע, למה אין בעולם טבע טוב שאפשר לזלול מעדנים בלי גבול ולהיות בבריאות מושלמת. האנשים שנפרדים מהטבע מתלוננים עליו, וגם עושים מעשים מזיקים לעצמם ולאחרים כי אינם מקשיבים לטבע. כל מעשה שלא נעשה מתוך חיבור לטבע, מתוך שהטבע מנהיג אותו כמו שנפש מניעה את היד, הוא תמיד יהיה מעשה מזיק, לעצמו ולאחרים. כי כל מה שהקב"ה עושה לטובה הוא עושה, זה הטבע, והדרך לטוב היא רק בהתמסרות לטבע, וגם אם זה ליפול קפוא מהעץ בלילה.
הנושא הוא כאן חטא אדם הראשון, שמהותו היא הניתוק מהמציאות כמו שביאר לעיל א' ב'. תפישת אמת ושקר היא החיבור למציאות, ותפישת טוב ורע היא הניתוק ממנה. לתאווה יבקש נפרד. העץ תאווה לעיניים, והנחש הוא בקשת התאוות, וזו הפרידה מהמציאות. הריאות והכליות והיד והרגל וכל האיברים מקבלים את מזונם הראוי, הדם מביא להם את חומרי המזון שנצרכים לקיום החיים. הם לא מבקשים לזלול מטעמים. גם בעלי החיים, ציפור נוח לה לאכול כל יום אותם גרגרים, מצידה, אם בני אדם לא ישחיתו אותה, לא חסר לה לאכול שוקולד.
בעלי החיים לא עובדים למחייתם, כי הם לא קלקלו מעשיהם כמו האדם, לכן פרנסתם מהטבע שהם אחד איתו והוא כמו גוף חי מפרנס את איבריו. לפעמים כשיש בצורת או כיו"ב בעלי החיים מתים מרעב בהמוניהם, והאדם שיודע לעשות מלאכה ולאחסן מזון לא ניזוק. הרבה מאוד בעלי חיים מתים וסובלים ממחסור, מקור או חום, גשם ושלג, טורפים, וכל כיו"ב, נופלים קפואים מענף. והאדם חי בבתי אבן מחוממים וממוזגים, ונוסע במכוניות ממוזגות, ומקבל טיפול רפואי משובח, ובחנות יש לו שפע מוצרי מזון משובחים שהוא משיג בהושטת יד. יצא חוטא נשכר. השועל מפסיד הרבה מכך שהוא לא חנווני. כמה רחוק מהאמת מה שנאמר בברייתא בקידושין שהם מתפרנסים שלא בצער.
יש אנשים חסרי בית, הם לא עובדים למחייתם, ישנים על קרטונים מתחת לגשר, אוכלים מפחי האשפה. לכאורה הם מקיימים את מה שכתוב במשנה בקידושין, הטבע מפרנס אותם. כל אחד יכול בקלות להיות כזה. האם זו כוונת המשנה? גורלן של החיות לא יותר טוב מזה.
.
אלא וודאי הכוונה באמירה שהם מתפרנסים שלא בצער, היא שהם לא עומדים מול הטבע כאוייבים ונלחמים נגדו. האדם נלחם בטבע בכל עוז ובהרבה דברים מנצח ומרוויח לעצמו דברים שלא כלולים בטבע, ושנדמה לו שהם טובים לו (אני כותב "נדמה לו" כי נקודת הראות הפרטית העצמאית המנותקת מהטבע אין לה יכולת לדעת מה טוב באמת, כמו הסיפור על רבי עקיבא והסיפור על רבי נחום איש גמזו וכיו"ב). בעלי החיים לא נלחמים כלל. לכאורה בגלל זה הם מפסידים הרבה מאוד, אבל על זה נאמר כל דעביד רחמנא לטב עביד, כל מה שעושה הבורא הוא לטובה, הם מתמסרים לזה בלי להבין, מתאחדים עם הטבע שהוא מעשה הבורא, ומה שכתוב שהם מתפרנסים שלא בצער הכוונה שאין להם את צער הניתוק מהטבע והמלחמה נגדו. אדם נוסע בפקקי תנועה ויושב במשרד שמונה שעות וחוזר לביתו מדולדל מחיים. בעבור זה יש לו כסף לקנות שלושה מיני שוקולד משובח ולנסוע לאירופה הקלאסית ולרכוש מכונית חדשה משוכללת. השועל חי איך שהוא חי, אין לו שאלות, לא חסר לו שוקולד ולא מכונית, אין לו מה שידחוף אותו לשבת במשרד, אפשר שהוא קופא למוות אבל אין לו צער. כשהרמב"ם אומר שהמתלוננים חושבים שהם מרכז העולם הכוונה שהם לא כמו השועל, ומזה שורש תלונותיהם, ומה שהוא מביא רעות שהם הביאו על עצמם באכילת מאכלים רעים, זה רק להדגיש ולחדד, אבל באמת אין הבדל בין תלונותיהם על מה שאחרי אכילת מאכלים רעים באה מחלה, לבין תלונותיהם שהעולם רע כי יש בו שטפונות.
