חלק ב פרק ז
פרק ז
"כבר בארנו שיתוף שם מלאך, ושהוא כולל השכלים והגלגלים והיסודות, כי כולם עושים מצוה. אבל לא תחשוב שהגלגלים או השכלים כדמות שאר הכוחות הגשמיות, אשר הם טבע ולא ישיגו פעולותיהם. אבל הגלגלים והשכלים משיגים פעולותיהם ובוחרים ומנהיגים, אבל לא כבחירתנו והנהגתנו, אשר היא כולה בעניינים מתחדשים. כבר סיפרה התורה עניינים העירונו על זה. אמר המלאך אל לוט: "כי לא אוכל לעשות" וגו' (בראשית יט, כב), ואמר לו להנצלו: "הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה" (שם, כא); ואמר: "השמר מפניו ושמע בקולו" וגו' (שמות כג, כא). אלו כולם יורוך על השגתם לפעולותיהם, והיות להם רצון ובחירה במה שהושפע להם מן ההנהגה כמו שיש לנו רצון במה שהושפע לנו ונוכל עליו בעיקר הוייתנו. אלא שאנחנו נעשה הפחות, ויקדם להנהגתנו ופעולתנו ההעדר. אבל השכלים והגלגלים אינם כן, אבל יעשו הטוב לעולם, ואין אצלם כי אם הטוב, כמו שנבאר בפרקים הבאים, וכל מה שיש להם הוא נמצא בשלמות ובפועל תמיד מעת שנמצאו:"
.
.
"אבל לא כבחירתנו והנהגתנו, אשר היא כולה בעניינים מתחדשים"
לעיל ב' ד' כתב שבעלי החיים מתנועעים רק בגלל סיבה, לכוון אל הנאות או לברוח ממה שאינו נאות:
"אמנם היות הגלגל בעל נפש הוא מבואר עם ההשתכלות. אבל יחשוב השומע שזה עניין קשה להשיג, או ירחיקהו גם כן, להיות מדמה שאמרנו שהוא בעל נפש – שהוא כנפש האדם או החמור והשור. ואין זה עניין המאמר; אבל עניין המאמר, שתנועתו המקומית מורה על היות בו התחלה, בה יתנועע בלא ספק, וההתחלה ההיא היא נפש בלא ספק. ובאור זה, כי מן השקר שתהיה תנועתו הסיבובית כתנועת האבן הישרה למטה, או כתנועת האש למעלה, עד שתהיה התחלת התנועה ההיא טבע, לא נפש; כי אשר יתנועע זאת התנועה הטבעית, אמנם תניעהו ההתחלה ההיא אשר בו כשיהיה בזולת מקומו – לבקש מקומו, וכשיגיע למקומו ינוח; וזה הגלגל מתנועע במקומו בסיבוב. ולא מפני היותו בעל נפש גם כן יתחייב שיתנועע כן, כי כל בעל נפש אמנם יתנועע מפני טבע, או מפני ציור. רצוני באמרי הנה "טבע", לכוון אל הנאות ולברוח ממה שהוא בלתי נאות. ואין הפרש בין שיהיה מניעו לזה מחוץ, כברוח בעל חיים מחום השמש וכיוונו אל מקום המים כשיצמא, או יהיה מניעו דמיון; כי בדמיון מה שהוא כנגד ומה שיאות, יתנועע גם כן החי, וזה הגלגל לא יתנועע לברוח ממה שהוא כנגד או לבקש הנאות, כי מה שאליו יתנועע – ממנו יתנועע, וכל מה שממנו יתנועע – אליו יתנועע. ועוד, שאילו היתה תנועתו מפני זה, היה מתחייב שיהיה מניע אל מה שיתנועע אליו וינוח. כי אם יתנועע לבקש דבר או לברוח מדבר, ולא יוכל למצאו לעולם, תהיה אם כן התנועה לבטלה. הנה זאת התנועה, אם כן, הסיבובית – תהיה בציור אחד, יחייב לו הציור ההוא שיתנועע כן. ולא יהיה ציור כי אם בשכל; אם כן הגלגל הוא בעל שכל.".
