76 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – חלק ג פרק טו-כא

חלק ג פרק טו-כא

פרק טו

עיין מה שכתבתי לעיל על ב' י"ט בביאור פרק זה

ועיין עוד בהקדמת המשנה לרמב"ם, שהאריך בעניין תכלית הבריאה.

.

.

.

.

בפרק טז לא היה לי מה להעיר.

פרק י"ז

עיין מה שכתבתי בזה ב"אדם חי" רשימה 29 שנקראת: "בעניין השגחה פרטית לפי הרמב"ם, האם היא על כל דבר. טוען שהרמב"ם סובר כהבעש"ט בזה."

.

.

.

.

פרק י"ח

"ואחר מה שהקדמותיו מהיות ההשגחה מיוחדת במין האדם לבדו משאר מיני ב"ח, אומר כי כבר נודע שאין חוץ לשכל מין נמצא, אבל המין ושאר הכלליות דברים שכליים כמו שידעת, וכל נמצא חוץ לשכל אמנם הוא איש או אישים, וכשיודע זה יהיה נודע גם כן שהשפע האלהי הנמצא מדובק במין האדם, ר"ל השכל האנושי אמנם הוא מה שנמצא מן השכלים האישיים, והוא מה ששפע על ראובן ושמעון ולוי ויהודה, ואחר שהוא כן יתחייב לפי מה שזכרתיו בפרק הקודם, כי אי זה איש מאישי בני אדם שהשיג מן השפע ההוא חלק יותר גדול כפי הכנת החמר שלו וכפי התלמדו, תהיה ההשגחה עליו יותר בהכרח, אם ההשגחה היא נמשכת אחר השכל כמו שזכרתי, ולא תהיה אם כן ההשגחה האלהית בבני אדם כולם בשוה, אבל יהיה יתרון ההשגחה עליהם כיתרון שלמותם האנושי זה על זה"

.

אריסטו בקטגוריות פרק ה' כתב כדברי המו"נ כאן. יש מין האדם כיש אחד כללי, זו צורת האדם, ויש את הפרטים, ראובן ושמעון ולוי (וכן בכל דבר). הפרטים מחולקים זה מזה על ידי שהם בחומר. כל פרט חומרי נוטל חלק בצורה הכללית, כלומר הוא פרט במין.

אריסטו כותב בקטגוריות שם שהמציאות במובן הכי ראשוני אמיתי ומוחלט היא של הפרט החומרי, ראובן. המין הוא גם נמצא, אבל המציאות שלו משנית, מסדר שני, המציאות של הכלל נשענת על מציאותו של הפרט החומרי. לפי תורת האידיאות של אפלטון זה להיפך, המציאות במובן הכי ראשוני אמיתי ומוחלט היא של האידיאה, הצורה, כלומר המין. המציאות החומרית של הפרט היא מציאות משנית שנשענת על מציאותה העיקרית של האידיאה.

.

אריסטו בהרבה מקומות כותב כדעת אפלטון וכן גם הרמב"ם. הדעה שכותב אריסטו בקטגוריות שהפרט החומרי הוא עיקר המציאות, היא דעת ההמון. וכמו שכתב לעיל א' כ"ו:

"ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות להורות עליו שהוא יתעלה נמצא, כי לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם."

.

ובאגרת תחיית המתים כתב:

"ואמנם יחייב זה כלו מה שיעלה בדמיון ההמון אשר לא יאמינו שיש מציאות חזקה רק לגוף ומה שאינו גוף אבל הוא בגוף, רצה לומר כמקרים הוא גם כן נמצא אצלם אבל אין חזקתו במציאותו כחוזק הגוף. ואולם מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו נמצא אצל הסכלים אשר הם בלא ספק, אף על פי שהזקינו, גמולי מחלב עתיקי משדים, ומפני זה יאמינו רובם שהשם גוף אצלם, שאם לא יהיה גוף אינו נמצא. ואמנם הנקראים חכמים באמת, לא על דרך העברה, הנה התבאר אצלם, שכל נבדל מן החומר הוא יותר חזק המציאות מבעל החומר, ואין ראוי לומר יותר חזק, אבל מציאות הנבדל יותר אמתית, מפני שלא ישיגהו אחד מאופני השנוי, והם אשר התבאר אצלם במופת שהשם אינו גוף, ומפני זה מדרגת מציאותו יתעלה בתכלית החזוק. וכן כל נברא נבדל, רוצה לומר המלאכים והשכל, הוא במציאותו חזק מאד, קיים יותר מכל גוף, ומפני זה נאמין אנחנו שהמלאכים אינם גופות, ושבני העולם הבא נפשות נבדלות, רוצה לומר דעות."