אני שוב מזכיר ומזהיר, כל הנכתב כאן אינו למעשה. אם חנווני יסגור את החנות וירצה לחיות כמו שועל, במקרה הטוב הוא יהיה תמהוני חסר דעת. שלא מן היישוב. אנו חיים במציאות שגדלנו בתוכה והיא שולטת בעולם ואין לנו שום יכולת לשנות אותה. כל נסיון לשנות, אפילו קטן מאוד, בלי שום ספק כלל ייגמר רע מאוד. העסק הוא רק ללמוד, להבין את המציאות האידיאלית, אבל לא לקפוץ לנסות לחיות לפיה למעשה. אם למישהו קשה אם כן מה הטעם ללמוד אם לא מתכוונים לקיים מה שלמדנו, התשובה אליו היא אל תלמד. וכמו שכתב המו"נ לעיל א' ל"ד לגבי הבור העמוק.
.
.
הרמב"ם מביא כאן מדברי אלראזי. הרמב"ם אינו ספר שסוקר דעות של אנשים רק לשם הסקירה. בזמננו מאוד מקובל שמי שכותב ספר שמיועד לומר בו את דעתו שלו, גם מכניס סקירות של דברים שאנשים אחרים אמרו באותו נושא. או לפחות כשהוא כותב דעה שכבר נאמרה הוא מציין שכבר אמרו את זה ואומר מי אמר. הרמב"ם לא עושה כך, וגם לא אריסטו.
מה שנאמר בגמרא שצריך להביא דבר בשם אומרו, זה רק בתורה שבעל פה שצריך לשמר את מסירת התורה בעל פה מדור לדור כדיוקה גם לגבי שמות החכמים. כי אם נמסור לדורות הבאים רק את תוכן האמירה בלי שם החכם שאמר, הידיעה מי אמר תישכח לעולמים, ואחר כך ימצאו אמירה אחרת שסותרת ויעשו קושיא, ולא ידעו שאלה שתי דעות של שני חכמים שונים, וכיו"ב תקלות.
אבל בפילוסופיה אין שום טעם לטרוח להביא את האמירה בשם אומרה. אם זה אמת זה אמת ולא חשוב מי אמר את זה. הרי לא מדובר במי שאין בו חכמה ומעתיק דברי חכמים אחרים בלי להזכיר שמם רק כדי לפאר את עצמו כחכם. לכן אם הרמב"ם או אריסטו מביאים דעת אחרים מוכרחים להבין למה הוצרכו לזה. חוקרי אקדמיה מודרניים מתעניינים בהיסטוריה של הפילוסופיה וחשוב להם לדעת מי אמר מה ומתי, אבל הרמב"ם ואריסטו לא היו חוקרים ולהם זה לא היה חשוב.
.
.
בהערת תרגום שוורץ כתב על אלראזי:
"אבו בכר מחמד אבן זכריא אלראזי (Rhases בפי האירופים בימי-הביניים), פרסי שחי בשנים 854-925 לספה"נ בערך וכתב את יצירותיו בערבית. הוא היה מגדולי הרופאים בעולם המוסלמי ופילוסוף חשוב. בספרי הרפואה שלו כלל את הישׂגי הרפואה היוונית, הערבית וההודית עם פרי נסיונו האישי. חיבר את התיאור המדעי הראשון של מחלת האבעבועות. בפילוסופיה חרג אלראזי מן הזרמים האריסטוטליים-ניאופלטוניים שהיו מקובלים על רוב הפילוסופים בעולם המוסלמי בשני מובנים: א. בבנותו שיטה פילוסופית בלתי-אריסטוטלית שאבני הבניין שלה לקוחות, בין השאר, מן האטומיזם היווני, תורת הזמן של אפלטון ותורת בריאה גנוסטית; ב. בהתנגדותו הנחרצת לכל דת. בשל זאת תקפו אותו עמיתיו ובזו לו. גם הרמב"ם כתב באיגרתו אל שמואל אבן תיבון: "וספר 'חוכמה אלוהית' שחיבר אלראזי הוא לו, אבל אין בו תועלת, לפי שאלראזי היה רופא בלבד" (רמב"ם, איגרות, מהד' שילת, ב', עמ' תקנב). […]"
.