.
.
וכן לעיל בהקדמות חלק ב כתב:
"ושמה שיחשב בבעל חיים שלא תקדם לתנועתו המקומית תנועה אחרת כלל, אינו אמתי, כי הסבה בתנועתו אחר המנוחה יגיע אל ענינים מביאים לתנועה ההיא המקומית, והם אם שינוי מזג יחייב תאוה לבקש הנאות או לברוח ממה שהוא כנגדו, או דמיון, או עצה תתחדש לו, ויגיעהו אחד מאלה השלשה, וכל אחד מהם יחייבהו תנועות אחרות,"
.
ולעיל בחלק ב פרק א כתב:
"כאילו אמרת, שזאת האבן אשר התנועעה – הניעה המקל, והמקל – הניעתו היד, והיד – הניעוה המיתרים, והמיתרים – הניעום העורקים, והעורקים – הניעום העצבים, והעצבים – הניעם החום הטבעי, והחום הטבעי – הניעתו הצורה אשר בו, והוא המניע הראשון בלא ספק, והמניע ההוא – חיבתו להניע עצה, על דרך משל, והוא: שיביא האבן ההיא, בהכות המקל לה, אל חור, כדי לסתמו, עד שלא תכנס לו ממנו זו הרוח הנושבת, ומניע הרוח ההיא ומוליד נשיבתה היא תנועת הגלגל."
.
.
הטבע של החומר הוא חוסר תנועה, כי הוא העדר, ומציאות היא בתנועה. וכמו שכתב בהקדמה השבע עשרה:
"כי כל מתנועע יש לו מניע בהכרח, אם חוץ ממנו כאבן שתניע היד, או יהיה מניעו בו כגוף בעלי חיים שהוא מחובר ממניע וממתנועע, ולזה כשימות ויעדר ממנו המניע והוא הנפש ישאר המתנועע והוא הגוף, לשעתו [מייד] כמו שהיה אלא שלא יתנועע התנועה ההיא"
.
.
לכן גוף חומרי נע רק אם מוציאים אותו ממקום מנוחתו, והוא נע למקום מנוחתו ושם נח. האדם נפשו משוקעת בחומר ויש לה טבע חומרי ולכן גם היא לא תנוע לעולם בלי שיש סיבה שמכריחה אותה לנוע וכגון שיש רוח קרה מחור בקיר, והקור מפריע למנוחה וכדי לנוח בחמימות האדם רוצה לנוע לסתום את החור. ועל זה יש את הבחירה החופשית האם לנוע או לחדול. אבל בלא סיבה לא יתעורר שום רצון לתנועה ולא יהיה על מה לבחור.
זה הפירוש שבחירתנו והנהגתנו היא כולה בעניינים המתחדשים. כלומר כשהתחדשה סיבה כמו חור בקיר.
וזה גם מה שאמר אחר כך שיקדם להנהגתנו ופעלנו ההעדר. כי המנוחה החומרית היא העדר. כי הנפש בתנועה מתמדת של רצון והשכלה ותשוקה ורגש וכו' והתנועה היא מציאות, והגוף ללא הנפש נח כמו גוויה מתה, וזה העדר.
והגלגלים אינם כך. הם לא חומריים (החומר החמישי הוא לא כמו החומר של היסודות, הוא זך לגמרי), התנועה אצלם היא בעצמותם, מהיסוד הפעיל של הצורה. הם בפועל גמור בתמידות, לכן הם נעים בתמידות.