.

הביאור כאן הוא, שאכן לפי האמת וודאי הכלליות, הצורה, המין והסוג, הם אלה שקיומם הוא הכי ראשוני מוחלט ואמיתי, העצם החומרי הוא רק כמו צל של הצורה. רק שעל הצורה אי אפשר לומר שהיא קיימת מחוץ לשכל, כי היא מתאחדת עם השכל באחדות המשכיל השכל והמושכל, וכמו שכתב המו"נ לעיל א' ס"ח. רק החומר מפריד, אבל ללא חומר האחדות גמורה ואין חילוק בין תוך השכל לחוץ לשכל.

כאן מדובר בהשגחה, הצורה המופשטת של אדם לא שייך בה השגחה, מצד עצמה ללא החומר היא משיגה את הבורא באור בהיר וכמו שכתב בהלכות תשובה פרק ח' שבעולם הבא שאין בו גוף הצדיקים יודעים ומשיגים מאמיתת הקב"ה. השגחה היא לימוד, שכר ועונש, מידה כנגד מידה, מלמדים את האדם מה ישר ומה לא. לכן רק לחכמים יש השגחה, כמו שרק חכמים יכולים ללמוד תורה לאמיתה לעמקה ולכוון להלכה. אותו לימוד שלומדים בעיון מופשט בצורות המופשטות, הוא לימוד התורה לעמקה, לומדים אותו גם מהמציאות שגם היא ספר תורה, כמו שאמרו בבראשית רבה א' א' שהסתכל בתורה וברא את העולם. הלימוד מהמציאות הוא ההשגחה, רואים במציאות מידה כנגד מידה ומזה מבינים את אמיתתה של המציאות. ומי שאינו חכם כמו שלאינו יכול לעמוד על עמקה של הלכה לאמיתה כל אינו יכול ללמוד מהמציאות, וזה הביאור שאין אצלו השגחה.

לכן השגחה שייכת רק למי שהוא בחומר ואינו יודע וצריך ללמוד. והיא מתייחסת לפרטים החומריים, ראובן ושמעון, שהם מחוץ לשכל כי הם חומריים והחומר מפריד אותם מאחדות המשכיל השכל והמושכל.

.

.

ההשגחה שמדבר בה כאן הרמב"ם היא הגילוי של מידת שכר ועונש.

ב"אדם חי" רשימה 29 ביארתי שהבורא בלי ספק יודע כל פרט הכי קטן בבריאה, וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה פרק ב' על יתוש קטן בטבור הארץ, ובעוד הרבה מקומות, ובלי ספק כל פרט מונהג לפי רצונו. ולפי המבואר בהלכות יסודי התורה פרק ב' הלכות ט' י' מיושב כל הקושיות שמביא כאן על ידיעת הבורא (איך יתכן שהוא יודע פרטים הרי הם משתנים ואין בו שינוי וכל כיו"ב). וכבר הארכתי בזה הרבה, בהרבה מקומות.

.

הרמב"ם כותב בפרקנו:

"ואשר אאמינהו אני בזאת הפנה ר"ל בהשגחה האלהית, הוא מה שאספר לך, ואיני נסמך בזאת האמונה אשר אספרה למה שהביאני אליו המופת, אבל אסמוך בה למה שהתבאר אצלי שהוא כוונת תורת השם וספרי הנביאים,"

הנושא של השגחה במובן של גילוי שכר ועונש אינו נושא עיוני פילוסופי, אלא נושא חינוכי של התורה כלפי ההמון, כלורמ הנפש הבהמית שאצל כל אחד וגם החכם הגדול ביותר. וכבר כתבתי שבפרקים אלה הרמב"ם מדבר כנגד הנפש הבהמית יותר מאשר עוסק בנושאים עיוניים שכליים מופשטים.

.