.
לעיל ב' י"ג הביא שלוש דעות על קדמות העולם ואחר כך כתב:
"זה באור אלו הדעות ואמיתתם. והם דעות מי שהתבאר אצלו במופת מציאות האלוה לזה העולם. אבל מי שלא ידע מציאות האלוה ית' וית' אבל חשב שהדברים הוים ונפסדים בהתקבץ ובהתפרד כפי המקרה ושאין שם מנהיג ולא מסדר מציאות – והוא אפיקורוס וסיעתו והדומים לו כמו שיספר אלכסנדר – אין תועלת לנו בזכרון הכתות ההם. כי כבר התבאר במופת מציאות האלוה וזכרנו דעות אנשים בנו ענינם על יסוד כבר התבאר סותרו במופת אין תועלת לנו בו."
אם אין תועלת להזכיר את אפיקורוס למה הזכיר אותו?
.
ולעיל ב' ל"ב חזר על זה:
"אני רוצה בזה כי כמו שאלו שהתבאר אצלם מציאות האלוה יש להם שלש דעות בקדמות העולם וחידושו כחו שבארנו כן הדעות עוד בנבואה שלש. ולא אפנה לדעת אפיקורוס שהוא לא יאמין מציאות אלוה כל שכן שלא יאמין נבואה ואמנם אכון לזכרון דעות מאמין האלוה בנבואה"
אם בכל פעם הוא מזכיר את אפיקורוס הרי בהכרח יש לזה טעם. זה שייך לפרקנו כי אלראזי הוא בשיטת אפיקורוס. הרמב"ם מביא כאן את אלראזי במקום את אפיקורוס כי אלרזי דיבר בפירוש על הנושא של פרקנו, ולכן הוא משמש כנציג שיטת אפיקורוס כאן.
שיטת אפיקורוס היא שיטתנו. מסופר על החפץ חיים שאמר לרבי אלחנן וסרמן לא להתווכח עם חילוני, כי החילוני מאה אחוז חילוני, ואנחנו רק עשרה אחוז דתיים, ולכן הרוב יהיה לצד החילוניות. ברוב הרבדים של ההשגה שלנו אנו אפיקורסים גמורים. מעניינות אותנו התאוות שלנו, הנוחות שלנו, הממון והכבוד, ואנו רוצים נוחות וכסף ובטחון וכבוד ולא לחיות בטבע כמו שועל.
הרמב"ם אומר שיש שלוש שיטות בקדמות העולם, והוא לא יכול לשתוק מכך שיש שיטה רביעית כיוון שהיא שיטתנו כולנו. אנחנו לומדים את שלושת הדעות אבל מאמינים בדעה הרביעית. ועל זה הוא אומר שבזה לא נעסוק כעת, כי כאן אנו עוסקים בפילוסופיה ובדעות שיש להן משקל פילוסופי ולא בדעות הבל ואע"פ שכולנו סוברים אותן.
.
.
בפרקנו הנושא הוא מה שאנחנו סוברים. אחרי מעשה מרכבה הוא עוסק באיך זה משפיע על חייו של האדם, כאדם שחי בעולם. מבחינה קיומית. למדנו שזה משפיע מאוד על תפישת העולם בנושאים שונים ורבדים שונים. כאן הגענו לחקירה איך זה משפיע על תפישת העולם אצל הרובד הפשוט האנושי הסובייקטיבי. איך אדם פשוט רגיל באמת מרגיש בינו לבין עצמו, האם הוא חי בעולם רע או לא. העובדה היא שאנחנו חיים בתחושה שהעולם רע. קשה להתפרנס, העבודה קשה ואף פעם אין מספיק. צריך לשלם עבור המגורים, ואם לא אז לא יהיה בית ולגור בחוץ זה רע מאוד. קפוא בחורף ולוהט בקיץ. יש חובות כל הזמן. מחלות, תאונות. המון לחץ. ריצה מעייפת בלתי פוסקת. במקום העבודה לא משלמים מספיק ולא נותנים קידום לפי המגיע ולא מתייחסים בכבוד הראוי. היחסים במשפחה יגעים, תובעניים. ההנאות מאוד יקרות ומאוד חמקמקות. כל הזמן בעיות, הרכב התקלקל, הגג דולף, יש סתימה בביוב, ביקורת מס הכנסה, כאבי גב, לילד יש דלקת אוזניים ואי אפשר לישון והוא מסכן, הצ'ק חזר, החלב החמיץ. כל כך מעט נחת ורוך ושמחה ושלווה. זקנה ומוות. כל כך מהר מגיעה הזקנה, ולפני המוות להיות קשיש סיעודי או חולה סרטן. פשע, צבא, פוליטיקה, סכסוכי שכנים, ריבים במשפחה, וכו' וכו'. חכמת סופרים תסרח, בית הועד יהיה לזנות, בת קמה באמה, אויבי איש אנשי ביתו. כמה חצופים הילדים. פשוט שהחיים זה לא טובה גדולה, רק טיפש לא רואה את זה.