כל הצורות כשהן מופשטות מחומר הם משכילות ובוחרות ומנהיגות, כי בזה אין הבדל בינן לבין הגלגלים והשכלים הנפרדים, וגם הן נקראות מלאכים. וכמו שכתב לעיל פרק ו שכל כוחות בעלי החיים והדוממים גם הם נקראים מלאכים, והכוונה מצד הצורה שלהם כשתופשים אותה מופשטת מחומר (השכל העיוני יכול להפשיט בתפישתו צורה מחומר, כמו שכתב בהל' יסודי התורה ד' ז', וזו הכוונה שהשכל כשהוא משיג הוא יוצא אל הפועל. "פועל" פירושו צורה מופשטת שהיא היסוד הפעיל).
כשבני זמננו לומדים על הצורות של אפלטון נדמה שמדובר ברעיון פילוסופי שהומצא כדי לפתור שאלות פילוסופיות. צורת הסתכלות כלשהי, הכללת דברים פרטיים ועל ידי זה בנייה של מושגים כלליים. זה בגלל שאין לנו שייכות לחיים שלנו, ולא של המציאות בכלל. המציאות כולה חיה, היא כולה כוחות רוחניים של ישויות מופשטות שמשכילות ורוצות ומשתוקקות ובוחרות ומנהיגות לפי דעתן. הדוממים נקראים מתים כי אינם משיגים כמו הישויות העליונות, השכלים והגלגלים. והם אינם משיגים כי צורתם משוקעת בחומר. כשהיא מופשטת הם משיגים באותה מידה. ההפשטה היא מעשה של השכל העיוני האנושי, שמשנה את המציאות של הצורות שהמשוקעות בחומר. השכל לא רק מצלם את הצורות כמו מצלמה סבילה. הוא בורא אותן, מחדש את הווייתן מצורה ששקועה בחומר לצורה מופשטת. וכל מהותן והווייתן ודרך פעולתן משתנה מכח זה. לפני שהשכל העיוני השיג את צורת העץ, אם עץ היה נשרף גם צורתו היתה נשרפת. כמו שנפש אדם נשרפת כשגופו נשרף. לצורה היה מקום, וממילא גבול. כשהשכל האנושי העיוני מתבונן בצורה ומשיג אותה בהשגה של צורה מופשטת, כמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד ז:
"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה"
אז הצורה הופכת למופשטת, והיא נעשית חסרת גבול, ולא קורים לה כל מקרי החומר והיא לא נשרפת ולא נופלת תחת מספר זמן ומקום וכו'. והיא מתאחדת עם השכל שהשיג אותה והופכת לתוספת שכל כי היא כח משיג בעצמה, שנוסף על כוחו המשיג של השכל האנושי. כל זה מבואר בספר השכל והמושכלות של אלפראבי עיין בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 10 שם העתקתי את הספר הזה מכתב יד.
זה מה שאמרו חז"ל שכל העושה מצווה זוכה למלאך טוב ולהיפך (עי' אבות ד יא, שבת לב א, ובמפרשים שם).
.
.
.