כך כתב בפירוש לקמן ג' כ"ח:

"ממה שצריך שתתעורר עליו הוא שתדע שהדעות האמתיות אשר בהם יגיע השלמות האחרון אמנם נתנה התורה מהם תכליתם וצותה להאמין בהם בכלל והוא – מציאות האלוה ית' ויחודו וידיעתו ויכלתו ורצונו וקדמותו – אלו כולם תכליות אחרונות לא יתבארו בפרט ובמוגבלות אלא אחר ידיעת דעות רבות. ועוד צותה התורה להאמין קצת אמונות שאמונתם הכרחית בתיקון עניני המדינה כאמונתנו שהוא ית' יחר אפו במי שימרהו – ולזה ראוי שייראו ויפחדו ממרות בו. ואמנם שאר הדעות האמתיות בכלל זה המציאות אשר הם החכמות העיוניות כולם כפי רוב מיניהם אשר בהם יתאמתו הדעות ההם אשר הם התכלית האחרון אף על פי שלא צוותה התורה עליהם בפרוש כמו שצוותה על הראשונות צוותה עליהם בכלל – והוא אמרו "לאהבה את יי". וכבר ידעת מה שבא מחוזק המצוה ב'אהבה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". וכבר בארנו במשנה תורה שזאת ה'אהבה' לא תתכן אלא בהשגת המציאות כולו כפי מה שהוא ובחינת חכמתו בו; ובארנו גם כן שם הערת החכמים ז"ל על זה הענין."

.

יש שהבינו את דברי הרמב"ם כאן שהתורה משקרת להמון כדי לשמור על הסדר המדיני. חלילה. רחמנא ליצלן מהאי דעתא. יש הבלים שקשה להוכיח את הבלותם מרוב שאין לזה שחר. אלא פשוט לגמרי שכוונת הרמב"ם כמו שכתבתי מקודם שיש באדם שכל עיוני מופשט ויש באדם כח דמיון הדומה לילד, והתורה דיברה פעם כלפי זה ופעם כלפי זה. וכולנו מדברים תמיד זה אל זה וגם אל עצמנו, פעם כלפי השכל ופעם כלפי הילד. אי אפשר להתעלם לא מזה ולא מזה. התורה קיצרה בעניינים השכליים המופשטים, והאריכה בדיבור כלפי כח הדמיון והנפש הבהמית.

יחידי סגולה שהחכימו הרבה והתנבאו והחכימו הרבה היו לפני התורה, והתורה לא חידשה להם מאומה. כתוב שאברהם קיים את כל התורה ואפילו עירובי תבשילין. הוא ידע הכל בעצמו ולא היה לתורה מה לחדש לו. רק שהיה חידוש שתהיה אומה שלמה שיודעת את השם והיא ממלכת כהנים וגוי קדוש, באומה היו חכמים ולהם לא נצרכה התורה, אלא היא נצרכה להמון העם, ליישר ולהכין אותם לעליה במדרגות החכמה, ובכלל זה לתקן את ענייני המדינה. וכמו שכתב לקמן ג' נ"ד, שתורה לחוד וחכמה לחוד, וחכמה היא הבנת מה שנמסר בתורה דרך מסורת וסיפור.

הוא כותב בפרקנו שהוא מדבר כאן לא במופת, לא בעיון שכלי מופשט פילוסופי, אלא לפי הנבואה והתורה שדיברו כלפי ההמון. ההשגחה שמדובר בה כאן היא הגילוי של השכר ועונש. השכר ועונש הם מהעניינים שדיברה התורה כלפי ההמון לתקן ענייני החברה ולא מצד עיון שכלי. לכן הוא מבסס את העניין על דרך ההסתכלות של כח הדמיון. הוא אומר שהמציאות במובן הכי ראשוני אמיתי ומוחלט היא המציאות של ראובן ושמעון הפרטיים, וכמו שכתב אריסטו בקטגוריות פרק ה'. ולכן ההשגחה שמגלה את השכר ועונש היא על אנשים פרטיים, וממילא ברור שכל אחד לפי שכלו. שהרי חנוך לנער על פי דרכו, ואם תכתוש את האויל במכתש לא תסור מעליו איוולתו. מי שאין בו חכמה אין טעם לאיים עליו בשכר ועונש, הוא לא יבין ולא יישר דרכיו. ואם הוא חכם טוב להוכיחו ותן לחכם ויחכם עוד.

.

.

.

.

פרק כ

בעניין ידיעת הבורא, את האמת העיונית בזה כתב בהלכות יסודי התורה פרק ב' הלכות ט'-י' (ויעויין גם בהלכות תשובה ה' ה'), וכבר הארכתי בזה הרבה במקומות רבים.

.

.

.

.

פרק כא

עיין בהרמיזות וההערות מאת אבן סינא חלק ז פרק יג