הרמב"ם מדבר על זה, זה לא ויכוח עם אלראזי. את מי מעניין אלראזי.
(וכן נראה מכך שלקמן ג' י"ז הביא את דעת אפיקורוס כדעה הראשונה. הרי שבפרקים שאחרי המרכבה עוסק בתפישה של הנפש הבהמית שיש בכל אחד מאיתנו, ולא רק בעיון שכלי מופשט.)
.
.
מה מעשה מרכבה יש לו לומר על זה. במישור הפשוט הוא אומר תרים לרגע את הראש מהד' אמות המצומצמות של הבעיות הקטנות שממלאות את חייך, ותסתכל הלאה מזה. והאדם שואל מה יש שם הלאה יותר טוב מכאן, מה רלוונטי לחיים שלי אותו "הלאה", איך זה ישלם לי את חשבון החשמל. והתשובה היא האחדות. זה הכל עולם אחד. בגלל שהוא אחד הוא גדול. הוא כבר לא אוסף מגובב של עיגולים קטנטנים מלאים בבעיות קטנטנות. מעשה מרכבה מציב את האחדות כאפשרות שעומדת לבחירה. בלי מעשה מרכבה לא היתה בחירה, הצרות הן עובדה, הן לא משהו שניתן לבחירה.
.
ראיתי פעם תוכנית, צילמו שם צעירים שהציעו להם ביום חופשה לטפס על הר שנשקף ממנו נוף יפה רחב מאוד ולראות משם את הזריחה. והם רצו במקום זה לבלות בעריכת קניות בקניון. דחקו בהם לטפס על ההר והבטיחו להם שאחרי שיחוו את החוייה הם ישמחו שעשו זאת. אחרי שירדו מההר שאלו אחד מהצעירים האם לאחר מעשה הוא שמח שטיפס על ההר. הוא השיב שאם לומר את האמת אז לא. הוא אמר משהו כמו: קמתי מוקדם, טיפסתי, ראיתי את הזריחה, עכשיו מה זה עוזר לי?
ולכאורה הוא צודק מאוד. מה זה עוזר?
אנשים אומרים על הטיפוס על ההר זה יפה, מרומם, נעלה, ממלא את הנפש, וכו' וכו'. אבל הם לא יודעים להסביר למה. ההר זה סתם גיבוב עפר, והשמש זה סתם כדור אש, ולמה כדאי להשקיע מאמץ לראות זה. את השמש אני רואה כל יום בקיץ והיא מפריעה, מחממת ומסנוורת. עפר גם אני רואה הרבה.
מה שלא יודעים להסביר למה הם מתאמצים לטפס על ההר זה כשלעצמו לא חסרון. אני לא צריך להסביר למה תפוח טעים כדי להנות ממנו. החסרון הוא שבגלל שלא מבינים מה זה עוזר, זה נשאר רק טיפוס על הר פעם בכמה זמן, וחוזרים הביתה, והחיים היומיומיים, האמיתיים, לא משתנים. כאילו זו היתה שאיפת אוויר ואחריה חוזרים לצלול במחנק. כיוון שלא מבינים אין איך לעבוד עם זה, לפתח את זה.
.
.
"ונגלה כי זה השגעון הארוך אשר ישתגעו בו בני אדם ברוב רעות העולם, אינם אומרים שהוא בחק המלאכים, ולא בחק הגלגלים והכוכבים, ולא בחק היסודות ומה שהורכב מהן ממוצא או צמח, ולא בחק מיני בעלי חיים גם כן, "
מדובר כאן בשגעון של בני אדם פשוטים, לא בויכוח מול עמדה פילוסופית. אותם בני אדם לא נמצא בתודעתם שיש מלאכים גלגלים וכוכבים, יסודות, דוממים צמחים ובעלי חיים. לא מעניין אותם לטפס על הר גבוה. אין אצלם שום תפישה בכך שהעולם כולו יש בו אחדות, הם שקועים רק במעגל המצומצם שלהם, של בני אדם פרטיים, אפילו לא הבעיות הכלליות של האנושות. סגנון הלשון של פרק זה הוא פחות קצר ויותר רטורי (למשל משפט כזה (בתרגום שוורץ): "מי שרוצה להיות בעל בשׂר ועצמות ושלא יהיה מושפע ולא יחול בו מה שחל בחומר, רוצה לצרף שני הפכים מבלי שהוא מרגיש בכך. כי הוא רוצה להיות מושפע ולא מושפע, מפני שאילו לא היה מקבל השפעה, לא היה מתהווה. […] אכן יש להגיד מה שאמר גאלינוס בחלק השלישי של "התועליות". הוא אמר: "אל תשלה עצמך בדברי-שווא שאפשר שייווצר מדם הווסת ומן הזרע של הזכר בעל-חיים שלא ימות או שלא יסבול כאב או שתנועתו תמידית או זוהר כשמש"").