לקמן ג' מ"ה כתב:
"ידוע שהאנשים ההם היו בונים היכלות לכוכבים והיו משימים בהיכל ההוא הצורה שהיו מסכימים לעבדה – רצוני לומר צורה מיוחסת לכוכב אחד או לחלק מגלגל. וצונו אנחנו שנבנה היכל לו ית' ונשים בו הארון שיש בו שני לוחות שבהם אנכי ולא יהיה לך. – וכבר נודע שפנת אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה שאם אין נביא – אין תורה; והנביא לא תבואהו הנבואה רק באמצעות המלאך "ויקרא מלאך יי" "ויאמר לה מלאך יי" – וזה הרבה מלספור – עד שמשה רבינו תחילת נבואתו היתה במלאך "וירא אליו מלאך יי בלבת אש". הנה התבאר שאמונת מציאות המלאכים קודמת לאמונת הנבואה ואמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה. – וכאשר סכלו אנשי הצאבה מציאות האלוה ית' וית וחשבו שהנמצא הקדום אשר לא ישיגהו העדר כלל הוא הגלגל וכוכביו ושכוחות שופעות ממנו על הצלמים וקצת האילנות – רצוני לומר האשרות – חשבו שהצלמים והאילנות הם אשר ישימו דברי הנבואה בפי הנביאים וידברו עמם בחזון ויודיעו אותם מה שיועיל ומה שיזיק. – כמו שבארתי לך מדעתם בנביאי הבעל ונביאי האשרה. וכאשר התבאר האמת לחכמים ונודע במופת שיש נמצא שאינו גוף ולא כח בגוף הוא האל האמיתי ושהוא אחד ושיש גם כן נמצאות אחרות נבדלות שאינם גופות והם ששפע עליהם טובו ואורו ית' והם המלאכים (כמו שבארנו) ואלו הנמצאות כולם הם זולת הגלגל וכוכביו – ונודע באמת שהמלאכים ההם הם אשר ישימו דבר אמת בפי הנביאים לא הצלמים והאשרות. הנה התבאר במה שהקדמנוהו שאמונת מציאות המלאכים נמשכת אחר אמונת מציאות האלוה ובה תתכן הנבואה והתורה. ולחיזוק אמונת זאת הפינה צוה האלוה ית' לעשות על הארון צורת שני מלאכים – לקיים מציאות המלאכים באמונת ההמון אשר הוא דעת אמיתי שני לאמונת מציאות האלוה והוא התחלה לנבואה ולתורה ומבטל עבודה זרה – כמו שבארנו."
.
.
אנשי הצאב"ה הגיעו בתוך עצמם רק למדרגת כח הדמיון, שם הבחירה, והם הם בחרו לא להשיג מציאות מופשטת מחומר. הבחירה היא להעדיף את תאוות החומר ולשים אותן בראש, אם ישיגו מציאות מופשטת ממילא התאוות החומריות לא תהיינה הערך העיקרי בחייהם. לכן אצלם האלוה היה בעל חומר, כלומר הגלגל עצמו שיש לו נפש והיא שוכנת בו כמו נפש האדם באדם, זה אופן של כח בגוף, נפש משוקעת בחומר. לכן הנבואה אצלם מגיעה מישויות חומריות.
.
היסוד לאמונה באל מופשט מחומר היא היכולת להשיג שיש מציאות נפרדת מחומר. מי שאין לו את היכולת הזו אין משמעות לאמירתו שהוא מאמין בה'. גם אם הוא אומר שמה שהוא מאמין בו הוא הוי"ה אלוהי ישראל נותן התורה וכו' וכו', באמת הוא מאנשי הצאב"ה ומאמין באלוה גשמי והוא עובד עבודה זרה כמוהם. זה אומר שכל האנשים בזמננו שאומרים שהם דתיים, חרדים, יהודים, מאמינים באלהים ושומרי תורה ומצוות וכל כיו"ב, הם אנשי הצאב"ה ועובדי עבודה זרה. כי אין להם בכלל מושג שיש דבר כזה "שכל עיוני", ושיש יכולת להשיג צורות מופשטות, נפש, באופן נפרד מהחומר. הם פועלים רק מכח הדמיון שאצלו המציאות היא בהכרח בחומר. אצל הדמיון נפש יכולה להיות נמצאת רק בגוף חומרי, בלא זה היא רעיון ערטילאי שאומרים במילים, ואין תפישה של ציור בנפש שזו מציאות גמורה ממשית לחלוטין, יורת מהחומר.
וכמו שכתב לעיל א' כ"ו:
"כבר ידעת אמרתם (פרק ל"ג ופרק מ"ו מזה החלק) הכוללות למיני הפירושים כולם התלויים בזה הענין, והוא אמרם דברה תורה בלשון בני אדם. ענין זה כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם, הבנתו וציורו בתחלת המחשבה, הוא אשר שם ראוי לבורא יתעלה. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות להורות עליו שהוא יתעלה נמצא, כי לא ישיגו ההמון בתחלת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם."