.
.
.
.
"כל ארחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו, אמר שהם אשר שמרו טבע המציאות ומצות התורה וידעו תכליתם, התבאר להם צד החסד והאמת בכל, ולזה שמו תכליתם מה שכוון בהם מאשר הם אדם והוא ההשגה,"
"נוצרי בריתו" מפרש הרמב"ם שומרי טבע המציאות. רבי ירוחם כתב על זה מחזור ארוך של שיחות, והוא מעיקרי תורתו. על האדם להקשיב למציאות ולהתייחס אליה וככל האפשר להתחבר איתה וללכת לפיה. למשל חנוך לנער על פי דרכו. המציאות היא שהילד שלי לא מחודד כמו הילד של השכנים. אני יכול לנסות לחדד אותו בכח, או להקשיב למציאות, הוא כזה, כך טבעו ואופיו וכשרונותיו, ואם זו המציאות יש לטפח אתו לפי מה שהוא. המציאות היא שהחודש יש רק סכום כזה וכזה, אז החודש לא נקנה את מה שאנו חושקים בו. המציאות שאני זקן וחולה ואף אחד לא מתייחס אלי, אעשה עם זה את המיטב ולא אהיה מריר על אבדן מה שהיה לי פעם. המציאות היא שאשתי היא עם אופי ואישיות כאלה. יש דברים שלא אקבל, ויש דברים שהייתי מקבל אם לא הייתי מתלונן, ואוהב אותה כמות שהיא. המציאות היא שסגרו את שמורת הטבע שנסענו שעות ארוכות אליה, אפשר להתמרמר ואפשר לטייל ליד, להנות ממה שיש. המציאות ללא הרף מעמידה לפני האדם אינסוף מצוות שהוא יכול לקיים אותן או לעבור עליהן. וכמובן הקיום הוא לא רק לעשות אלא גם להבין, ומזה הקיום מתעלה למדרגה של קיום מתוך אחדות עם המציאות. המציאות זה הבורא ולכן המצוות שנובעות מהמציאות אינן שונות ממצוות התורה. וביותר שהתורה אינה אלא שרטוט אדריכל של המציאות (כמ"ש בבראשית רבה א' א') ומצוות התורה ומצוות הטבע הן אותן מצוות עצמן.
.
.
.
.
מעתיק לכאן ממכתב:
לשון השואל:
מהיכן ידע דוד, או כותב התהילים לומר בצורה כל כך ברורה כי טוב ה׳ לכל וכי הוא משגיח בפרטות ?
הפסוקים מלאים בזה,
על טובו לדוגמא: ״חנון ורחום ה״, ״טוב ה׳ לכל״.
על השגחתו: ״עיני ה׳ אל צדיקים ואזניו אל שועתם, פני ה בעושי רע״, ״יקראו ואענהו, עמו אנכי בצרה״.
ישנן שתי אפשרויות שעולות לי בראש,
או שהיתה זו קבלה מרבותיו והתבוננות במקורות שנכתבו לפניו, כמו למשל בפסוק בתורה ״ה׳ ה׳ אל רחום וחנון״.
או מהתבונננות בטבע. כך הטבע אומר – ההויה אומרת.
2 האפשרויות קשות. אם זה קבלה, הרי תהילים מלא בתוכן הזה, לכאורה בלי שום יחס למקורות שלפניו.
ואם זה התבוננות, איפה בטבע יש את כל זה ?
.
.
.
זה מה שכתבתי:
וודאי זה מהתבוננות. לסמוך על מקורות בלי התבוננות על הטבע לראות בשכלו שלו שכך הוא, זו מדרגת ההמון, זה לדקלם בלי להבין, בלי חכמה, וכמו שכתב במו"נ בפרק האחרון. וכמו שכתב בחובות הלבבות שער העבודה שהעבודה מכח הערה תוריית היא מדרגה נמוכה, והשלמות היא עבודה מכח הערה שכליית שהיא מה שהשכל של עצמו רואה את המציאות. וכמו אברהם שלא היה לו ספר תורה אלא התבונן בעצמו. וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה תחילת פרק ב' שמגיעים לאהבה מהתבוננות במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים. והרי תלמוד תורה הוא קיום של "ואהבת את ה'", הרי שלימוד תורה הוא התבוננות במעשיו ולא רק קריאת ספרים עתיקים.