.
מי שיש לו שכל עיוני, ותופש שהנפש, הצורה המופשטת, היא עיקר המציאות, במובן הראשוני המוחלט והאמיתי ביותר, והחומר הוא רק צל שנובע מזה ואינו עיקר המציאות, על היסוד הז היכול להשיג גם שיש אלוה שאינו גוף ואינו כח בגוף. בלי זה אם הוא יחזור על המילים של מי שדיבר על מציאות האלוה, התפישה האמיתית שלו, מה שמצוייר בנפש ולא מה שנאמר רק במילים (כמו שכתב במו"נ א' נ'), תהיה כמו של אנשי הצאב"ה וכל מעשיו יהיו כמוהם. וכמו שרואים בחוש, שהמאמינים בזמננו אצלם הכל סגולות למען רווחתם.
.
זה התוכן של דברי הרמב"ם בסוף פרקנו:
"אלא שאנחנו נעשה הפחות, ויקדם להנהגתנו ופעולתנו ההעדר. אבל השכלים והגלגלים אינם כן, אבל יעשו הטוב לעולם, ואין אצלם כי אם הטוב, כמו שנבאר בפרקים הבאים, וכל מה שיש להם הוא נמצא בשלמות ובפועל תמיד מעת שנמצאו"
השכלים הם תפישת מציאות מופשטת, לכן הם תמיד בשלמות ובפועל. הגלגלים הם תפישה שגם מציאות גשמית יכולה להיות מזוככת לגמרי ובפועל תמיד כמו הצורה בלי שהחומר יעכב.
התפישה הזו היא היסוד לתפישה שיש בורא אחד מנהיג לעולם שאינו גוף ואינו כח בגוף, היסוד שלימד אברהם אבינו, וניבא משה רבינו, וביאר והוכיח אריסטו. לפני שתופשים שיש בורא אחד שאינו גוף מוכרח שתהיה אפשרות לתפוש שבכלל יש אפשרות שיימצא דבר כלשהו שאינו גוף. זו היא אמונת המלאכים, כלומר הרובד המופשט של המציאות כמו שביאר לעיל ב' ו', שהאמונה באלוה תלויה בה.
.
.
.
.
"כבר בארנו שיתוף שם מלאך, ושהוא כולל השכלים והגלגלים והיסודות, כי כולם עושים מצוה"
שוורץ תרגם כאן "צו". אין הכוונה כמובן דווקא לתרי"ג מצוות התורה, אלא באופן כללי לעשיית הציווי האלוהי.
יש כאן הרבה מאוד מקום להתבוננות. על איזה רצון אלוהי מדובר כאן? איפה הוא נגלה לנבראים? מה תוכנו?
המחלוקת האם העולם נברא או קדמון תוכנה הוא האם האלוה פועל בעולם רק בדרך של הכרח שכלי, נגלה בעולם כשכל, או שהוא פועל בדרך שיש בה גם בחינה של רצון חופשי (שמסתתר בתוך הסדר השכלי המוכרח של העולם). כך יבאר הרמב"ם בפרקים הבאים את המחלוקת הזו. כאן הוא מדבר לפי שתי השיטות אבל מדובר כאן בפירוש על גילוי רצון (וכבר הארכתי בכמה מקומות שלפי האמת אין כאן מחלוקת אלא השכל הוא הכלי והרצון הוא הפנים, ושניהם אמת).
מבואר מכאן שלא רק החכמה האלוהית מתגלה מהתבוננות בבריאה אלא גם הרצון האלוהי מתגלה, בהתבוננות יותר עמוקה. לכן אברהם אבינו השיג תורה שהיא גילוי הרצון ולא רק חכמה, בלי נבואה אלא מכח התבוננות עמוקה בבריאה. לכן אמרו עליו שהוא ידע וקיים את כל התורה (מסכת יומא כח ב). לכן נאמר בבראשית רבה א א שהבורא הסתכל בתורה וברא את העולם, כלומר בעולם חקוק גם גילוי הרצון האלוהי ולא רק החכמה האלוהית.