כל העניין של תהילים הוא לבטא את זה באופן חי ונוגע, להביא את זה לחווייה, שעוברת דרך שירה שהיא עניין חווייתי. זה לא למדנות. כל כמה שהאדם מגיע לדברים מראייה עצמית שלו בבריאה, זה אצלו יותר חווייה חיה ובשירתו עוברת חווייה חיה. אם אדם רק מצטט כתבים ולא רואה את זה, זה יבש וריק וקר ואין בזה חווייה מעוררת ולא יתכן ששירה כל כך נפלאה ונוגעת כמו התהילים היתה מבוססת על לימוד בלבד.
גדול ליטאי ישיבתי בזמן הרש"ר הירש נסע לגרמניה, וכשחזר אמר הם מהפכים את הדברים, הם אומרים גמרא ולומדים תהילים. תהילים לא צריך ללמוד אלא לומר, כי זה שירה, שירה לא לומדים בלמדנות אלא אומרים שירה, חווים את השירה. ושירה מבוססת רק על חוויות חיות של המשורר ולא על לימוד טקסטים.
באמת כשאנו מתבוננים בבריאה איננו רואים גודל כזה של חסד ורחמים צרופים. יש לזה סיבה מיוחדת ומסויימת, לא סתם רק נמיכות מדרגתנו, זה היה קיים גם אצל הקדמונים שאמרו שמהבריאה לא רואים חסד, שרבו היגונים והאסונות יותר מהטובות. במורה נבוכים ג' י"ב מגדיר ומבאר את הסיבה לעיוורון שלנו לגבי המציאות הגלויה שהבריאה היא טוב צרוף ואין בה רע כלל. דבריו צריכים ביאור, כפשוטם יש בהם הרבה קושיות. כתבתי על זה בהערות על הפשט של מו"נ על הפרק הזה. זה בעצם מהלך אחד שמתחיל מפרק ח' שם. אפשר בקלות רבה לעקם את הבנת פרק ח' שם, כאילו הוא מדבר על פרישות קיצונית, להיות צור"ל. וזה לא הכוונה. כתבתי על זה שם.
.
.
המשך:
לגבי המו"נ ג' י"ב, אנסה לכתוב בקיצור איך הבנתי אותו.
האדם כשנולד, כתינוק, בשבילו כל העולם זה מכונה גדולה שמיועדת לספק את צרכיו ורצונותיו וחשקיו.
גם כשאנחנו מתבגרים ההסתכלות הזו לרוב נשארת. היא כמובן מעודנת יותר, אנחנו לומדים להתנהג בהתחשבות בסובבים אותנו, וגם לתת משלנו לאחרים. אבל לרוב, ההתנהגות היפה והבוגרת של לראות את האחרים ולדאוג להם ולתת להם וכו', זה ברמה מסויימת נעשה כי בלי זה נסבול. הם גם לא יהיו נחמדים אלינו. צדקה שהיא באמת בסתר, חסד שהוא באמת עבודה לשמה, נדירים. כשנותנים לנו, נדמה לנו שזה צריך להעשות לשמה, לא בגלל שלנותן יש אינטרס. כשאני תינוק, אני חושב שאמא נמצאת לשרותי רק בגלל שזה אני, בלי שהיא מרוויחה מזה שום דבר, חומרי או נפשי או רגשי וכו'. כשאני נותן לאחרים זה כמעט אף פפעם לא באמת נקי משום אינטרס. כלומר בבמהות, בפנים עמוק, נשארתי המרכז של העולם מבחינה רגשית, כמו כשהייתי תינוק. אם כל העולם עניינו לספק את רצונותי, להיות טוב אלי, ברור שאם הוא לא יספק משהו אני לא אחשוב שהוא עולם טוב.
תפישה כזו גורמת לחיות בעולם מאוד קטן ומצומצם וריק. רק אני נמצא בו, וגם זה לא אני במלוא תפארתי אלא רק החלק התינוקי שבי. עולם שכולו מכונה לסיפוק צריכים וחוויות. הר מירון נמצא שם כדי שאוכל לראות נוף מקסים. אם יבנו עליו אתרגז, לקחו לי את הנוף המקסים שלי, איך אוכל להנות. אם יבנו על הר יפה בלבנון פחות יכאב לי, לא לקחו משהו שאני נהנה ממנו. החיבור שלי לנוף היפה הוא דרך עצמי כמרכז. וכך הכל. יש הורים שמתנהגים קשה עם הילדים כדי שהילדים לא יעשו להם בושות, או לוחצים כדי שהילד יביא הישגים. זה ילד שלי, הכבוד שלי וכו'. אפילו מול הילדים, שזה המקום שהכי מעורר בנו רצון לתת לשמה ולטפח באמתיות, עדיין בעמקי הנפש אני במרכז.
הסתכלות כזו גורמת שבהאדם רואה שהעולם מלא כאב וייסורים וכו'. כי יש בלי סוף דברים בעולם שהם היפך הרצונות והצרכים שלי. הסיבה שהעולם לא כזה טוב אלי, היא כדי שאגדל. להצמיח אותי למצב שאצא מהבועה התינוקית ששמה אותי במרכז. לכל עשב יש מלאך שמכה בו ואומר לו גדל. בלי המכה הוא לא יגדל. ייסורים מזככים וכו'. זה העניין. מי שלא מקבל יסורים באהבה נעשה יותר ממורמר. כמו תינוק שכל כמה שהוא לא מקבל את המזון שלו הוא נעשה כועס וצועק ומסכן יותר ויותר. לקבל יסורים באהבה זה שאני מבין מהיסורים שאני לא באמצע העולם. שלא הכל מעוקם סביבי להיות לשרותי. ואז פתאום אני קולט שיש משהו מחוץ לי. גם קודם ידעתי שיש אמא מחוץ לי, שמיניקה אותי, או שאמורה להניק. אבל עכשיו אני רואה את אמא כבן אדם בפני עצמו, לא כמכשיר שלי. ואז בעולם שלי יש דיאלוג אמיתי. לא רק דיאלוג שלי לגרום למישהו למלא את רצונותי, לנהל איתו משא ומתן על זה, או להתלונן למה הוא לא ממלא. אלא דיאלוג שלי איתו, בפני עצמו, בלי קשר למילוי רצונותי. אני פתאום רואה אותו כמו שהאו בפני עצמו. זה חדש, וזה ממלא את העולם באהבה אמיתית, מגדיל את העולם, אני הופך להיות חלק מרקמת העולם, איבר אחד בו, מחובר לאחרים לא רק כנותני שרות אלא מתוך אהבה צרופה. ואז פתאום העולם מצטוייר כעולם יפה וטוב ונפלא. גם אחרי שהתפתחתי אני רואה לידי מישהו אחר שעוד לא התפתח כמוני והילד שלו נפטר בייסורים מסרטן, והוא מרגיש שהעולם רע. אבל אני כבר רואה את נקודת המבט שלו, שאצלו הכל סביב רצונותיו ובגלל זה רע לו, ואני רואה לאן הוא יכול לצמוח.
הרמב"ם בחלק ג' פרק נ"א מבטיח שמי שחכם ודבק בבורא לא יאונה לו כל רע. הכוונה גם שהוא לא יצטער לראות את השכן שלו מתאבל על בנו. אם ננקה את העולם כולו מכל רבב של הסתכלות של עצמי במרכז, אצל כל האנשים, זה יחזיר את כל האנשים למצב של אדם הראשון לפני החטא, ואז העולם יגלה את מהותו האמיתית שהיא גן העדן. לפני החטא אדם לא שפט דברים לפי מה טוב לי או רע לי, שאני המרכז, אלא לפי מה שהם מצד עצמם, אמת ושקר. והעולם היה כולו גם עדן. רקמה חיה אחת מושלמת ויפה בלי רבב, כמו גוף אחד שכל אחד איבר בו, והוא גוף מושלם, כמו של הרעיה בשיר השירים, היא משל על זה. העולם לפי תיקונו הוא ספירת מלכות שהיא השכינה וכנסת ישראל, וזה הבריאה כולה והטבע כולו כשהוא מתוקן. זה הנמשל שאמרו חז"ל על הרעיה בשיר השירים. מי שבאמת זכה לצאת מהבועה שהכל סביבי, זוכה לראות את העולם באור כזה, ואז גם אם יש לו ידיד שלא הגיע למדרגה הזו וסובל, הוא רואה שהוא בדרך לגדלות. זה כמו שתינוק בוכה כי זרם החלב של היניקה לא היה מספיק מהיר לטעמו. האמא מצטערת שהוא בוכה, אבל לא באמת סובלת מזה ולא מרגישה בגלל זה שהעולם במהותו רע ואכזר. כי הוא תינוק וככה היא תפישה של תינוקות והוא עוד יגדל וילמד שלא הכל קורה בדיוק לפי איך שהוא רוצה, ודווקא יאהב שיש גם דברים מחוץ לבועה של רצונו, משהו אחר, יותר מעניין, שמכניס עושר לחיים העצמיים הסגורים, זה לא נורא.