מהמאמר שאברהם אבינו ידע וקיים את כל התורה ומהמאמר בבראשית רבה א א, מבואר שהתורה היא אחת עם גילוי הרצון האלוהי שחקוק בבריאה. ונובע מזה שהמצווה שאותה עושים השכלים והגלגלים זהו מצוות התורה, אותן תרי"ג מצוות. כמובן ברובד אחר של הבנה, וכמובן לא בהכרח תרי"ג כי לאדם הראשון היה מניין אחר ולבני נח מניין אחר וכמובן לגלגלים ולשכלים את המניין שלהם לפי דרך הבנתם ולפי הכלים שלהם.
יש עיון גדול מה הפירוש של "מצווה". אפשר להבין שמצוות התורה הן על דרך רופא שמגלה לנו שאם נעשה כך וכך יהיה לנו נזק ומוות, ואם נעשה כך וכך יהיה לנו רפואה וחיים. או כמו גיאוגרף שאומר שאם נלך בשביל פלוני ניפול לתהום שנמצא בסופו.
ואפשר להבין שהמצוות הן ציווי של המלך, שמגלה רצונו ופוקד על עבדיו, ואנו עושים לא רק כי כך האמת אלא כי כך רצונו ופקודתו אלינו.
וחקרו בזה הרבה האחרונים וזה נוגע גם לסוגיות הלכתיות, בעיקר לדיני ספקות ולסוגיית תקפו כהן אבל גם לסוגיות אחרות. ובאמת שני הצדדים אמת. וכך רואים ממניין המצוות של הרמב"ם, שיש כמה מקומות שנצטווינו בפירוש בתורה על מצוות שבת והוא מנה את כולם כמצווה אחת. כלומר הולכים אחר התוכן, החכמה, ולא אחר הציווי. ואילו הלכה למשה מסיני הרמב"ם לא מנה כי יש תוכן שהתקבל מסיני אבל אין ציווי, והרי הולכים אחר הציווי ולא אחר התוכן. אלא וודאי צריך גם את התוכן וגם את הציווי כדי להחשיב את המצווה במניין תרי"ג.
אמנם יש הרבה מצוות שיש בהן תוכן, כמו הלכה למשה מסיני, ואינן בכלל תרי"ג כי אין בהן ציווי, ובכל זאת הן מבחינה הלכתית דין מדאורייתא וחמורות לא פחות מהמצוות שנמנו בכלל תרי"ג, ואף נהרגין עליהן.
אלא העניין שהמצוות בעיקרן הן על דרך מה שרופא אומר. עצה אמיתית שיש בה דרכי חיים ודרכי מוות, מצד שכל האמת ולא בגלל שזה ציווי וגילוי רצון. ואפשר להשיג את כל המצוות גם מהתבוננות בבריאה על דרך חכמה בלבד. אלא הרצון של האלוה כבר מונח בעומק זה. כי הוא בעצמותו אלהים חיים וממילא הוא חפץ בחיים, הוא ה'יש' וה'טוב', והוא חפץ ביש ובטוב. על דרך מה שכתב המהר"ל שהאומר הרי סלע זה לצדקה על מנת שיחיה בני הוא צדיק גמור, כי רצון הבורא הוא שיחיה בנו וממילא זה גם לשמה, לקיים רצון הבורא. זו המצווה שמקיימים השכלים והגלגלים, שהעולם יתקיים ולא יחרב, הם הרי משפיעים את ההוויה על כל המציאות שתחתיהם. זו התורה בבחינת שהיא נקראת עץ החיים, וכידוע ש"עץ" הוא מלשון עצה, והמצוות הן עצות כמו שכתבו בזוהר והן גם ציווי ופקודה של המלך, כי הוא חפץ במה שהוא מייעץ – בחיים.
.
.
הבורא הסתכל בתורה וברא את העולם, המצוות הן העולם והעולם הוא המצוות. וכמו אדם הראשון שעשה את האמת, כמו שכתב במו"נ א ב, והאמת היא המצוות.
והאדם הוא עולם קטן, גם הוא תבנית כל המצוות, להיות אדם פירושו לקיים את כל המצוות.
זה מונח בטבע הבריאה, הטבע הוא התורה והמצוות
.
.
מלבד זה יש עניין נוסף, נפרד, והוא הברית שהבורא כרת בהר סיני עם תלמידי יעקב אבינו, כלומר תלמידי אברהם אבינו, שבתורה נקראים בני ישראל, כי תלמידו של אדם נקרא בנו וכמ"ש הרמב"ם באגרת לרבי עובדיה הגר ועוד.
הברית היא על ניסוח מפורש מהבורא, שמותאם לכלים ולהבנה של מקבלי התורה, ניסוח שפירש את רצונו. הברית הזו היא כמו חתונה. התורה היא כמו הכתובה, שטר שבו כתוב הרצון שעליו מיוסדים הנישואין. אדם הראשון נצטווה על שש מצוות (הלכות מלכים ט א), ואחת מהן היא עריות, ובתורה עריות הן הרבה מצוות. וכן דינים שבתורה הם כמה מצוות. ועוד כיו"ב. הרי שהחלוקה למצוות אינה מוכרחת. ובהקדמת הרמב"ן לספר בראשית כתב שאפילו החלוקה של אותיות התורה למילים יכולה להיות בכמה אופנים.
כך שמניין תרי"ג מכוון דווקא לבאים בברית הר סיני. הבריאה והחכמה האלוהית והרצון האלוהי הם מכל התפישה של כל נברא. כל נברא יש לו בחינה משלו בהם, לפי הכלי שלו. כל אחד, אדם או מלאך, מתבונן ומשיג וממילא השגתו היא לפי הכלי שלו, הבורא לא מנסח לו את התורה לפי הכלי שלו, אלא ממילא ההתבוננות שלו מביאה להשגתו את הדברים באופן שהם לפי הכלי שלו. הברית בהר סיני היתה שהבורא ניסח את התורה במיוחד באופן פרטי לפי הכלי של מקבלי התורה בהר סיני. הייחוד הזה של התורה לפי כלי הקבלה שלהם הוא הוא הזיווג והחיבור והחתונה של מעמד הר סיני.
וכמו שנאמר במסכת שבת ק"ה א' שהתיבה "אנכי" שפותחת את עשרת הדברות היא ראשי תיבות של "אנא נפשי כתיבת יהבית" – אני בעצמי כתבתי ונתתי. יש כתיבה מיוחדת של מעמד הר סיני, שמכוונת לבאים בברית הר סיני.
.
כוונתי בזה שיש תורה ומצוות שהם העולם והטבע ואלה המצוות של השכלים הנפרדים והגלגלים והכוכבים וכל המלאכים דהיינו הטבע כולו. ולכל אדם יש גם את התורה הזו, בבחינת הערה שכלית כמו שכתב החובות הלבבות בשער העבודה, שאדם משיג את התורה בשכלו כמו אברהם אבינו, וכמו שכתב המורה נבוכים ג' נ"ד שיש חכמה של התורה שהיא עניין בפני עצמו, ויש תורה שהתגלתה בנבואה והיא עניין בפני עצמו. ומי שבא בברית הר סיני יש לו גם את התורה שניתנה שם כברית.
כל זה הוא עניין ארוך ועמוק וצריך עוד הרבה מאוד ביאור ולימוד בזה. ולא כאן המקום להאריך.
.
ביאור על מורה נבוכים מאת ניר שטרן 
פינגבאק: 103 – על המלאכים | אדם חי – האתר של ניר שטרן