אם ילד קטן של אמא הולך לישיבה או לבית הספר או לצבא או מתחתן, אמא חושבת הוא עכשיו ילמד שלא הכל סביבו, לא רק הוא חשוב, הוא מוכרח להתחשב בדברים שמחוץ לרצונותיו, מסגרת, אחריות, בת זוג ילדים וכו'. האמא מרחמת שזה יהיה לו קשה, שהוא יסבול, אבל לא רואה בזה אכזריות של העולם, להיפך, כואב לה על הקושי שלו אבל היא שמחה שזה קורה. הוא יתבגר, יצמח, גם אם יסבול בדרך, הוא לא ישאר תינוק מפונק מגודל של אמא. מי שזוכה להסתכלות בוגרת מתייחס ככה לסבל של אחרים. ועל עצמו כבר אין לו בכלל סבל.
גם אם כמו דוד שבנו נהרג והוא בכה אבשלום בני מי יתן מותי תחתיך, או הבכי של רחל וחנה על היותן עקרות, או הצער של יעקב על יוסף וכו' וכו'. אלה ביטויי כאב קשה מנשוא ומרעיד כל לב. אבל זה לא מביא להסתכלות שהעולם רע. למשל אם לידה כואבת זה לא מביא למחשבה שהעולם רע. אם חולי סרטן כואב זה כן מביא. כי בלידה יש משמעות, יש צמיחה, התקדמות (היה אפשר להתמרמר למה הבורא עשה כך שבשביל ללדת צריך כאב, למה לא עשה שתהיה לידה בלי כאב. אבל עובדה שזה לא באמת גורם לנו להסתכל שהלידה מציירת את העולם כרע ואכזרי). בחולי סרטן אנו רואים שזה כאב עקר, חסר משמעות, לא מצמיח שום טוב. מקרי, אכזרי, שרירותי. וזה לא כך. ממה שיצא לי להיות בקשר על חולי סרטן, לא מעט מהם אומרים שזו מתנה גדולה. כתבתי על זה בספר "אדם חי" חלק א', על אשה שחלתה בסרטן, שברכה על המתנה הזו. באמת הכרתי אותה, זה לא סיפור בדוי. כי יש לידה לא שיולדים תינוק אלא שיולדים את עצמנו. אנו נולדים למציאות חדשה של להיות אדם בוגר. כמו אפרוח שיצא מהביצה. פתאום רואים שיש עולם מלא וגדול ונפלא וחי ושאנחנו חיים כחלק ממנו כמו איבר בגוף. העולם כבר לא רק רצונות שלנו שמתמלאים או נדחים. חולי סרטן לקראת הסוף מתחילים להיפרד. וחלק מהפרידה היא גם פרידה מהריצה אחרי מילוי הרצונות, ששולטת לנו כל הזמן על כל התודעה, בכל תחום של החיים. ומהפרידה הזו נעשית לידה של האדם שנפרד. זו המתנה שהוא מקבל ועל זה יש לא מעט חולים שמברכים. ובכל סוג ומצב של יסורים אפשר להגיע לראיה הזו. בכל מיני דרכים שונות. לרוב רק בעל היסורים עצמו יש לו סיכוי להבין את זה. לכן אין טעם לשפוט אם העולם טוב מהסתכלות על אנשים אחרים, שראובן חלה ושמעון נדרס ולוי איבד את בנו וכו' וכו'. ומהסתכלות לתוך עצמו, מיש מסתכל באמת ועומק יגיע למקום שבתוכו ששם הוא תופס את העולם כמחוייב למלא את רצונותיו, כמו אמא גדולה, ויש לו עבודה לעשות שם, וזה כבר לא עמדה של לעמוד במקומי ולשפוט את העולם שסביבי אם הוא טוב או רע. אלא זה עובר ללשפוט את עצמי, להתפתח ולצמוח בעצמי, לעשות בעצמי משהו, לא רק להתמרמר על ציפיות שלי מהעולם שהוא יעשה בשבילי.
ביאור על מורה נבוכים מאת ניר שטרן 
אבחנה מעניינת בין החשיבה העצמאית הנדרשת מול כלל העולם לבין ההתמסרות לטבע, זה עושה לי קצת סדר מצד אחד,יש פה עוד מה לחשוב על זה,אבל מאידך אומרים שאלוהים זה הכח שמנהל את הטבע,כך גם בית דין נקראו אלוהים,אם כן אין מקום להתמסרות למול המציאות של בני אדם?
אהבתיאהבתי